הבלנדר של לשכת ראש הממשלה מערבב מתיחות עם טורקיה

הבעיה בתקיפת חיל האוויר על שדה התעופה בצפון סוריה, שאירעה לאחרונה, איננה בהכרח במתקפה עצמה. יכול מאוד להיות שעניינית היה צורך בה. הבעיה הייתה כאשר משרד ראש הממשלה הנדס אותה מייד לצרכים פוליטיים.

הבעיה הייתה כאשר ראש הממשלה עצמו, בנימין נתניהו, התגרה בנשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, ועשה לו "don't", כאילו הוא הנשיא האמריקאי ג'ו ביידן המגייס את ציי המעצמה החזקה בעולם להרתיע את סוריה ואיראן מלתקוף את ישראל אחרי טבח העוטף.

מול ציי ארצות הברית הייתה מתקפה די קלושה של מסלולי טיסה ובניין כלשהו, שאותם ניתן לשקם מייד.

אחרי שכולנו נוכחנו בציוצי גיבורי קטארגייט בסוף השבוע, איך הם "מערבלים" ידיעות לטובת ראש הממשלה, הרי גם לאירוע הזה צריך להתייחס כמוצר של בלנדר מבית היוצר של אשפי הספינים הידועים.

אחרי שכולנו נוכחנו בציוצי גיבורי קטארגייט בסוף השבוע, איך הם "מערבלים" ידיעות לטובת ראש הממשלה, הרי גם לאירוע התקיפה בצפון סוריה צריך להתייחס כמוצר של בלנדר מבית היוצר של אשפי הספינים הידועים

כמו ש"המערבלים" של קטארגייט ביקשו, כך נראה, ליצור מתח בין ישראל למצרים בשירות קטאר, הרי שבערבול החדש נדמה שהם מבקשים ליצור מתיחות מול טורקיה.

הלשכה מבינה בספינים ולא בעובדות, אז על פי העובדות, צבא טורקיה לא שואף לרדת דרומה. יש יחידות טורקיות צמודות לצד הסורי של הגבול באזור השליטה של אידליב, אבל המגמה היא להחזיר אותן לטורקיה ולא להעמיק את נוכחותן בסוריה.

הכוח הצבאי של ארדואן בא לידי ביטוי בסוריה במיליציות טורקמניות ולא בצבא טורקי סדיר.

בעוד שבקטארגייט המקורי דומה שהמטרה, לכאורה, הייתה לערבל את יחסי ישראל ומצרים למען קטאר, הרי שלא ברור מה מטרת הערבול עם טורקיה. או שאולי דווקא כן ניתן להמר על המטרה – מציאת חזית פעילה חדשה לקראת הבחירות, אחרי שנשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, כיבה להם את החזיתות מול איראן ועזה. המאמץ האינטנסיבי להבעיר את הגדה, והידיעות המטרידות על ניסיון להשתלט על השוק המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים – הולכים גם הם באותו כיוון.

אשר למצרים, בוודאות אין לה, ולא היו לה, תוכניות נגד ישראל. מה שמטריד אותה אלה בעיקר התוכניות להקים סכר גדול באתיופיה שייבש את הנילוס, סגירת באב אל-מנדב בידי החות'ים, וסכנת האחים המוסלמים הנתמכים בידי אותן טורקיה וקטאר. לא רק שאין למצרים אינטרסים מתנגשים עם ישראל, אדרבה – האינטרסים משתלבים.

נראה שהערבול עם טורקיה נועד למציאת חזית חדשה לקראת הבחירות, אחרי שטראמפ כיבה את חזיתות איראן ועזה. המאמץ להבעיר את הגדה והידיעות על הניסיון להשתלט על השוק המוסלמי במזרח ירושלים – בכיוון דומה

גם בגדה – אבו מאזן מפגין חוכמה מרובה כאשר הוא בולם את פת"ח מלפתוח במלחמה עם ישראל. פת"ח מבין שזה משרת את נתניהו וממשלתו, ואנשיו  מתאפקים. בינתיים הם מלקטים את הרווח התעמולתי שמעניק להם הטרור היהודי.

אם שמים בצד את הבלנדר של לשכת ראש הממשלה, הרי שבעצם יכול להיות אינטרס ישראלי בחלוקתה של סוריה, בין הצפון שייכנס תחת השפעה ישירה של טורקיה, לבין הדרום שכבר נמצא תחת השפעה ישירה של ישראל.

אשר לצפון סוריה, המגמה היא של יציאת צבא ארצות הברית מן האזורים הכורדיים, ואגב – גם מן הצד העיראקי של הגבול, מה שמחייב את הכורדים להשתלב בצבא סוריה. זה המהלך כרגע, אבל הוא בעייתי מאוד. הכורדים רוצים להשתלב כיחידה נפרדת, על נשקם, דבר שלמעשה אינו השתלבות של ממש. נראה מה יגידו הטורקים על כך. זה כבר דובר בעבר, אבל המשתנה החדש היום הוא שארצות הברית נוטשת את הכורדים.

במקביל, מנהיג הדרוזים בסווידא, השייח' חכמת אל-הג'רי, אמר לפני כמה ימים שהחבל הוא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. בכך, הושלם מהלך שהתחיל בהחלטה ישראלית להתמקד רק בדרוזים ובדרום סוריה, על חשבון מעורבותה במרכז ובצפון סוריה. פירוש הדבר הוא שיש פוטנציאל ישראלי להשלמה של התבססות טורקית בצפון, תמורת התבססות ישראלית בדרום.

גם בגדה – אבו מאזן נוהג בתבונה כשהוא בולם את פת"ח מלפתוח במלחמה עם ישראל. פת"ח מבין שזה משרת את נתניהו וממשלתו, ואנשיו מתאפקים. בינתיים הם מלקטים את הרווח התעמולתי שמעניק להם הטרור היהודי

לישראל המדינה, לא לישראל הבלנדר, יש זהות אינטרסים כמעט מלאה עם כל שותפיה הטבעיים בלבנט – ירדן, ערב הסעודית והמפרץ.

על מנת שהאינטרסים המשותפים יתממשו, צריך להנחות את הממשלה לשתוק. כבר הייתה בעבר חלוקה בין ממשלת יצחק רבין לבין חאפז אל-אסד הסורי של אזורי השפעה בלבנון, חלוקה שיכלה להחזיק מעמד רק בתנאי שתיקה. הסכמות שבשתיקה לא מתיישבות עם פה גדול.

מכאן, שאולי המתקפה על בסיס חיל האוויר הסורי נועדה לתחום את אזורי ההשפעה, בלי נוכחות צבאית טורקית באזורים שישראל תעצום עין מהתבססות טורקית בהם, ותוך שמירה על חופש הפעולה של חיל האוויר בשמי סוריה. אבל אלה יכולים להיות שיקולים ממלכתיים שהתערבבו בבלנדר של תחמני הלשכה.

כך או כך, חלוקת אזורי ההשפעה בסוריה לא עולה בקנה אחד עם חזון החליפות העות'מאנית של ארדואן.

ארדואן רוצה להגיע לירדן ולהפיל את ההאשמים, אשר מצדם הפילו את החליפות העות'מאנית יחד עם לורנס איש ערב, ואת בית סעוד, אשר האימפריה העות'מאנית לחמה נגדו, יחד עם שבטי תמים שהיום מיוצגים בידי קטאר. בדרך, ארדואן שואף לשחרר את אל-אקצא כדי להכתיר את עצמו כחליף.

לישראל המדינה, לא לישראל הבלנדר, יש זהות אינטרסים כמעט מלאה עם כל שותפיה הטבעיים בלבנט – ירדן, ערב הסעודית והמפרץ. על מנת שהאינטרסים המשותפים יתממשו, צריך להנחות את הממשלה לשתוק

ופה, הפה הגדול של ישראל עלול לגרום נזק גדול – בתפיסה העות'מאנית היהודים הם עדה כנועה ולא מעצמה החוסמת את דרכה של החליפות. הפה הגדול עלול באמת להניע את צבאות טורקיה דרומה. זה אולי טוב למערבלים, אבל רע מאוד למדינה.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.