קשת אחים פרשת שופטים, הפיגוע בכרמי צור, מעיני שופטת

בס"ד

"שֹׁפְטִ֣ים וְשֹׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן־לְךָ֙ בְּכָל־שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֨ר יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לִשְׁבָטֶ֑יךָ וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם מִשְׁפַּט־צֶֽדֶק" (דברים פרק טז פסוק יח)

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אומר הרב אברהם יצחק הכהן קוק בפניני הראי"ה: "דן השופט בהכרה שלמה דוגמת סימנים וטביעת עין וחושים", השופט בוחן סימני ראיות ומוסיף את טביעת עינו, סימני האמת שהוא מזהה. בעל האמרי אמת, האדמו"ר מגור, מחדד – שופטים ושוטרים תתן־לְךָ֙, זו הבטחת כל איש לעצמו. למנות לעצמו שופט ושוטר על מידותיו שלו.

כמו שמופיע במסכת מכות, בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכין אותו. ואם תרצה לדעת את האמת, יסתייע בידך. "צֶ֥דֶק צֶ֖דֶק תִּרְדֹּ֑ף לְמַ֤עַן תִּֽחְיֶה֙ וְיָרַשְׁתָּ֣ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ" (דברים טז, כ). ואני חושבת, איך במאבקנו על הארץ, גם במחוזות שיפוט המחבלים אנחנו מחפשים את הצדק.

*  *  *

קשת אחים. פרשת שופטים, הסיפור השבוע הוא שלי

אוגוסט 2004, נאשם הפיגוע הרצחני בכרמי צור הגיע אלינו לבית המשפט הצבאי במחוז יהודה, ניצב לקבל את פסק דינו.

את לא יודעת איפה להניח את כפות הידיים. איך יכול להיות. לשפוט במשפט כזה ובסוף לא לדעת איפה להניח את כפות הידיים. אבל זה מה שקורה. רטט באף וצריבה בעיניים לפני הדמעות ויודעת שעוד רגע לא תצליחי לעצור ומתלבטת אם להרים את היד ובאגביות להעביר על הפנים ולמחות לחלוחית לפני שתגלוש משקערורית העין לקימור הלחי בגלוי או לקחת נשימות איטיות, ולהחזיר את דופק הלב לסדרו ולהמשיך להקריא את גזר הדין בקול יציב, כששתי כפות הידיים מונחות על שפתי הדפים שלפנייך והנאשם יושב ומחייך כאילו כל זה לא נוגע לו.

אוגוסט 2004, נאשם הפיגוע הרצחני בכרמי צור הגיע אלינו לבית המשפט הצבאי במחוז יהודה, ניצב לקבל את פסק דינו. את לא יודעת איפה להניח את כפות הידיים. לשפוט במשפט כזה ובסוף לא לדעת איפה להניח את הידיים

לא לבכות. לא מולו ולא מול המשפחה שלו שעל הספסלים, ואוזנך קולטת מלמולי שהיד וקדוש וכמה סיזיפית המלאכה הזו שאפשר להשתגע. אבל אף אחד לא משתגע. לא אלו שגודעים זרוע תמנון אחת רק כדי לגלות שמייד צמחה חדשה תחתיה, ולא מערכת המשפט, השער האחרון של מעגלי הביטחון.

בפעם הראשונה שנאשם נכנס לאולם את מביטה בפנים. חרטה. שנאה. אדישות? מחפשת סימן בחושי האדם ופותחת מהר את כריכת התיק והגוף ננעל כי תיכף תתנפל אימת הרגעים האחרונים של מי שעמדו שם מול הנאשם, שבטרמינולוגיית שופטים הוא עכשיו הנאשם שלך. קולגות אומרים "היה לי נאשם ש…" כאילו מתהדק קשר ביניכם כי פסיקת גורלו כורכת ביניכם.

סעיף ראשון, "חברות בהתאחדות בלתי מותרת לפי תקנה 85 (1)(א) לתקנות ההגנה…" מתוך שינה תדקלמי את העבירה הזו, גם את כמעט תמיד פתחת איתה כתב אישום, כשהיית תובעת צעירה בעזה וחיפשת מהיכן התחיל הכול, כי תמיד קדמה חברות בארגון לפעולות הבאות. התאחדות בלתי מותרת. שם מנהלי, כמעט בירוקרטי, שלא מתקרב לסערת ההתרחשות הצבאית, המחויבת, של הארגונים.

שלוש שנים פעל באוניברסיטת חברון בכותלא אלאיסלמיה והקים מנגנון ביטחון וחילק לחוליות ועוד זרועות לתמנון. עלי מוחמד עלי עצפארה, התביעה מקפידה על השם המרובע לזיהוי מובהק.

לא לבכות. לא מולו ולא מול משפחתו שעל הספסלים, ואוזנך קולטת מלמולי שהיד וקדוש וכמה סיזיפית המלאכה הזו שאפשר להשתגע. אבל לא משתגעים. לא הגודעים זרוע תמנון כדי לגלות שצמחה חדשה, ולא מערכת המשפט

פעם היה לך, שוב ה"לך" הנורא הזה, תיק ובו חוליה שלצד הרימונים והקלצ'ניקובים ולבנות החבלה, הסתירו באפוד גם מלח גס כשיצאו לפעולה. את שמותיהם לא תזכרי אבל את מיקום השורה שבה נכתב המלח הגס, למעלה, בפסקה הראשונה בעמוד השני, את זה אף פעם לא תשכחי וגם לא את ההסבר – לשימור גופות החיילים שתכננו לחטוף ולרצוח.

כשאת נוסעת בעיבורי עיר כמו רמת גן או רחובות, את מסתכלת מחלון הרכב באנשים מן היישוב, רוגזים על פקק או רבים עם בת הזוג, אדי איבה לצד השני במפה הפוליטית, וחושבת אם היו הישראלים כולם קוראים בכל יום כתב אישום אחד מאלו שמונחים לך בערמות על השולחן, אחד, היה הכול נמס. השנאות היו מתרככות, היומיום היה הופך מגוחך.

הסעיפים רצים, אימוני ירי וכמו בתחרות, עוקפים הסעיפים המאיימים, קשירת קשר לגרימת מוות בכוונה, גרימת מוות בכוונה, וחושבת איך מושיבים ילד בנדנדה, נוזפים בילדה שצופה יותר מדי במסך, ובאדמה כל הזמן נבעים סדקים שלבה רותחת מופרשת מהם ורק שכבה דקה של זכוכית חלבית מכסה עליה ורגלי האנשים היו נכוות לו רק היו מבינים מה מתחת, אבל הם צועדים ומתווכחים אם הצעד גדול או קטן, מחשבים איך להניח את הרגל, ולא מבינים שברגע הכול יתבקע ויפלו מטה לתופת גיהינום, יורה בוערת שמוזנת כל הזמן בעוד אויבים.

אז לא עלה בדעתך שהלמות הזעזוע מתדפקת גם בגוף המתכווץ שלך בכל פתיחת כריכה צהובה מקרטון של תיק עם כתב אישום שמניחים לך על השולחן. כאילו דוחות פתולוגיים וצילומים של מי שהיו בני אדם ועכשיו נמדדים בגופם אורכי הלהב שקצר או פצעי הירי בסנטימטרים, הם מראה שגור.

פעם היה לך תיק עם חוליה שלצד חימושים הסתירו באפוד מלח גס כשיצאו לפעולה. את שמותיהם לא תזכרי אך את מיקום השורה שבה זה נכתב לא תשכחי, ולא את ההסבר – לשימור גופות החיילים שתכננו לחטוף ולרצוח

35 יום תצפיות מול כרמי צור, 35 יום שכבר נקצב זמנם של אייל ויעל ושלום, והנאשם הסריט עצמו והכין צוואה, ובליל שבת, בתחילת הקיץ, צעד עלי עם שותפו מסאלמה ובתיקם גרזנים ונשקים ורימוני יד וגם בקבוקי מים.

בגוף ראשון העדות מול חוקר שב"כ ואז החוקר המשטרתי: "סימנו אחד לשני עם יללה של חתול ורק חיכיתי לראות חיילים כדי להרוג אותם…" גוף ראשון קרוב מדי, מעיק. 2 לפנות בוקר והגיעו ליישוב. לא הייתה גדר, נכנסו.

"ראינו חיילים ורציתי לירות ומסאלמה התנגד", וכשפטרול החיילים חולף שנית "עוד פעם רציתי לירות", וכורעים ליד הקרוואנים, אנשים ישנים, אולי שיחה חרישית, גוף חם, לא יודע מה יתרחש, האקראיות בלתי נתפסת אצלך תמיד ושום אמונה לא יכולה ליישב אותה. הסוף ידוע ומתקרב ואולי לכן את עוצרת וחוזרת שורות אחורה, לדחוק את הקץ, ה"אם רק" לא נותן לך מנוחה.

החיילים פתאום משנים כיוון ומזהים אותם. הירי מתחיל. שרשרת האקראיות נהיית מציאות. הקרוואן הכי קרוב הוא של אייל ויעל שורק. הוא בן 24, לוחם מגלן שאמור להשתחרר שבוע לאחר מכן, יוצא עם מכנסיים קצרים ונשק.

את קוראת עליו. גדל בימית, מדריך בתנועה, שלושה אחים. ערב שבת. בטח שר ליעל שבחודש תשיעי בהריון הראשון שלהם אשת חיל. אין לך ראיות שהוא שר לה, גם לא תכתבי את זה בפסק הדין. אבל הוא שר לה. בטח שהוא שר לה.

שבוע אחרי הייתה אמורה ללדת את הילד או הילדה שלהם. לא גילו להורים את מין הזאטוט ועכשיו אף אחד כבר לא ידע. הנאשם תיאר בעדות: "יצאה עם כותונת ונשק. רועדת".

שבוע אחרי יעל שורק הייתה אמורה ללדת את הילד או הילדה שלה ושל אייל. לא גילו להורים את מין הזאטוט ועכשיו אף אחד כבר לא ידע. הנאשם תיאר בעדות: "יצאה עם כותונת ונשק. רועדת"

חשוך בבית כשאת כותבת את פסק הדין. כל רחש נשמע חזק. עוצרת ועושה סיבוב. היא עמדה והם רוקנו עליה מחסנית. עכשיו הסנגור של הנאשם הגיע להסדר טיעון עם התביעה והנאשם עומד מולך ומודה. מתון, כמעט סתמי.

גם שלום מרדכי, איש המילואים, זינק ונפצע קשה. שני ילדים. שקד ורועי. ביקש שישמרו עליהם כשעוד דיבר ואז הוכרע. צריך לגזור את הדין. איזו מילה מוזרה לגזור. כאילו קווים מקווקווים מסביב לציורי האנשים ואת צריכה לגזור אותם החוצה, הכל נפרע ומותז.

הנאשם מודה בכל הסעיפים. עיבאד, המתורגמן הנאמן שלך, מתרגם מילה במילה. חייל דרוזי צעיר ומתוק וכשהוא מתרגם הניגון מתמלא ברגש, המילים בערבית מלאות זוועות אבל אופיו נימוח וחייכן ועם כל מילה נגדעת גם בתוכו תמימות. כמה מעגלים מתרחבים מכל אבן קליע שנורית וניטחת למים.

בסוף גזר הדין השופטים שלצידך ואת פוסקים – מאסר עולם לכל רצח. ועונש מאסר עולם מצטבר על החברות ונשיאת המשרה ותכנון לפיגוע נוסף. ארבעה מאסרי עולם. ארבעה שיקולים בפני השופט – גמול, הרתעה, מניעה ושיקום. אחרי שהרג אותם תכנן פיגוע בעתניאל. אמג'ד אבו ערקוב גייס אותו. אלמלא מעצר שב"כ היו נוספות שורות בכתב האישום. אכפת לו מאסרי עולם?

עיניו משוטטות מעליך ונמוגות. במרוץ כתבי האישום החלטת שמבט ישיר הוא הכרח. רוצה להישמר מן הנפש והשנאה שלו אבל מבט הכרחי. מבטו שונה כשהוא מניף יד נלהבת לאימו או חובק אבא שמתקרב. צריך מלאכת הרכבה של רתך כדי להלחים את פניו המחייכות בחיבה לאב – עם האדישות מול זעקות יעל וצהלות השמחה.

חשוך בבית כשאת כותבת את פסק הדין. כל רחש נשמע חזק. עוצרת ועושה סיבוב. היא עמדה והם רוקנו עליה מחסנית. עכשיו הסנגור של הנאשם הגיע לעסקת טיעון עם התביעה והנאשם עומד מולך ומודה. מתון, כמעט סתמי

הם אינם ולא יספרו לך על עצמם. המסכת הראייתית נכתבה אבל תמיד יישאר משהו שאי אפשר לתת לו מילים אבל כולכם תנסו:

"כוחנו כבית משפט דל מלהושיע. לא נוכל להשיב את הגלגל לאחור ואף לא נוכל לנהוג מידה כנגד מידה בנאשם… גם הותרתו מאחורי סורג ובריח עד לסוף ימיו לא תהווה מענה עבור סבלן של המשפחות וכאבן היומיומי… כל שבכוחנו להורות הינו הרחקת הנאשם מחברת אדם באופן תמידי ויהא בעונש זה אשר יש בו נופך של נצחיות וסופיות, הבעת שאט נפש וסלידה מהנאשם ומהרוע שגילם במעשיו" (תיק 1924/02 בית המשפט הצבאי יהודה בעניינו של עלי מוחמד עלי עצאפרה).

ב-8 ביולי 2025 הרג חיל האוויר את אבו ערקוב שגייס את הנאשם לפיגוע נוסף.

עו"ד סא"ל (במיל'), לשעבר שופטת בעבירות טרור, שירתה בפרקליטות הצבאית ובמשרד החוץ, חברת פורום דבורה. מחזאית ותסריטאית, כותבת סיפורי ׳קשת אחים׳ (keshet-achim.com)