שגריר ישראל בארצות הברית, יחיאל לייטר, אמר בריאיון לארנו רוזנפלד ומתן גולן ב"הארץ" (2.9.26) מילים שהממשלה נמנעה מהן: ישראל נכשלה בבלימת הטרור היהודי; המעשים פסולים, לא חוקיים ולא מוסריים.
אך בדרך שבה ביקש לייטר לגנות את האלימות ולהגן על ישראל, נחשף עומק הבעיה: הוא הודה במעשה והסתיר את המערכת; תיאר את המדינה כנכשלת בבלימה, לא כמי שכוחה, נוכחותה ואכיפתה הבררנית הביאו את התופעה לעולם ומקיימות את תוצאותיה. כך ביקש להסיר את הכתם בלי להכיר במנגנון המוסיף לייצרו.
לייטר חשוב כפה הרשמי של המדינה: בדבריו היא מנסחת כלפי העולם את תשובתה לשאלה, לפתחו של מי מונחת האחריות לטרור היהודי.
בדרך שבה ביקש לייטר לגנות את האלימות ולהגן על ישראל, נחשף עומק הבעיה: הוא הודה במעשה והסתיר את המערכת; תיאר את המדינה כנכשלת בבלימת הטרור, לא כמי שהולידה אותו ומקיימות את תוצאותיו
הודאתו של לייטר תחומה: הוא מקבל את המילים "טרור", "לא חוקי" ו"לא מוסרי", אך מרכז את האחריות ב-300 עד 400 "בני נוער בשוליים, שרובם כלל לא קשורים להתיישבות", ומסיר אותה מההתיישבות וממוסדות השלטון. כך מודים במה שאי אפשר להכחיש ומכסים על המערכת שיצרה אותו.
כדי להגן על כ־600 אלף המתנחלים שאל לייטר את קהלו האמריקאי אם בשל פשיעתם של שחורים תוטל אחריות על כלל השחורים. זו אינה רק השוואה שגויה. היא פועלת משום שהקישור הגזעני בין שחור לפושע מוסיף להתקיים כדעה קדומה מודחקת.
לייטר מעלה אותה באוב כדי לדחות מעל ההתיישבות מציאות מטרידה. לכאורה הוא שולל אשמה קולקטיבית; למעשה, כדי להסיר כתם מן המתנחלים, הוא מגייס לדיונו את הכתם שהחברה האמריקאית הטביעה בשחורים. כך מבקש שגריר ישראל להציג את מדינתו כמוסרית – באמצעות דימוי שהמוסר האמריקאי כבר למד להתבייש בו.
גם יחסי הכוח מתהפכים. השחורים בארצות הברית ידעו שעבוד, הפרדה, נישול, הפללה ואכיפת־יתר. המתנחלים הם אזרחי המדינה השלטת, בעלי זכויות פוליטיות מלאות, החיים בחסות צבאה ומשפטה האזרחי. מולם חיים פלסטינים חסרי זכויות פוליטיות במדינה המפעילה עליהם כוח צבאי. במבנה הכוח, הפלסטינים, לא המתנחלים, קרובים יותר למקומה של אוכלוסייה הנתונה לחשד קולקטיבי ולאכיפה מפלה.
הודאת לייטר תחומה: הוא מקבל את המילים "טרור", "לא חוקי" ו"לא מוסרי", אך מרכז את האחריות בכמה מאות "בני נוער בשוליים, שרובם כלל לא קשורים להתיישבות", ומסיר אותה מההתיישבות וממוסדות השלטון
וצבע עור אינו מפעל מדיני. ההתיישבות היא מערכת טריטוריאלית, פוליטית ותקציבית, ולה מועצות, מוסדות חינוך, חוות, מאחזים, כיתות כוננות, הנהגה רבנית וייצוג ממשלתי. קבוצות מתיישבים, ולא רק צעירים, מאמינות כי הארץ ניתנה להן וכי הן בעליה החוקיים, ועל כן מותר להן להפעיל אלימות כדי לנשל פלסטינים ולפגוע במתנגדיהן. הן משולבות במרקם חברתי ומדינתי רצוף: בהתיישבות ובמוסדותיה, ועד למגיניהן בכוחות הביטחון ובממשלה. הפורעים הללו אינם שוליים שנשרו מן המערכת; הם אחת מצורות פעולתה.
הבחירה בין "400 אשמים" ל"600 אלף חפים מפשע" כוזבת. ביניהם נמצאת המערכת, ובה כל מי שמחנך ומעודד, מממן ומסיע, מעניק נשק ומידע, מגן פוליטית, מסתייג אך שותק, ואמור לאכוף את החוק אך מפעילו בבררנות. כך, כמה מאות פעילים היודעים שלא ייגבה מהם מחיר יכולים להטיל אימה על קהילות ולשנות מציאות טריטוריאלית.
קוסרה מבהירה מדוע האמירה "ישראל נכשלה" אינה אלא תיאור מסולף. המדינה אינה נעדרת: חיילים ושוטרים נוכחים, צווים ניתנים, השטח נסגר ואנשים נעצרים. אלא שהסגירה חלה על פלסטינים ועל הבאים לסייע להם, בעוד הפורעים נשארים במקום. תושבי הבית מעוכבים ונפגעים מידי הכוח; התוקפים עוזבים ללא מעצר.
זו אינה יד מדינתית רפה אלא יד הפועלת בבררנות תקיפה. בהגנה על הפלסטינים המדינה נכשלת; בהשגת התוצאה הטריטוריאלית, צמצום אחיזתם והרחבת אחיזת המתנחלים, היא מצליחה שוב ושוב.
הבחירה בין "400 אשמים" ל"600 אלף חפים מפשע" כוזבת. ביניהם נמצאת המערכת, ובה כל מי שמחנך ומעודד, מממן ומסיע, מעניק נשק ומידע, מגן פוליטית, מסתייג אך שותק, ואמור לאכוף את החוק אך מפעילו בבררנות
לייטר מודה חלקית: בנימין נתניהו כופר בעיקר. כבר בגינוי קודם כינה לייטר את האלימות "עיוות" ו"חילול": הודה במעשה וטיהר את רעיון יישוב הארץ. כעת הוא מודה ביותר: זהו טרור, הוא בלתי מוסרי וישראל נכשלה – ומיד תוחם את הודאתו לכמה מאות צעירים.
נתניהו, לאחר שתיקה אישית ממושכת, הודה רק ב"מעשי אלימות נפשעים" של "קומץ פורעים", וטען שכוחות הביטחון פעלו במהירות וסיימו את האירוע. הפלסטינים שנפגעו אינם נזכרים; העוול נגרם, על פי דבריו, למתיישבים שומרי החוק, לצה"ל ולמעמדה של ישראל. לייטר מודה בכשל ומבודד אותו; נתניהו מתאר הצלחה ומכחיש את הכשל. אצל שניהם ההתיישבות נקייה, המדינה חיצונית למעשה, והאלימות היא כתם שנדבק בהן מבחוץ.
כללי הייחוס אינם שווים. לאחר שלייטר מנתק את הפורעים מן ההתיישבות, הוא מזכיר שהאלימות הפלסטינית נפוצה יותר. היהודי האלים נעשה יחיד שאינו מייצג איש; הפלסטיני נטמע ב"אלימות הפלסטינית" ומייצג ציבור. למתנחל ניתנת חזקת היחיד; הפלסטיני מוכנס לקטגוריה קולקטיבית.
אין הכרח לדעת אם זו כוונת המודה והכופר בעיקר: השפה שנועדה להסתיר את המציאות מן העולם מסתירה אותה גם מנציגיה. כך חוזרת האלימות כבומרנג: מהשטח לשגרירות בוושינגטון, וממנה בחזרה לקוסרה. היא חודרת לבתי פלסטינים, פוגעת גם בעיתונאים אמריקאים, ומכה ביכולתם של ישראל ושלוחיה להבין את מעשיהם. הבומרנג אינו רק מדיני ותדמיתי; הוא מוסרי ותודעתי.
הפגיעה בדמותה המוסרית של ישראל ניכרת משני צידי המפה הפוליטית האמריקאית. הליברלים רואים אפליה לאומית, נישול ושלטון נטול שוויון; אנשי הימין הממלכתי רואים מדינה שאינה מגינה על חיים ורכוש, מפקירה את המונופול על הכוח ואינה אוכפת את חוקיה. הביקורות שונות, והמסקנה אחת: מדינה מוסרית אינה יכולה להשלים עם אלימות הפועלת בחסותה. דברי לייטר והשגריר מייק האקבי על הטרור היהודי מלמדים שאי אפשר עוד לפטור זאת כעוינות מן השמאל בלבד.
נתניהו הודה רק ב"מעשי אלימות נפשעים" של "קומץ פורעים", וטען שכוחות הביטחון פעלו מהר וסיימו את האירוע. הפלסטינים שנפגעו לא נזכרים; מבחינתו העוול נגרם למתיישבים שומרי החוק, לצה"ל ולמעמדה של ישראל
הטרור היהודי אינו כתם חיצוני שאפשר להלבין בהרחקת מבצעיו מן ההתיישבות. לא כל המתנחלים פורעים, אך הפורעים משולבים במרקמה; והמדינה אינה רק נכשלת בבלימתם. מוסדותיה, כוחה ואכיפתה הבררנית שותפים ביצירת המציאות שהם משרתים. את הכתם הזה לא ילבינו דברי הסברה – הוא לא יימחק מן הזיכרון הלאומי. ראשית התיקון תבוא כאשר העם יתייצב כריבון, והמדינה תישא באחריותה.
נתנאל לאור, MD, PhD, הוא פרופסור אמריטוס בחוגים לפסיכיאטריה ולפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ומשורר. כמו כן הוא פרופסור קליני במרכז לחקר הילד באוניברסיטת ייל, מייסדו ומנהלו של מרכז ״חוסן״ ע״ש כהן־האריס, והיו״ר הקליני והאקדמי של אות״י – העמותה הישראלית לאוטיזם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו