הטרור מבית, הפרס מן המפרץ - הבחירה שישראל חייבת לעשות

רמאללה עשויה להעדיף הסדר עם ישראל על פני פתרון כפוי משום שוושינגטון כבר סימנה את חמאס ככתובת לעזה, דבר המייצר אינטרס משותף לישראל ולרשות הפלסטינית. הכול תלוי כעת בתוצאות הבחירות בישראל. 

*  *  *

הופעתו של הטרור היהודי בכל מוראותיו מחייבת את ישראל שלאחר הבחירות לגשת ברצינות אל הניסיון לסיים את הנטל הכבד של הבעיה הפלסטינית. לו נהגה הממשלה בתבונה, האינטרס שלה היה להרדים את הבעיה, כדי שישראל תוכל לשמור על העומק האסטרטגי בגדה המערבית, ומעבר לה – בגדה המזרחית; אך לא אלה פני הדברים.

אם עד כה הייתה ישראל מחויבת להתמודד עם הטרור הפלסטיני, הרי שסכנת הטרור היהודי חמורה ממנה פי כמה: בעוד שהטרור הפלסטיני הוא איום חיצוני, הטרור היהודי הוא איום מבית.

אם עד כה הייתה ישראל מחויבת להתמודד עם הטרור הפלסטיני, הרי שסכנת הטרור היהודי חמורה ממנה פי כמה: בעוד שהטרור הפלסטיני הוא איום חיצוני, הטרור היהודי הוא איום מבית

עצם העובדה שכבר יש חששות שפעילי טרור יהודי יתערבו בבחירות הקרבות כדי לחבל בהן – בין אם הדבר יקרה ובין אם לאו – ממחישה את פוטנציאל הסכנה.

במעקב אחר השיח הפוליטי בישראל אפשר להגיע למסקנה העגומה שהפוליטיקה הישראלית אטומה למדי. היא מתעלמת מן העולם הגדול, כאילו היא לבדה בעולם, כאילו היא יכולה "להכריע" או "למשול", וכאילו טרם נצרבה מפסיקות בית הדין הבינלאומי בהאג.

מוזר להקשיב לפוליטיקאים מימין-ימין שמעבר לימין, שרק הם, לשיטתם, ישימו לאל את "הקונספציה", רק הם יכריעו את חמאס סופית, ורק הם יראו לערביי ישראל מי כאן הריבון. ואני מציע שלא לזלזל באמירות האלה: מי היה מאמין שאיתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' ינהלו את המדינה, ויקומו עליהם גורמי ימין קיצוניים ומסוכנים אף יותר?

וכאשר מסתכלים על העולם, אנחנו כבר "איש ריב ומדון לכל הארץ" – והאחרונים ברשימה שרבנו עימם הם בריטניה וגרמניה. למה בעצם לריב עם גרמניה, שהיא המשענת של ישראל באירופה?

מדוע המריבה עם בריטניה וגרמניה מסוכנת? לא רק מן הטעם המובן מאליו – לשם מה לריב עם כולם – אלא משום שהמריבה נסבה על תפקידן במפקדת הכוח הרב-לאומי לעזה בקריית גת.

מפקדה זו הוקמה לצורך הפתרון הבינלאומי לעזה, ואם נתמיד במריבה איתן, הפתרון הרב-לאומי לעזה יוביל גם לכפיית פתרון על ישראל בגדה. וכאן אנו נוגעים בשורש בעיית הטרור היהודי: חסות בינלאומית על הפלסטינים בכלל, ולא רק בעזה – חסות שהשתוללות הטרור היהודי בגדה עלולה לחייב.

אם נתמיד במריבה עם בריטניה וגרמניה, הפתרון הרב-לאומי לעזה יוביל גם לכפיית פתרון על ישראל בגדה. השתוללות הטרור היהודי עלולה לחייב ולהוביל לחסות בינלאומית על הפלסטינים בכלל, לא רק בעזה

אם נצרף לכך את הידיעות המטרידות על מה שהממשלה מתכננת בירושלים, הסכנה היא שנמצא את עצמנו בפתרון כפוי גם שם.

משיחות שקיימתי עם גורמים מרכזיים ברשות הפלסטינית ברמאללה התברר לי, שהם עוקבים בעניין רב אחר הבחירות בישראל, וכי כל החלטה שלהם על קיום בחירות משלהם תלויה ועומדת בתוצאות הבחירות בישראל – ואם בכלל תהיינה בחירות.

למרבה ההפתעה, בעוד שבעבר פתרון כפוי היה משאת נפשה של הרשות הפלסטינית, כיום מעדיפים גורמים מרכזיים ברמאללה הסדר עם ישראל על פני כפייה. הסיבה העיקרית: החשש שגם עליהם תכפה הקהילה הבינלאומית בחירות, העלולות, כך או אחרת, להכניס את חמאס לגדה. לנו ולהם יש אינטרס משותף למנוע זאת.

הם מקווים שהממשלה החדשה בישראל תיכנס עימם למשא ומתן על הסדר קבע, הרחוק מן הפרמטרים הישנים של אש"ף – פרמטרים שהם עצמם מודים כי הכשילו עד היום את כל השיחות עם ישראל.

לפי הפרמטרים החדשים, גם ירדן וגם ישראל יוכלו להשתתף בעיצוב העתיד הפלסטיני, וככל שיתבררו תוצאות הבחירות בישראל, תקום ברמאללה ממשלה חדשה שתסביר פנים לישראל ותזמין אותה למשא ומתן שיתאים לאינטרסים המשותפים.

בעוד שבעבר פתרון כפוי היה משאת נפשה של הרשות הפלסטינית, כיום מעדיפים ברמאללה הסדר עם ישראל על פני כפייה. זאת מחשש שגם עליהם תכפה הקהילה הבינלאומית בחירות שעלולות להכניס את חמאס לגדה

אותה תפיסה ברמאללה גורסת, כי עם קבלת הלגיטימיות שתנבע מחידוש הקשר הטוב עם ישראל, תוכל רמאללה לגייס מתוך עזה את הכוח הצבאי הפלסטיני, שיוכל להכריע את חמאס הכרעה פלסטינית פנימית.

זה מביא אותנו לערב הסעודית, שחייבת לעמוד במוקד האסטרטגיה הישראלית האמיתית. הנורמליזציה עם ערב הסעודית, שחמקה מבין אצבעותינו ב-7 באוקטובר, היא הדבר הדוחק ביותר כעת – מאחר שכבר ברור שמצרי הורמוז אינם יכולים עוד לשמש נתיב אנרגיה בינלאומי, וחייבים למצוא לו חלופה, ובהקדם.

חיבורה של ישראל לצינורות האנרגיה של חצי האי ערב הוא ההזדמנות האסטרטגית הגדולה לפריחתה של מדינת ישראל – וגם סכנת דעיכתה: אם חלילה נחמיץ זאת, חיבור האנרגיה הגדול יעבור לטורקיה, ואין צורך להרחיב מדוע זה כה מסוכן.

בשיחות עם הגורמים הפלסטיניים התברר לי שארצות הברית כבר הודיעה להם כי בעיניה חמאס הוא הכתובת לעזה גם ליום שאחרי. הנה, אפוא, עוד בסיס לאינטרס משותף לנו ולהם.

אירופה דורשת מהרשות הפלסטינית רפורמה מעמיקה, הכוללת שינוי ספרי הלימוד וחינוך לשלום, אך במוקד הדרישות האירופאיות עומדות הבחירות הכלליות – שהרשות אינה מוכנה לקיים כעת, מחשש מפני חמאס.

אם הממשלה החדשה בישראל תקבל את היד המושטת של ממשלה חדשה ברמאללה, ישראל תוכל לקבוע את כללי הרפורמה: בראשם, כמובן, שינוי תוכנית הלימודים, ביטול תשלומי הקצבאות למשפחות המחבלים, והפסקת הערצת המחבלים ששפכו דם יהודי. ואגב, ראוי שגם ישראל תפנה מבט אל תוכניות הלימודים שלה עצמה, ובייחוד אל הזרמים המגזריים.

חיבורה של ישראל לצינורות האנרגיה של חצי האי ערב הוא ההזדמנות האסטרטגית הגדולה לפריחתה של מדינת ישראל – וגם סכנת דעיכתה: אם חלילה נחמיץ זאת, חיבור האנרגיה הגדול יעבור לטורקיה

אם כל זה יקרה, ערב הסעודית תוכל לראות בכך מילוי דרישתה להתקדמות ממשית לעבר מדינה פלסטינית, ואז נקטוף את הפרס הגדול: הפיכתה של ישראל למסוף האנרגיה הגדול מחצי האי ערב אל אירופה.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.