29 שנים כיהן מנחם  בגין באופוזיציה עד שהצליח לשכנע, להיבחר, ולהפוך לראש ממשלה עם קואליציה שהדיחה את השלטון הקודם.

מורשת הזמן והאיש, חשובים לאופוזיציה של ימינו כדי ללמוד את היסודות ואת האידאולוגיה העומדת מאחורי חשיבותה של אופוזיציה בדמוקרטיה.

הנה מנחם בגין 1959:

"בלי אופוזיציה אין דמוקרטיה; בלעדיה – עצם חירות האדם נתונה בסכנה ותפקידה הממלכתי של האופוזיציה כפי שראינו גם בשנים האחרונות הוא כפול. הראשון – גלוי, האופוזיציה, לא רק זכותה, גם חובתה, לעמוד על המשמר; להתייצב נגד כל עוול; להילחם למען כל עניין צודק; להוקיע כל שגיאה; להתריע על כל סכנה. אבל יש גם תפקיד שני לה, הוא סמוי מן העין. והוא, כמקובל לומר, בונה בתכלית… זהו תפקיד המחדיר בנו גאווה: בהיותנו באופוזיציה, אנחנו, בצורה שאינה נראית לעין – אבל מעשית מאד, ממשית מאד – מיטיבים עם הציבור הסובל, חסר האמצעים. ואם יריבינו, על-ידי שייטיבו עם הציבור הזה, יעלו את רמת חייו, יעשו עמו צדק – ישכנעו אותו שיצביע בעדם, נקבל את השכנוע באהבה, אבל נדע: בגללנו, בגלל עלייתנו, כדי לנסות למנוע עליה נוספת, נעשה הדבר. זה התפקיד השני, סמוי מן העין, קונסטרוקטיבי מאד, חשוב מאד, חיובי מאד, חיוני מאד" (מנחם בגין, נאום עם הרכבת הממשלה, 16.12.1959).

אלא שמאז האופוזציונר המנומק בגין, נראה שדוקא את השיעור הזה לא למדו מי שהודחו מהשלטון. מאז הם כל הזמן פוזלים לעבר חבירות מוזרות ובלתי טבעיות עם הקואליציה הימנית חרדית ומשיחית, רק כדי לא לשרת את העם באופוזיציה וכדי לקבל נתח מהשלטון.

מאז האופוזציונר המנומק בגין, נראה שדוקא את השיעור הזה לא למדו מי שהודחו מהשלטון. מאז הם כל הזמן פוזלים לעבר חבירות מוזרות ובלתי טבעיות עם הקואליציה הימנית חרדית ומשיחית, רק כדי לקבל נתח מהשלטון

אם נדלג על תקופת ממשלת האחדות (1984-88) ועל תקופת רבין (1992-5)  וברק (1999-2000) בראשות הממשלה אפשר לספור למפלגת העבודה יותר שנים באופוזיציה מאלו של בגין. מספיק זמן כדי להבין שתפקידה היה ליצור אלטרנטיבה לשלטון.

עשר שנות נתניהו בשלטון רצוף והררי השחיתות השלטונית שהקים יחד עם כתבי האישום האישיים שלו בפרשיות שוחד מרמה והפרת אמונים, היו צריכים ליצור עבור אופוזיציה מתפקדת מקפצה מהירה וטבעית אל השלטון.

אבל מפלגת העבודה איבדה את האמון בגלל בעיות הפזילה והניסיונות לחבור אל נתניהו במקום להחליף אותו. כחולבן שקמה כאלטרנטיבה רואה עצמה מראש כמפלגת שלטון ונדמה שכל מחשבה על שירות באופוזיציה גורמת לראשיה לחלחלה.

עשר שנות נתניהו בשלטון רצוף והררי השחיתות השלטונית שהקים, יחד עם כתבי האישום שלו בפרשיות שוחד מרמה והפרת אמונים, היו צריכים ליצור, עבור אופוזיציה מתפקדת, מקפצה מהירה וטבעית אל השלטון

כך נותרה ישראל רק עם ארגוני אופוזיציה חוץ פרלמנטריים. הפגנות נגד השלטון מתקיימות באופן וולנטרי כבר שלוש שנים, לא בידי מפלגות האופוזיציה.

כחולבן ארגנו הפגנה אחת בכיכר מוזיאון תל אביב ומאז הם בשושו… לא רוצים להרגיז את מצביעי הימין הרך, אותם הם רוצים להעביר לשורותיהם.

מפלגת העבודה ניסתה לחבור לקהלים מסורתיים, מזרחיים וימניים בפריפריה, לפי הצהרותיו של היו"ר הישן-חדש פרץ ולא הצליחה. למעשה הנתונים מצביעים על אבדן תמיכה כזאת בבחירות האחרונות. אבל הוא-פרץ מתעקש להיכנס עם הראש בקיר ולא ללמוד לקח.

מרץ אוהבת את גודלו של אולם צוותא כבית פוליטי לכלל מצביעיה ועסקניה. עוד לא קמה שם שולמית אלוני חדשה או יוסי שריד חדש.

מפלגת העבודה ניסתה לחבור לקהלים מסורתיים, מזרחיים וימניים בפריפריה ולא הצליחה. אבל פרץ מתעקש להיכנס עם הראש בקיר ולא ללמוד לקח. מרץ אוהבת את גודלו של אולם צוותא כבית פוליטי לכלל מצביעיה ועסקניה

ככה לא בונים חומה. ככה לא בונים אופוזיציה.

אופוזיציה רצינית הייתה מוציאה לרחוב את תומכיה כל שבוע. סיבות לא חסר. ההתקפות על שלטון החוק, על הפרקליטות המשטרה ובגצ, המינויים המושחתים של שרים החשודים בפלילים, היעדר מו"מ להסכם מול הפלשתינים, האיומים המוטרפים על איראן, הכניעה לחמאס בעזה, ההדתה במערכת החינוך, חבירת כהניסטים לשר החינוך, יוקר המחיה, מתווה הגז הזורם כולו לכיסי טייקונים במקום לאזרחי ישראל, וכמובן ראש הממשלה הנאשם בשוחד ואינו מתפטר.

אבל האופוזיציה הפרלמנטרית שלנו עסוקה במלחמות קטנוניות על מיקומה של תמר זנדברג אחת מול סתיו שפיר. השמים קורסים עלינו והם עסוקים בקטטות ילדים. ובכן הפוסטרים של זנדברג היפהפיה בחוצות הערים לא שיכנעו המונים לבחור במרצ או במחנ"ד. מה עכשיו?

אבל האופוזיציה הפרלמנטרית שלנו עסוקה במלחמות קטנוניות על מיקומה של תמר זנדברג אחת מול סתיו שפיר. השמים קורסים עלינו והם עסוקים בקטטות ילדים

במקום לייצר סדר יום אופוזיציוני, מסיבות עיתונאים עם חשיפות של מחדלי הממשלה, הפגנות המוניות וטרטור בגצ בכל ענייני שלטון החוק והדמוקרטיה, האופוזיציה שלנו נלחמת בוועד הבית שלה.

אם זה לא היה הבית שלנו זה היה מצחיק. אבל הבטן כואבת מגודל הטמטום, האבסורד והטירוף של האנשים האלה.

"אופוזיציה… הוא תפקיד המחדיר בנו גאווה" אמר מנחם בגין.

האופוזיציה של ימינו מחדירה בעיקר אכזבה מרה.

במקום לייצר סדר יום אופוזיציוני, מסיבות עיתונאים עם חשיפות של מחדלי הממשלה, הפגנות המוניות וטרטור בגצ בכל ענייני שלטון החוק והדמוקרטיה, האופוזיציה שלנו נלחמת בוועד הבית שלה

הנכות האופוזיציונית הזו וחוסר יכולתם של מרכיביה להילחם יחד מול השלטון המושחת, עלולה להנציח את השלטון הזה גם בשנים הבאות. זהו מצעד איוולת הפוך. בדרך כלל ממשלות ומנהיגים צועדים במצעד האיוולת. בישראל גם האופוזיציה צועדת בו כשהיא פועלת בניגוד לאינטרס של עצמה לאורך זמן ותחת מספר מנהיגים ובכך מאפשרת את מצעד האיוולת של ממשלת נתניהו.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.