צה"ל מבטל את תרגילי החטיבות המתמרנות, בכדי להשקיע באימוני הגדודים. למרות שחיוני "להשחיז את הקצה המבצעי", אין תחליף לאימון המסגרת החטיבתית המתמרנת בשטח, בחום ובקור, כשעייפים ומשקל הציוד מעיק. צה"ל שכח זאת במלחמת לבנון השנייה והתוצאה היתה כואבת.

השבוע פורסם ב"ישראל היום" שבצה"ל הוחלט לבטל את תרגילי החטיבות (תרח"טים) המתמרנות בזרוע היבשה. ההחלטה, כך נכתב, לא נובעת מהקושי התקציבי שמציבה המציאות הפוליטית, אלא משאיפה לשנות את טיב האימונים של כוחות היבשה.

השבוע פורסם שבצה"ל הוחלט לבטל את תרגילי החטיבות המתמרנות בזרוע היבשה. ההחלטה, כך נכתב, לא נובעת מהקושי התקציבי שמציבה המציאות הפוליטית, אלא משאיפה לשנות את טיב אימוני כוחות היבשה

במקום זאת יושקעו המשאבים בעיקר בתרגילי גדודים ופלוגות, בכדי "להשחיז את הקצה המבצעי", כמאמר גורם בצה"ל שצוטט בכתבה, ולהפוך "אותו לקטלני יותר" (ערך שהרמטכ"ל אביב כוכבי מדגיש מאז שנכנס לתפקידו). עוד פורסם בכתבה כי במקום התרח"טים יהיו בכל שנה שני תרגילי אוגדה עיקריים והחטיבות שלא ישתתפו בהם, יתאמנו בסימולטור.

2006 כקו פרשת מים

מלחמת לבנון השנייה היתה קו פרשת המים. במלחמה התגלתה החלודה שהעלה צה"ל בהפעלת מסגרות מתמרנות גדולות מרמת החטיבה ומעלה, בשל העובדה שבשש השנים שקדמו לה (ובחלק מהמקרים אף למעלה מכך) הוא נמנע מלקיים תרגילים גדולים ליחידותיו.

במלחמה התגלתה החלודה שהעלה צה"ל בהפעלת מסגרות מתמרנות גדולות מרמת החטיבה ומעלה, בשל העובדה שבשש השנים שקדמו לה (ובחלק מהמקרים אף למעלה מכך) הוא נמנע מלקיים תרגילים גדולים ליחידותיו

צה"ל לא עשה זאת מבלי להבין על מה הוא מוותר. אבל העומס המבצעי שנבע מהאינתיפאדה השנייה ומגבלות תקציביות הביאו לכך שגדודים וחטיבות ביצעו לעתים כמעט שנה רצופה של תעסוקה מבצעית ביהודה ושומרון ובעזה ללא הפוגה של אימון. הפתרון של צה"ל לצורך בכוחות בשטח (תוך גיוס מצומצם ככל שניתן של מילואים) ולמצוקות התקציב היה לקצץ באופן דרסטי באימונים. זה עבד אבל היה לזה מחיר, בידע ובמקצוענות של מפקדי צה"ל בפיקוד על מסגרות גדולות.

בנוסף בלט הפער בניסיון ובידע המקצועי של קצינים שעשו את עיקר שירותם ביחידות המיוחדות ועתה פיקדו על מסגרות מתמרנות גדולות דוגמת חטיבה ואוגדה. היחידה עליה פיקדו לא היתה עוד כוח קטן ומובחר אלא מסגרת גדולה, כבדה, לעתים משוריינת, שאנשיה לא התאמנו כנדרש. אומץ לב, קריאת "אחריי" וכושר גופני כבר לא יחפו במקרה שכזה על היעדר מיומנות וניסיון בהפעלת גוף מתמרן בהיקף כזה.

כישרון אינו חלופה לאימונים והכשרה

כך התגלגלה אוגדת השריון במילואים, עליה פיקד תא"ל ארז צוקרמן, מהנועזים שבמפקדי צה"ל באותה עת, שצמח בקומנדו הימי והצטיין כמפקדה הראשון של יחידת אגוז בלבנון, ממהלך התקפי לא שלם ולא סדור אחד למשנהו. כיחידה צבאית היא כמעט שלא השיגה יעדים, לא עמדה במשימותיה, ואף שאנשיה הצליחו לפגוע במספר פעילי חזבאללה, היה מי שטען שהאוגדה ניצחה במערכה בעיקר את עצמה.

כך התגלגלה אוגדת השריון במילואים שעליה פיקד תא"ל ארז צוקרמן, מהנועזים שבמפקדי צה"ל באותה עת, שצמח בקומנדו הימי והצטיין כמפקדה הראשון של יחידת אגוז בלבנון, ממהלך התקפי לא שלם ולא סדור אחד למשנהו

מקרה קיצון אחר הוא זה של מח"ט הנח"ל דאז, מיקי אדלשטיין, אשר סיפר למפקד האוגדה שלו, בשעה שהלה ביקר בתרגיל החטיבתי שעליו פיקד לאחר המלחמה, כי זהו התרח"ט הראשון שלו. מפקד האוגדה, גיא צור, לא התרשם עד שהמח"ט, יוצא יחידת העלית שלדג, הבהיר שזהו התרח"ט הראשון שבו הוא משתתף מאז גיוסו. חטיבת הנח"ל שעליה פיקד לא ביצעה תרח"ט מלא מאז 1998 ועד לאחר המלחמה ב-2006. היעדר הניסיון קיבל ביטויים כואבים בשטח, בקרבות בע'נדוריה, פארון ובסלוקי.

גם הדוגמאות החיוביות מהמלחמה ההיא למפקדים שפיקדו היטב על יחידותיהם, לא נבעו מניסיון והכשרה אלא מכישרון. בספרו, "סיפור מלחמה, סיפור אהבה" (ידיעות ספרים, 2009), מתאר מפקד אוגדת הגליל במלחמה, תא"ל גל הירש, שיחה שניהל עם מפקד גדוד הסיור של הצנחנים, נמרוד אלוני (כיום תא"ל). בשיחתם שאל הירש, שהתרשם מרמת הלחימה הגבוהה של נמרוד וגדודו, מתי לאחרונה הוא עשה תרגיל גדודי? התשובה, הלא מפתיעה, היתה מעולם לא.

בדומה למרבית מפקדי הגדודים במלחמה, נמרוד מעולם לא פיקד על גדודו בתרגיל. הוא פיקד בשעתו על תרגיל 'נסיגה והשהיה' בעת שהשתלם בפו"מ וזה הכל. "נמרוד השתלט על מרון א־ראס תוך הפעלת פלוגת טנקים, ארטילריה, הנדסה, מסוקי קרב, תצפיות יחמ"מ והכול בנוהל קרב של שעות ספורות ובתיאום מול שני גדודים נוספים ומול מפקדת חטיבה 300. תוצאות הקרב שלו היו חד־משמעיות, האויב הובס" (עמוד 273), כתב הירש.

הסיבות להצלחתו של אלוני הן שבדומה להירש הוא גדל ביחידות החטיבתיות של הצנחנים בתקופה שצה"ל כן התאמן, ונסמך על הניסיון שצבר כשנדרש לכך בלחימה. סיבה נוספת היא שאלוני, כך נראה, הוא מפקד מוכשר. אבל כישרון אינו חלופה לאימונים והכשרה סדורים.

הסיבות להצלחתו של אלוני הן, שגדל ביחידות החטיבתיות של הצנחנים בתקופה שצה"ל כן התאמן, ונסמך על הניסיון שצבר כשנדרש לכך בלחימה. סיבה נוספת היא שאלוני, כך נראה, הוא מפקד מוכשר

מאז המלחמה, עם מינויו של גבי אשכנזי לרמטכ"ל, חזר צה"ל להתאמן. אשכנזי, שעשה את עיקר שירותו בגולני, נחשב למי ששיקם את צה"ל והוביל תהליך של חזרה ליסודות של המקצוע הצבאי. כשנכנס לתפקידו ציטט אשכנזי את קלאוזוביץ ואמר שלצה"ל ישנם שני מצבים: מלחמה וההכנות למלחמה. לימים התברר שיש גם מצב שלישי, המערכה שבין המלחמות, אבל המסר היה ברור – אין תחליף לאימון הכוחות בשדה, כשקר או חם להם, העייפות מצטברת ומשקל הציוד מעיק.

היו שנים שצה"ל הקפיד על כך יותר, היו שנים שפחות. המחאה החברתית, שאירעה במהלך כהונתו של הרמטכ"ל בני גנץ הביאה לקיצוץ בתקציב הביטחון, והיה לכך ביטוי בכמות האימונים. בכהונתו של גדי איזנקוט כרמטכ"ל (יוצא חטיבת גולני אף הוא), הושם דגש רב מבעבר בנושא האימונים וכשירות כוחות היבשה השתפרה.

כשנכנס לתפקידו ציטט אשכנזי את קלאוזוביץ ואמר שלצה"ל ישנם שני מצבים: מלחמה וההכנות למלחמה. לימים התברר שיש גם מצב שלישי, המערכה שבין המלחמות, אבל המסר היה ברור – אין תחליף לאימון הכוחות בשדה

אבל בין שבשנים הרזות ובין שבשנים הטובות הלך הרוח בצה"ל, כלקח מהמלחמה, היה שהחטיבה (בניגוד לאוגדה) היא עדיין רמה שחייבת להיות מתורגלת בשטח, בסדרי כוחות מקסימליים ככל שניתן.

התמרון חיוני, כדאי שיהיה יעיל

בשל האיום החמור על העורף האזרחי שמציבים חזבאללה וחמאס באמצעות ארסנל הטילים והרקטות שברשותם, לישראל אין את המותרות שבמערכות ממושכות. במלחמה יפעיל צה"ל שני מאמצים. הראשון הוא מאמץ האש מן האוויר, הים והיבשה, שמטרתו, כפי שכתב בשעתו פרופסור גבי סיבוני, היא "לחרוט את זיכרונו של האויב ולשמרו לזמן ארוך ככל האפשר כדי לדחות פעולה נוספת שלו כנגד ישראל לשנים, בנוסף להיותו טרוד בשיקום ארוך וזללן משאבים".

בשל האיום החמור על העורף האזרחי שמציבים חזבאללה וחמאס באמצעות ארסנל הטילים והרקטות שברשותם, לישראל אין את המותרות שבמערכות ממושכות

אף שאין להפסיק את הלחימה בטרם מוצה מאמץ האש, הרי שיש לקצרה ככל שניתן. המאמץ השני, התמרון היבשתי, הוא הכלי המיטבי להשיג את קיצור משך המערכה שכן הוא, יותר מכל אמצעי אחר, מציב איום של ממש על שרידותו השלטונית והתפקודית של האויב ומכריח אותו להסכים להפסקת אש.

בנאומו במרכז הבינתחומי בהרצליה לפני שבועיים, אמר הרמטכ"ל כוכבי כי במערכה הבאה "יהיה תמרון, והתמרון הזה צריך להיות תמרון אפקטיבי ותמרון יעיל". כאמור, התמרון חיוני בכדי לקצר את המערכה, אך בכדי שיהיה גם יעיל, יש לאמן את החטיבות המתמרנות.

לאחר מלחמת לבנון השנייה סיפר מפקד בצה"ל כי בעת שהשתלם בצבא האמריקני ב-2005 ניסה להסביר למארחיו שבצה"ל לומדים תוך כדי הלחימה והדבר מפצה על הזנחת כשירויות. הם מצידם הביטו בו כעל משוגע ויהיר. המלחמה ב-2006 הוכיחה את צדקתם. לא חייבים לחזור על הטעות.

גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת", בלוג מדיני-ביטחוני על חזון, אסטרטגיה ופרקטיקה. בין היתר עבד כאנליסט בחברת מחקרי שוק ומודיעין עסקי. בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. בעל תואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק בצה"ל, מערך המילואים, דוקטרינות ואסטרטגיות צבאיות.

״צלצלת למשטרה?״ שואלת הפקידה בלשכת התעסוקה את אלכס, גיבורת סדרת המופת "Maid" שפרצה לחיינו החודש והכניסה אגרוף בבטן התמימה שלנו.

״לא. בשביל מה? כדי להגיד שהוא לא הרביץ לי?״ עונה לה אלכס בפנים דומעות.

״צלצלת למשטרה?״ שואלת הפקידה בלשכת התעסוקה את אלכס, גיבורת סדרת המופת שפרצה לחיינו החודש והכניסה אגרוף בבטן התמימה שלנו. ״לא. בשביל מה? כדי להגיד שהוא לא הרביץ לי?״

״אני יכולה למצוא לך מקום במקלט לנשים מוכות״ ממשיכה הפקידה לנסות. אלכס לא חלקה איתה את כל הפרטים הקטנים של הזוגיות שלה אבל פניה המפוחדות מסגירות מציאות מורכבת.

״אני ממש לא רוצה לקחת מיטה של מישהי שהתעללו בה ׳באמת׳״ מסרבת אלכס בנימוס.

״התעללו באמת? מה זה בעצם אומר״ מתעקשת הפקידה ועושה עם אלכס חסד עצום כשהיא מחדירה לה למודעות שישנן צורות רבות של התעמרות, כאשר מכות פיזיות לאו דוקא מהוות את הקו האדום היחיד.

״נו. את יודעת. נשים שנפגעו באמת מהבעלים שלהן״ מסבירה לה אלכס.

״ואיך נראית התעללות בכאילו?״ שואלת אותה הפקידה, ״הפחדות? איומים? שליטה?״.

אלכס מורידה את העיניים. האסימונים נופלים. מאוחר יותר היא תגלה שבמקלט לנשים מוכות נמצאות כל מיני נשים. לחלקן סימני חניקה על הצוואר, אך אחרות נראות רגילות לחלוטין. נשים נורמטיביות כמוני וכמוך. אלכס תופתע לגלות שהן מנסות לעזוב את הבית בממוצע שבע פעמים לפני שהן עוזבות את בעליהן לתמיד.

לחלקן סימני חניקה על הצוואר, אך אחרות נראות רגילות לחלוטין. נשים נורמטיביות כמוני וכמוך. אלכס תופתע לגלות שהן מנסות לעזוב את הבית בממוצע שבע פעמים לפני שהן עוזבות את בעליהן לתמיד

אלכס מתעוררת באמצע הלילה. נחושה. לוקחת את התיק שהכינה מראש, מרימה את בתה בת השלוש ממיטתה, יוצאת מהבית חרישית, נכנסת בשקט לרכב ומתניעה. שון מתעורר, מגלה שאשתו ובתו עזבו ורץ החוצה לעצור את הרכב בגופו. ללא הצלחה.

כך נפתחת הסדרה הכי בועטת שהיתה פה לאחרונה.

הסצנה הזו מגלמת את סיוטה של כל אישה. המצב בבית כל כך חמור, שאת מחליטה לקום ולעזוב. אין לך תכניות לעתיד, בית או כסף, אבל הצלחות שהתעופפו אחרי ארוחת הערב, החור בקיר מהאגרוף שהונף סנטימטר מהפרצוף שלך, כולם מסמנים לך שרע פה ואת חייבת לברוח. עכשיו. מיד.

ואלכס יוצאת מהבית עם 30 דולר בכיס.

את לא מספרת לחברות או למשפחה הקרובה ואת לבד. הם הרי לא יבינו. לא יאמינו. הוא כזה אבא טוב.

אלכס תספר בהמשך הסדרה לאמה שאינה מעורבת כלל בחייה, כי היתה כלואה בקראוון הזוגי שלהם שנתיים. עם בתם התינוקת. הרחק מעיני החברים והמשפחה. היא תספר לאמה ששון לקח לה את כרטיס האשראי ומידר אותה כלכלית. ואמה תופתע. ותשכנע אותה לחזור לקראוון. ולשון. ולחיים הממוצעים מינוס שלהם.

המצב בבית כ"כ חמור, שאת מחליטה לקום ולעזוב. אין לך תכניות לעתיד, בית או כסף, אבל הצלחות שהתעופפו, החור בקיר מהאגרוף שהונף סנטימטר מהפרצוף שלך, כולם מסמנים לך שרע פה ואת חייבת לברוח

את מרוששת כלכלית, כנראה שעזבת את הלימודים או העבודה, ואין לך מושג כמה כסף יש בחשבון המשותף שלכם. את מתה מפחד שכשתעזבי את הבית לא יהיה לך איפה לישון.

מאוחר יותר אלכס נכנסת לראשונה בחייה לבנק ופותחת חשבון בנק. היא מפקידה בו 6 דולר. זהו החשבון הראשון שהוא שלה. חשבונות הבית וההתנהלות הכלכלית היו בידיו של שון עד כה. זו הפעם הראשונה שהיא צריכה להתמודד לבד עם גידול הילדה המשותפת, עם דיור, מזון וקיום בסיסי. הן ישנות ברכב, ברחוב, במעבורת. ואלכס נמנעת מלבקש עזרה.

עזיבה של בעל שתלטן אינה מובנת מאליה. אין עליך סימני חניקה, שריטות או דימום. את מרגישה שאת הוזה, שהוא יכול להשתפר, שמחר יהיה טוב יותר. את לא מספרת לחברות או למשפחה כי אין מה לספר.

״מה אני אגיד למשטרה״? את חושבת לעצמך. ממש כפי שאלכס חשבה. זו אינה אלימות ״אמיתית״, את חושבת. זה "לא נחשב״.

״יש נשים שאצלן זה חמור יותר. זה על אמת״ את מסבירה לעצמך ומדרגת. אצלי זה ״רק״ איומים.

״כשגיליתי שאני בהריון סיפרתי לו. כשהוא הבין שאני לא הולכת לעשות הפלה הוא התפוצץ. הוא קילל וגידף. אמר שאני זונה. שאני הורסת לו את החיים. ושהוא בחיים לא יסלח לי. והוא לא סלח. ואני מפחדת ממנו מאז״ מספרת אלכס לדניאל, שכנתה במקלט לנשים מוכות.

עזיבה של בעל שתלטן אינה מובנת מאליה. אין עליך סימני חניקה, שריטות או דימום. את מרגישה שאת הוזה, שהוא יכול להשתפר, שמחר יהיה טוב יותר. את לא מספרת לחברות או למשפחה כי אין מה לספר

הפחד מגדיר את ימיך מאותו רגע ואילך ומוביל אותך. פחד ממה? את לא יודעת לשים את האצבע. לפעמים את מכווינה את צעדיך מתוך הפחד הזה. את צופה את צעדיו ותגובתו מראש ונערכת. ונמנעת. ועושה כל מה שצריך כדי למתן את התגובות שלו.

אז למה מערכת החוק לא רואה את אלכס אלא מתאכזרת אליה? מדוע כדי לקבל דיור ציבורי עליה להציג תלוש משכורת? כיצד היא אמורה לעבוד ולטפל בביתה התינוקת בו זמנית? ואיך תעניק לשתיהן קורת גג? ומה תעשה כשבתה חולה אבל עליה להתייצב למשמרת? האדישות הבירוקרטית.

האטימות הפקידותית. והעטיפה המשפטית המיותרת הן הסיבה שנשים רבות נשארות במערכת יחסים רעה ושתלטנית ולא עוזבות. למעשה רובן נשארות. רק כרבע מהנשים שחוות שתלטנות קיצונית שוקלות לעזוב. וגם אז, אך ורק במידה ויש להן עצמאות כלכלית כלשהי.

והסדרה מנכיחה שוב ושוב את כל המכשולים בדרך. אלכס אוספת דולר לדולר, נעזרת בדיור ציבורי, עובדת כעוזרת בית וממרקת שירותים של בתי עשירים וגם של בתים אחרי פינוי. היא אחוזת טירוף לקיים את עצמה ואת בתה בכבוד. להעניק קורת גג, כאשר כל המערכות סביבה קורסות ולא מסייעות אלא מכשילות.

לרוב, אין סביבה תומכת או מעטפת או אפילו רשת הצלה כלשהי. כשאת חווה שתלטנות קיצונית את לבד. לגמרי לבד.

האטימות הפקידותית. והעטיפה המשפטית המיותרת הן הסיבה שנשים רבות נשארות במערכת יחסים רעה ושתלטנית ולא עוזבות. למעשה רובן נשארות. רק כרבע מהנשים שחוות שתלטנות קיצונית שוקלות לעזוב

ולכן הסדרה הזו חשובה. היא בועטת בנו להתעורר מהעיוורון ולנוע באי נוחות לנוכח הקשיים של היומיום בעולם שבו אין מודעות לסוגים שונים של חוויות קשות שנשים חוות בבית. והנשים הללו נמצאות סביבנו. מאחורי החיוך והתדמית של יציבות ובטחון של חברות ושכנות שלנו ישנה מציאות מורכבת וקשה ששקופה לכל מי שמתבונן.

אם לא נתבונן טוב יותר ואם לא נשנה את מערכת המשפט והאכיפה, לא נראה נשים כמו אלכס עד שיהיה מאוחר מדי.

ד״ר אילנה קוורטין היא מחברת הספר "כלואות: שתלטנות קיצונית בזוגיות". היא אקטיביסטית פמיניסטית בתחום בריאות נשים וזכויות נשים בעבודה ובעולם המשפחה. שותפה לחקיקה בתחומים אלה ומתמחה באלימות נטולת היבטים פיזיים כלפי נשים. כיום מתגוררת עם משפחתה בלוס אנג׳לס, שם היא שליחה של הסוכנות היהודית ומנהלת את פעילות הסוכנות באזור מערב ארה״ב. אילנה היא ד״ר למגדר ועורכת דין מומחית לזכויות נשים (צילום: ליפז בראל)

ועדת החוץ והביטחון של הכנסת דנה בישיבות במליאה שלה, אבל בעיקר במסגרת ועדות המשנה, בנושאים ביטחוניים רגישים וסודיים. במשך 31 שנים שבהן סיקרתי את ישיבות הוועדה שמעתי שוב ושוב על המאמצים על האמצעים הננקטים ע״י יו"ר הוועדה והמנהל האדמניסטרטיבי שלה כדי למנוע דליפת מידע סודי לציבור.

ב-31 השנים שבהן סיקרתי את ישיבות וועדת חוץ וביטחון שמעתי שוב ושוב על המאמצים על האמצעים הננקטים ע״י יו"ר הוועדה והמנהל האדמניסטרטיבי שלה כדי למנוע דליפת מידע סודי לציבור

זכור לי למשל, שבשנים שבהן כיהן יצחק שמיר כראש הממשלה הוא התנגד בתוקף לכך שח״כ יוסי שריד ממרצ יהיה חבר בועדות המשנה, כי חשש שלא ישמור על סודות המדינה. לימים היה שריד אחד החברים החשובים גם בוועדות המשנה החשאיות ביותר.

במשך שנים סירבו לאפשר לנציגי המפלגות הערביות להיות חברים בוועדה. כשהתירו לנציג ערבי להשתתף בדיונים הוא נטל חלק רק בישיבות מליאת הוועדה ולא בוועדות המשנה. אף פעם לא ניתן פרסום פומבי לנושאים שנידונו בוועדות המשנה ובעיקר בוועדות המשנה למודיעין ושירותים חשאיים, ובקושי ניתן פרסום לשמות חברי ועדות המשנה.

כשהגיעו לדיוני ועדות המשנה ראשי המוסד והשב״כ ונציגים נוספים שרצו למנוע את חשיפתם לעיתונאים ובעיקר לצלמי העיתונות והטלוויזיה, נהגו להכניס אותם לכנסת ולחדרי ועדת החוץ והביטחון מכניסה צדדית. על חברי הועדה נאסר להכניס טלפונים ניידים לדיונים, ועובדי הוועדה חוייבו לעבור תחקיר ביטחוני ולקבל סיווג ביטחוני.

זכורות לי שנים שבהן כל חברי ועדות המשנה שעסקו בנושאי ביטחון היו קצינים בכירים בצה"ל או בשב"כ ולא הייתה דריסת רגל של אחרים לדיונים הוועדה. לא מעט קצינים בכירים במיל. עמדו בראש הוועדה, ביניהם הרמטכ"לים שאול מופז וגבי אשכנזי, האלוף אורי אור, ראש השב"כ לשעבר אבי דיכטר ואחרים. כשהגעתי לכנסת ב-1990 היו חברי הוועדה שרי הביטחון לשעבר יצחק רבין ועזר ויצמן והרמטכ"לים בדימוס רפאל איתן, חיים בר-לב, מרדכי (מוטה) גור, רחבעם זאבי (גנדי) ויהושע שגיא.

במשך שנים סירבו לאפשר לנציגי המפלגות הערביות להיות חברים בוועדה. כשהתירו לנציג ערבי להשתתף, הוא נטל חלק רק בישיבות מליאת הוועדה ולא בוועדות המשנה, ומעולם לא פורסמו פומבית הנושאים שנידונו בהן

לאור זאת הופתעתי כששמעתי שיו״ר הועדה החדש, ח״כ רם בן ברק (יש עתיד) שהיה סגן ראש המוסד, מעסיק את העוזרת הפרלמנטרית שלו עו"ד ליניר אבו הזאז מבלי שעברה תחקיר ביטחוני, למרות שהשתתפה בקורס של התנועה האסלאמית, אשר שלושה ממרציו הבכירים תמכו בפיגוע התאבדות וכן הואשמו בהסתה או נחקרו על תמיכה בטרור. לאחר שעמית סגל פנה אל בן ברק בעניין זה הוא החליט  להקפיא את פעילותה של העוזרת הפרלמנטרית עד לשובו מחו"ל, והדגיש כי "כיו"ר ועדת החוץ והביטחון אעמיד תמיד את נס ביטחון המדינה לפני כל שיקול אחר".

בעקבות חשיפת הקול היהודי:
רם בן ברק הקפיא את פעילות העוזרת שנפגשה עם שייחים מסיתים

בעקבות החשיפה הקפיא ח"כ רם בן ברק את פעילותה של העוזרת הפרלמנטרית שלו עו"ד ליניר אבו הזאז שנפגשה עם שייחים מסיתים ועברה קורס מדריכים של התנועה האסלאמית

לכתבה בקול היהודי: https://t.co/9SDwKJCTh2 pic.twitter.com/uG89CpBqFb

— הקול היהודי (@hakolhayehudi) October 14, 2021

בהתנהגותו זו הפגין בן ברק חוסר אחריות והעדר רגישות, וחבל שמנכ"ל הועדה או היועצת המשפטית שלה לא העירו על כך לבן ברק שהוא חדש בתפקיד.

בעקבות האירוע הזה קראתי גם דיווחים בתקשורת לפיהם יש גם טעם לפגם בכך שח"כ איתמר בן גביר (הציונות הדתית) משתתף בדיוני ועדת החוץ והביטחון, משום גם עליו אי אפשר לסמוך בשל עמדותיו הקיצוניות.

לאור זאת הופתעתי כששמעתי שיו״ר הועדה החדש, ח״כ רם בן ברק, שהיה סגן ראש המוסד, מעסיק את העוזרת הפרלמנטרית שלו עו"ד ליניר אבו הזאז מבלי שעברה תחקיר ביטחוני והשתתפה בקורס של התנועה האסלאמית

ההבדל הוא שבשל החסינות שממנה נהנים הח"כים אי אפשר לחייב אותם לעבור תחקיר ביטחוני כדי לקבל סיווג ביטחוני. לעומת זאת לגבי אזרחים, יהודים וערבים, קיימת חובה להקפיד על חשיפתם לחומר רגיש.

גדעון אלון הוא עיתונאי. הוא עבד 35 שנים כעתונאי ב״הארץ״, מתוכן 17 שנים ככתב פרלמנטרי של הארץ, ולאחר מכן 14 שנים ב״ישראל היום״. הוא הגיש תכניות בערוץ הכנסת, הפיק סרט תיעודי על תפקוד ועדת חוץ ובטחון ופירסם שלושה ספרים. האחרון שבהם הוא: ״40 על 40״, ובו סיכום 40 שנות עבודתו העיתונאית. בסוף אפריל 2021 יצא לגימלאות.