הגיע הזמן לתכנן את היום שאחרי הפוספט

בשנת 2017 קרסה בריכת פוספוגבס של מפעל רותם אמפרט, מקבוצת ICL. כ־100 אלף מטרים מעוקבים של שפכים חומציים זרמו לנחל אשלים שבמדבר יהודה וגרמו לאחד האסונות האקולוגיים החמורים שידעה ישראל.

מאז מנסים תושבי האזור להביא להפסקת השימוש בבריכות, שמזהמות גם את אקוויפר חבורת יהודה, ולהעברת הפעילות למאגר חדש שאינו מסכן את מי התהום ואת המערכות האקולוגיות.

אלא שרותם אמפרט נסוגה פעם אחר פעם מההסכמות וממשיכה לדרוש להפעיל את המאגרים המזהמים.

מאז אסון זרימת השפכים החומציים לנחל אשלים, מנסים תושבי האזור להביא להפסקת השימוש בבריכות, שמזהמות גם את האקוויפר, ולהעברת הפעילות למאגר חדש שלא מסכן את מי התהום ואת המערכות האקולוגיות

בכל פעם שתושבי האזור נזעקים ו־ICL אינה מקבלת את מבוקשה, חוזר אותו מחזה. החברה מזהירה מפני סגירת מפעלים, אלפי עובדים מוצגים כמי שעומדים לאבד מייד את פרנסתם, ראשי הרשויות נזעקים והמדינה ממהרת להתיישר.

כך היה סביב שדה בריר, זיכיונות הכרייה ודרישות סביבתיות שונות. עכשיו הגיע תורן של בריכות הפוספוגבס 4 ו־5 במישור רותם. הדפוס מזכיר ילד בחנות ממתקים: אם לא אקבל את מה שאני רוצה, אצרח ואשבור את הכלים.

אלא שכאן מדובר באחד התאגידים החזקים בישראל. והוא אינו מבקש ממתק. הוא מבקש להמשיך להשתמש בבריכות המזהמות, במקום להתקדם לפתרון הקבע שנקבע כבר לפני שנים – בריכה 6.

הפעם האיום מופנה כלפי המועצה הארצית לתכנון ולבנייה. בית המשפט קבע ביולי כי שאלת המשך השימוש בבריכות מחייבת בחינה תכנונית בדרג העליון ביותר, ואפשר לתושבי האזור, ללובי 99 ולחברה להגנת הטבע להגיש ערר. ועדת המשנה לעררים קבעה שהדיון ייערך במחצית השנייה של אוקטובר. מדובר בשבועות אחדים הנדרשים לבירור סוגיה סביבתית ולאומית מורכבת.

בכל פעם שתושבי האזור נזעקים ו־ICL לא מקבלת את מבוקשה, זה חוזר: החברה מזהירה מסגירת מפעלים, אלפי עובדים מוצגים כמי שעומדים לאבד מייד את פרנסתם, ראשי הרשויות נזעקים והמדינה ממהרת להתיישר

כמעט מייד לאחר ההחלטה פורסמו כתבות שהזהירו מפני פיטורי אלפי עובדים ומפני הסכנה להמשך פעילות המפעל. גם ב"מעריב" הוצגה הסוגיה דרך האיום על העובדים. שוב, במקום דיון ענייני בזיהום ובחלופות, עובדי הנגב מוצבים בחזית ומשמשים כלי לחץ על מקבלי ההחלטות.

חשוב לי להבהיר: עובדי רותם אמפרט אינם האויב. הם האחים, השכנים והשותפים שלנו לחיים בנגב. פרנסתם חשובה לנו. דווקא משום כך אסור לקבל מצב שבו הביטחון התעסוקתי שלהם משמש שוב ושוב כלי לחץ בידי הנהלת התאגיד. ICL אינה מגינה כך על העובדים. היא משתמשת בהם כחומת מגן מפני ביקורת, פיקוח ודרישות סביבתיות.

בכל פעם שעולה דרישה לצמצם זיהום, לשקם נזק או לבחון חלופה בטוחה יותר, החברה מציבה את העובדים מול הסביבה כאילו מדובר באינטרסים מנוגדים. כך היא מסיטה את הדיון מהשאלה האמיתית, כיצד עליה לפעול בלי לפגוע במשאבי הציבור, אל השאלה המאיימת ביותר: מי מוכן לקחת אחריות לפיטורי אלפי עובדים?

גם הנתונים שהחברה עצמה מפרסמת מחייבים הסבר. בתחילת אוגוסט הציגה ICL למשקיעים את הרבעון השני של 2026 כרבעון בעל הרווח התפעולי הגבוה ביותר שלה זה שלוש שנים.

בכל פעם שעולה דרישה לצמצם זיהום, לשקם נזק או לבחון חלופה בטוחה יותר, החברה מציבה את העובדים מול הסביבה. כך היא מסיטה את הדיון מהשאלה האמיתית, כיצד עליה לפעול בלי לפגוע במשאבי הציבור

המכירות עלו ב־17% לעומת הרבעון המקביל והגיעו ל־2.135 מיליארד דולר. הרווח התפעולי עלה מ־181 מיליון דולר ל־266 מיליון דולר, והרווח הנקי המיוחס לבעלי המניות עלה מ־93 מיליון דולר ל־137 מיליון דולר. דירקטוריון החברה אף הכריז על חלוקת דיבידנד של כ־75 מיליון דולר. במגזר פתרונות הפוספט דווח על גידול של 13% במכירות ועל EBITDA של 136 מיליון דולר ברבעון. אלה הנתונים של ICL, לא שלנו. הדוח הרבעוני של ICL.

כיצד מתיישבים הנתונים האלה עם התמונה שמציגה החברה לציבור בנגב? כאשר למשקיעים נאמר שהחברה צומחת, רווחיה עולים והיא מחלקת עשרות מיליוני דולרים, ובאותו זמן נאמר לתושבי הנגב שאלפי מקומות עבודה נמצאים בסכנה מיידית בשל דיון שיתקיים בעוד כמה שבועות – מישהו צריך להסביר את הפער.

האם המשקיעים מקבלים תמונה אופטימית מדי, או שהציבור בישראל מקבל תמונה מאיימת מדי? האם אכן נשקפת סכנה מיידית לאלפי עובדים, או שהם מגויסים למאבק שנועד לאפשר לחברה להמשיך בפתרון הזול והנוח עבורה?

כי"ל חייבת לפרסם נתונים מפורטים על משמעות ההליך למפעל רותם, על מספר העובדים שעבודתם נמצאת בסיכון ממשי ועל החלופות שבחנה. אי אפשר לנהל דיון ציבורי על בסיס איומים כלליים.

כחוקר וכאקולוג אני יודע שמערכת הנשענת על משאב ריכוזי אחד אינה יציבה. הדבר נכון למערכת אקולוגית וגם לכלכלה אזורית. כשיישובים שלמים תלויים במעסיק מרכזי אחד, אותו מעסיק צובר כוח עצום. כל דרישה ממנו נתפסת כאיום על האזור כולו. כך הנגב הופך תלוי בתאגיד.

כחוקר וכאקולוג אני יודע שמערכת הנשענת על משאב ריכוזי אחד אינה יציבה. הדבר נכון למערכת אקולוגית וגם לכלכלה אזורית. כשיישובים שלמים תלויים במעסיק מרכזי אחד, אותו מעסיק צובר כוח עצום

במשך עשרות שנים אפשרו ממשלות ישראל לכלכלת הנגב להישען על תעשייה המכלה משאב טבע מוגבל ומותירה אחריה בורות כרייה, הררי פסולת, זיהום מים ונחלים פגועים. המדינה ידעה שעתודות הפוספט אינן בלתי מוגבלות ושיום אחד הכרייה תצטמצם או תסתיים. ובכל זאת, לא נבנתה תוכנית רצינית ליום שאחרי הפוספט.

אם ICL חוזרת ומזהירה מפני פיטורים וסגירת מפעלים, ראשי הרשויות בנגב וממשלת ישראל צריכים להקשיב. לא לעולם חוסן. אי אפשר להפקיד את עתידם של אלפי עובדים ושל יישובים שלמים בידי תאגיד אחד, שפעילותו תלויה בכריית משאב מתכלה ובקבלת הקלות מהמדינה.

הנגב זקוק כבר עכשיו לתוכנית אסטרטגית לפיתוח מקורות תעסוקה מגוונים. יש להביא אליו תעשיות נקיות וחדשניות ולהשקיע באנרגיה מתחדשת, בטכנולוגיות מים ואקלים, במחקר, בחקלאות מדברית, בתיירות ובשיקום סביבתי.

צריך לפתח הכשרות מקצועיות יחד עם עובדי התעשייה הקיימת, כדי שהמעבר לא ייפול עליהם ביום אחד. התהליך הזה צריך להתחיל שנים לפני סגירת המכרה האחרון.

אין כאן מאבק בין אנשי הסביבה לבין העובדים. כולנו רוצים נגב שמאפשר תעסוקה הוגנת ומכבדת ושומר על המים, הנחלים והמדבר. אין סיבה שעובד ברותם אמפרט ייאלץ לבחור בין משכורתו לבין עתיד ילדיו באזור נקי ובריא. הבחירה הזאת משרתת רק את מי שמבקש להמשיך להרוויח בלי לשאת במלוא מחיר הנזק.

עשרות שנים אפשרו ממשלות ישראל לכלכלת הנגב להישען על תעשייה המכלה משאב טבע מוגבל ומותירה בורות כרייה, הררי פסולת, זיהום מים ונחלים פגועים. והמדינה ידעה שעתודות הפוספט אינן בלתי מוגבלות

הממשלה צריכה להפסיק לפעול מתוך בהלה בכל פעם ש־ICL מאיימת בפיטורים. עליה לפעול עם העובדים, הרשויות והתושבים למען עתיד הנגב, ולא למען רווחיו של תאגיד יחיד. הגיע הזמן להפסיק לפחד מהצעקות ולהתחיל לתכנן.

ד״ר עודד קינן הוא אקולוג, איש חינוך ופעיל סביבתי בנגב ובמדבר יהודה, וחבר מושב עין תמר שבדרום ים המלח. ממקימי ״מדבר קיימא״, התארגנות של פעילי סביבה הפועלת להגנה על המדבר ולקידום סוגיות סביבתיות בדרום. כיום מכהן כמנכ״ל משותף של מרכז השל לקיימות.