ה-7 באוקטובר היה כשל מערכתי. – מודיעיני, מבצעי, תפיסתי ומדיני. צה"ל, אמ"ן, שב"כ ופיקוד הדרום כשלו במשימתם להתריע בזמן, להיערך לאיום ולהגן על יישובי הדרום. אבל הכשל הצבאי אינו סוף הדיון באחריות – אלא תחילתו.
במשך שנים, בתקופת ממשלות ישראל ובראשן בנימין נתניהו ב-13 מתוך 14 השנים שקדמו לטבח, אפשרה ישראל לחמאס להתעצם מכוח טרור לצבא בעל יכולות חדירה ופלישה. ישראל הסתמכה במידה רבה על הרתעה, מודיעין, מכשול וטכנולוגיה במקום לבנות הגנה שאינה תלויה בכך שהמודיעין לעולם לא יטעה.
במקביל, ישראל נדרשה להתמודד עם איום חמור נוסף מצד חזבאללה בצפון, בעוד המשבר הפנימי של 2023 פגע, לפי התרעות גורמי הביטחון ותחקירי צה"ל, בלכידות ובהרתעה.
לכן השאלה המרכזית אינה רק מדוע אמ"ן לא התריע ומדוע צה"ל לא עצר את המתקפה, אלא מדוע המדינה הגיעה ל-7 באוקטובר כשטעות מודיעינית אחת הספיקה להוביל לקריסת הגבול, לחדירת אלפי מחבלים ולרצח המוני של אזרחים.
האחריות הצבאית לכשל עצמו ברורה; האחריות המדינית היא לתנאים ולאסטרטגיה שאפשרו לכשל אחד להפוך לטבח במובן הזה, ה-7 באוקטובר אינו רק סיפור על התרעה שלא הגיעה – אלא על מערכת ביטחון ומדיניות שלא נבנו כך שיוכלו לעמוד גם ביום שבו ההתרעה תיכשל.
ה-7 באוקטובר לא היה רק כשל מודיעיני: כך המדיניות יצרה מצב שבו כשל אחד הספיק כדי לאפשר טבח
ה-7 באוקטובר היה כשל מודיעיני ומבצעי עצום. אמ"ן לא התריע, שב"כ לא הצליח לזהות את כוונות חמאס, פיקוד הדרום לא התאים את הכוחות לאיום, ואוגדת עזה לא הצליחה להגן על היישובים. צה"ל עצמו קבע כי ב-7 באוקטובר נכשל במשימתו המרכזית להגן על המדינה ועל אזרחיה.
צוות המומחים שמינה הרמטכ"ל מצא שישה גורמי כשל מרכזיים, ובהם כשל תפיסתי, כשל מודיעיני, היעדר עיסוק מספק בתוכנית "חומת יריחו", פער מתמשך בין איום הייחוס למענה המבצעי וכשל בתהליך קבלת ההחלטות והפעלת הכוח. אבל מכאן מתחילה, ולא מסתיימת, שאלת האחריות.
כשל מודיעיני לא חייב להוביל לטבח מדינה יכולה לטעות בהערכת האויב ועדיין להחזיק מספיק כוחות על הגבול כדי לבלום את המתקפה. היא יכולה להחמיץ את שעת האפס ועדיין להחזיק מערך הגנה שמסוגל לקנות זמן. היא יכולה לטעות בכוונות האויב ועדיין לבנות את כוחה כך שהטעות המודיעינית לא תהפוך לקריסת גבול.
האסון של ה-7 באוקטובר נוצר גם משום שישראל הגיעה אליו במצב שבו המודיעין והטכנולוגיה נדרשו למעשה להיות שכבת ההגנה הראשונה. כאשר גם הם כשלו – נפרצה הדרך לטבח וזו הנקודה שבה האחריות של הדרג המדיני נכנסת לתמונה.
מה הייתה הבעיה בכשל ההתרעה?
במשך שנים נבנתה תפיסה שלפיה ניתן להתמודד עם חמאס באמצעות הרתעה, מודיעין, מכשול, טכנולוגיה, סבבי לחימה מוגבלים וניהול הסכסוך – בלי לפרק את היכולת הצבאית של הארגון. התפיסה הזאת אפשרה לחמאס להתעצם. מי שהוביל אותה הוא נתניהו, שכיהן ברצף כראש ממשלה החל מ-2009 ועד 2021, וחזר לכהן בשלהי 2022.
מחקר של צה"ל על תפיסת הביטחון שקדמה ל-7 באוקטובר מציין במפורש כי הביקורת המרכזית לאחר האסון היא שתפיסת הביטחון הקלאסית אפשרה את התעצמות חמאס, וכי ההתעצמות הזאת הייתה מרכיב מרכזי בדרך לאסון.
המדיניות הישראלית קיבלה את קיומו של חמאס ככוח שלטוני וצבאי בעזה, והעדיפה במשך שנים את ניהול האיום על פני הסרתו. בכך ממשלות ישראל אפשרו לארגון טרור רצחני לשלוט על יותר משני מיליון פלסטינים ברצועת עזה ולבנות כוח צבאי משמעותי. בתוך המדיניות הזאת חמאס לא רק שרד – הוא בנה צבא.
מה קורה כאשר האויב הופך מארגון טרור לצבא פלישה?
חמאס עבר בהדרגה מארגון שביצע ירי ופיגועים לארגון שבנה יכולת צבאית מורכבת: יחידות קומנדו, אמצעי נ"ט, רקטות, רחפנים, יכולות מודיעין, מערכי אימונים לפשיטה ותוכנית פעולה שנועדה לחדור לשטח ישראל.
ההתעצמות הזאת התרחשה לאורך שנים, בעוד ישראל אימצה מדיניות שהתבססה במידה רבה על הרתעה, סבבי לחימה וניהול הסכסוך – ולא על פירוק היכולת הצבאית של חמאס. ראש הממשלה בתקופה הארוכה שבה נבנה כוחו הצבאי של חמאס היה בנימין נתניהו.
מדוע דווקא הכוח הקבוע בגבול הוא נקודת המפתח?
משום שהגנה אינה יכולה להיות מבוססת רק על ידיעה מוקדמת. זו אולי אחת המסקנות החשובות ביותר של ה-7 באוקטובר. אם מדינה מאפשרת נוכחות של אויב חמוש ומאומן מעבר לגדר, קיימת שאלה בסיסית: כמה כוח היא צריכה להחזיק במקום, גם אם המודיעין טועה?
השאלה "למה מדינת ישראל הגיעה למצב שבו אם אמ"ן לא יתריע – הגבול עלול לקרוס?" היא שאלה מדינית-אסטרטגית. ממשלת ישראל בראשות נתניהו כשלה ב-7 באוקטובר בכך שיצרה מצב שבו היעדר מודיעין יוביל לקריסת ההגנה ולטבח. ממשלות ישראל כשלו ב-14 השנים שקדמו לאסון בכך שאפשרו את ההתעצמות הצבאית של חמאס. ב-13 מאותן 14 שנים כיהן נתניהו כראש ממשלה.
האם ישראל לא הייתה יכולה להחזיק יותר כוחות?
ישראל עמדה מול שני איומים גדולים במיוחד: חזבאללה בצפון וחמאס בדרום. חזבאללה המשיך לבנות את כוחו הצבאי ולהעמיק את יכולותיו, והגבול הצפוני עצמו חייב השקעה בהגנה. מבקר המדינה התריע עוד ב-2023 על האתגרים המבצעיים בהגנת הגבול עם לבנון ועל פעילותו הגוברת של חזבאללה בקרבת הגבול.
בפועל, הצבא החזיק מערך הגנה מצומצם מדי בשני גבולות אלה, והדבר הוביל למצב שבו מתקפת פתע עלולה לגרום לקריסת מערך ההגנה.
ומה היה תפקיד הדרג המדיני?
תפקיד הממשלה הוא לקבוע: מהו האיום המרכזי; איזה אויב חייבים להחליש באופן יזום; איזה כוח צריך להיות קבוע בגבולות; כמה ניתן להסתמך על מילואים, על מודיעין ועל טכנולוגיה; ומהו הסיכון שהמדינה מוכנה לקבל.
אם הממשלה מאפשרת לאויב להתעצם במשך שנים ובמקביל מאשרת תפיסת הגנה הנשענת על כך שהמודיעין יתריע מראש – היא יוצרת מערכת שבה טעות מודיעינית אחת עלולה להיות קטלנית. וזה בדיוק מה שקרה.
ומה לגבי הרפורמה המשפטית?
הרפורמה המשפטית העמיקה את המשבר הפנימי בישראל בתקופה שבה אויביה זיהו חולשה פנימית ופגיעה בהרתעה. במקביל, ממשלת נתניהו לא התאימה את היערכות הכוחות בגבולות עזה ולבנון לרמת הסיכון שהתפתחה.
השילוב בין פגיעה בהרתעה, התעצמות האויב והיערכות הגנתית שלא סיפקה עומק ועתודה התברר ב-7 באוקטובר ככשל ביטחוני קטלני.
מה ידעו על חמאס לפני ה-7 באוקטובר?
הנקודה המטרידה היא שלא מדובר באויב שהופיע משום מקום. היו אינדיקציות רבות להתעצמותו: תוכנית "חומת יריחו", סימנים לשינוי בהתנהגות חמאס והתרעות בתוך מערכת הביטחון. אלא שמול אלה התקבעה במשך השנים הערכה שחמאס מורתע ואינו מעוניין במלחמה רחבה.
ההערכה הזו הובילה לכך שמידע משמעותי על תוכנית הפשיטה לא תורגם להתרעה מבצעית ולהיערכות מתאימה.
מדוע אי אפשר לפטור את הדרג המדיני?
מפני שהדרג המדיני אינו אחראי רק לשאלה מה אמר המודיעין. הוא אחראי גם לשאלה איזו מערכת הגנה בונים בהנחה שהמודיעין עלול לטעות. דוח מבקר המדינה קובע כי יש לאזן בין ההרתעה, ההתרעה וההגנה, מתוך הבנה שלא תמיד תהיה התרעה ו"קו המגע לעולם ייפרץ", וכי הסתמכות על התרעה ללא היערכות הגנתית מספקת עלולה להביא לתוצאות טרגיות.
ב-7 באוקטובר התממש בדיוק הסיכון הזה: אמ"ן לא סיפק התרעה, ובמקביל פיקוד הדרום לא התאים את סדר הכוחות, הכוננות והתוכניות המבצעיות לאיום.
אם המדיניות מובילה להחזקה בגבול של כוח קבוע, ערוך ומספיק – כשל מודיעיני יכול להביא להפתעה, אבל לא לחדירה המונית וכיבוש בפועל של חבל ארץ בידי חמאס למשך שעות ארוכות.
מדיניות של החזקת כוח קטן יחסית בגבול מסתמכת על התרעה, על מכשול ועל תגבור מהיר – ואז כשל מודיעיני עלול להפוך בתוך דקות לקריסת מערך ההגנה. זו בדיוק משמעותה של האחריות המדינית: לא האחריות לדעת מה סנוואר מתכנן, אלא האחריות לבנות מערכת שאינה מתמוטטת כאשר סנוואר מצליח להפתיע אותה.
נתניהו העמיד את תושבי הגבולות מול רצועת עזה ומול לבנון תחת חרב דמוקלס. אם המודיעין ייכשל בזיהוי מועד ההתקפה – השערה הדקה שהחזיקה את החרב תיקרע, ויתאפשר טבח באזרחים. נתניהו כשל לא רק במבחן התוצאה – חמאס ביצע טבח באזרחים במשמרת שלו – אלא גם בכך שהעמיד את היישובים הקרובים לגבול באותה סכנה מתמשכת, גורלם תלוי בכך שהמודיעין לא ייכשל, וזאת למרות שההיסטוריה מלאה דוגמאות של כשלים מודיעיניים.
לכן ה-7 באוקטובר היה כשל מערכתי.
הטענה ש"צה"ל אשם" נכונה – אבל חלקית. צה"ל אכן נכשל. הוא עצמו קבע זאת, ותחקיריו מפרטים את הכשלים. אבל הטענה ש"לכן נתניהו אינו אחראי" לא נובעת מכך.
הדרג המדיני היה צריך להתמודד עם התעצמות חמאס, עם האיום של חזבאללה, עם שאלת חלוקת הכוחות בין הזירות ועם השאלה כמה כוח מגן קבוע צריך להחזיק בגבולות.
במשך שנים התקיימה תפיסה שנתנה משקל גדול להרתעה, מודיעין, טכנולוגיה וניהול הסכסוך. התפיסה הזאת אפשרה לחמאס להתעצם, ובמקביל צה"ל הגיע למצב שבו הגנת הגבול הסתמכה במידה רבה על כך שהמודיעין יספק התרעה בזמן.
בפועל, בבוקר ה-7 באוקטובר, על פי תחקיר צה"ל שפורסם ב-2025, אל מול מתקפת הפתיחה של חמאס עמדו בגזרה רק ארבעה צוותי קרב גדודיים, שכללו רק 767 לוחמים ורק 14 טנקים מאוישים בעמדות.
כאשר ההתרעה נכשלה, לא היה מספיק כוח שיחפה עליה. וזו הנקודה שמחברת בין האחריות הצבאית לאחריות המדינית.
האחריות אינה על עצם הכשל – אלא על התנאים שבהם הכשל הפך לטבח.
זה ההבדל החשוב ביותר. אי אפשר להאשים את ראש הממשלה בכך שאמ"ן טעה בפרשנות של סימן מודיעיני מסוים. אבל אפשר וצריך לשאול האם הממשלה בראשותו קבעה סדרי עדיפויות שהביאו לכך שחמאס יכול היה לבנות במשך שנים כוח צבאי גדול, בעוד שההגנה הקבועה בגבול לא הייתה בנויה להתמודד עם מתקפת פתע רחבת היקף.
הדרג המדיני אחראי לשאלה רחבה יותר: איזו מערכת ביטחון הוא בנה, איזה אויב הוא אפשר להתעצם, איזה סיכון הוא היה מוכן לקחת – וכמה כוח הוא דרש שיהיה על הגבול גם במקרה שבו המודיעין יטעה.
זו הסיבה שהאחריות ל-7 באוקטובר אינה מסתיימת בכשל המודיעיני. כשל מודיעיני הוא כמעט בלתי נמנע במלחמה. מדינה אחראית צריכה לבנות את ההגנה שלה כך שכאשר הוא מתרחש – הוא לא יאפשר לאויב לפרוץ את הגבול, להשתלט על יישובים ולטבוח באזרחים במשך שעות.
אורי טל טנא עובד 25 שנים בחברת פינטק מובילה, עם התמחות מתמטית ופיננסית. בעל טור בעיתון "כלכליסט" מאז היווסדו. כותב בעיקר בתחום שוק ההון. בוגר תואר שני בכלכלה מאוניברסיטת תל אביב.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו