העולם כבר לא מוכן לחכות לנו

בתפקידי ובמסגרות שבהן אני פועל אני נמצא בקשר עם דיפלומטים זרים בישראל ועם פוליטיקאים דמוקרטים בארצות הברית. בשיחות איתם אני שומע שוב ושוב את אותו משפט: הליברלים בישראל שמתנגדים לממשלת בנימין נתניהו, אבל חושבים כמוהו שמהלך מדיני לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו אפשרי כרגע – "חיים בסרט".

הם מספרים שבכל שיחה עם ישראלים הם שומעים את אותו הסבר: החברה הישראלית נמצאת בטראומה ולכן אי אפשר לצפות ממנה כרגע למהלכים משמעותיים לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

במקרה הטוב, הממשלה הבאה תהיה שפויה יותר. היא תצמצם את טרור המתנחלים, תשקם את היחסים עם מצרים וירדן, תחזק את הקשרים עם מדינות הסכמי אברהם ועם הרשות הפלסטינית. אבל מדינה פלסטינית? הגדרה עצמית לפלסטינים? זה כבר, אומרים חבריהם בישראל, גדול עלינו בעת הזאת.

דיפלומטים זרים מספרים שבכל שיחה עם ישראלים הם שומעים את אותו הסבר: החברה הישראלית בטראומה ולכן אי אפשר לצפות ממנה כרגע למהלכים משמעותיים לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני

אלא שהעולם כבר לא מחכה לנו.

רוב גדול מקרב הדמוקרטים בארצות הברית, חלקים נרחבים בקהילה היהודית האמריקאית וממשלות דמוקרטיות וליברליות בעולם אינם מסתפקים עוד בהחלפת נתניהו ובחזרה למעין "ממשלת שינוי 2.0". מבחינתם, השאלה אינה רק מי יעמוד בראש ממשלת ישראל, אלא לאן ישראל הולכת.

כאן נמצא הפער הגדול ביותר בתפיסת המציאות. בעוד שבישראל ממשיכים לדבר בעיקר על הטראומה של ה-7 באוקטובר, בעולם מסתכלים גם על המשבר המתמשך בעזה, על מחיריו היומיומיים, שאותם משלמים כשני מיליון תושבי עזה השרויים במצב הומניטרי בלתי נסבל.

בעולם מסתכלים גם על הטרור היהודי ומהלכי ההשתלטות המתמשכת בגדה המערבית, כולל במזרח ירושלים. הם רואים במה שמתרחש שם לא רק תוצאה של ממשלה ימנית קיצונית אלא תוצאה של המשך המצב של כיבוש וקונפליקט דמים.

בעוד אנחנו מבקשים שיבינו את הפחד הישראלי, העולם הנאור כולו מבקש שנבין את המחיר שהמציאות הנוכחית גובה גם מהפלסטינים – ואת ההשלכות שלה על האזור ועל העולם.

לפני שלוש שנים עוד אפשר היה לומר לקהילה הבינלאומית: "תנו לישראלים ולפלסטינים זמן. כשהם יהיו מוכנים להסדר, תעזרו להם". היום הטיעון הזה איבד מתוקפו.

העולם כבר לא מחכה לנו. רוב גדול מקרב הדמוקרטים בארה"ב, חלקים נרחבים בקהילה היהודית האמריקאית וממשלות דמוקרטיות וליברליות בעולם אינם מסתפקים עוד בהחלפת נתניהו ובחזרה למעין "ממשלת שינוי 2.0"

הולכת ומתחזקת ההבנה כי לא רק שלא ניתן עוד להכיל את המשך הסכסוך ומחיריו, אלא גם שהסכסוך אינו נשאר כאן. הסכסוך הישראלי-פלסטיני מזין רדיקליזציה בעולם הערבי, באירופה ובארצות הברית, מעלה דרמטית את מפלס האנטישמיות ומשפיע על היציבות הפוליטית במדינות רבות.

לכן גם הציפייה שממשלה ישראלית חדשה תקבל כמה שנות חסד כדי "לייצב את המצב" לפני שתעשה צעדים מדיניים אינה תואמת עוד את המציאות הפוליטית ואת דעת הקהל בעולם הדמוקרטי. הלחץ הבינלאומי גובר – ולא רק מצד מי שמתנגדים לישראל בכל מקרה.

דווקא מדינות וקהילות שמבקשות להישאר ידידותיות לישראל מתחילות לשאול בעוצמה הולכת וגוברת מדוע ישראל אינה מוכנה להתמודד עם המקור המרכזי לחוסר היציבות באזור ומדוע היא אינה מציבה שום אופק מדיני סביר ומציאותי לפתרון.

הן רואות שהדיון הפוליטי בישראל משתיק, הלכה למעשה, את עצם הלגיטימיות של דיון כזה ומביא לכך שהשיח הפוליטי בישראל נע בין מהלכי סיפוח וקריאה לטרנספר שאותם מקדמות מפלגות הקואליציה לבין המשך הסטטוס קוו הפוליטי שבו דוגלות רוב מפלגות האופוזיציה (למעט הדמוקרטים), ובלא שיש כוח פוליטי מרכזי שמעלה על דל שפתיו קידום פתרון מדיני.

מעבר ללחץ הבינלאומי שסימניו הולכים ומתגברים, זהו, כמובן, אינטרס ישראלי מובהק. אי אפשר לחזור לתפיסת "ניהול הסכסוך" כאילו שלוש השנים האחרונות לא התרחשו. אנחנו מתקרבים לנקודת אל-חזור, שבה לא רק היחסים עם העולם עומדים בסכנה, אלא גם עצם האפשרות לממש את החזון הציוני של מדינה יהודית ודמוקרטית.

מתחזקת ההבנה כי לא רק שלא ניתן עוד להכיל את המשך הסכסוך הישראלי-פלסטיני ומחיריו, אלא שהוא גם לא נשאר כאן. הוא מזין רדיקליזציה בעולם הערבי, באירופה ובארה"ב, מעלה דרמטית את מפלס האנטישמיות ועוד

כן, ישראל אכן בטראומה. אבל טראומה אינה יכולה להפוך למדיניות, לא מדיניות פנים ולא מדיניות חוץ. אחרי טראומת השואה הוקמה מדינה, כפי שהראה לנו דוד בן-גוריון כשהכריז על עצמאות למרות הסיכונים. אחרי טראומת מלחמת יום כיפור, ישראל, בראשות מנחם בגין, ביצעה מהלך מדיני היסטורי כשחתמה על הסכם השלום עם מצרים ופינתה את ההתנחלויות בסיני. אחרי משברים חייבים לפעול כדי להביא לשינוי החיובי הנדרש ולא לשקוע בליקוק הפצעים שלנו, ובוודאי לא תוך המשך העימות הצבאי בכל החזיתות מבלי לחתור לפתרון באף אחת מהן.

העולם שמתבונן בישראל רואה מסעדות וחופי ים מלאים, בעוד שאנשים חיים ומתים בעזה בתנאים בלתי אנושיים. אנחנו ממשיכים לדבר על עצמנו כקורבנות האלימות הפלסטינית, תוך עיוורון למה שאנחנו יוצרים.

בעוד שהעולם רואה את התמונות מהגדה של טרור יהודי ומבין שמדובר לא רק ב"עשבים שוטים", אלא בניסיון מתוכנן לדחוק את הפלסטינים מבתיהם ולמרר את חייהם, ממשלת ישראל וצה"ל, במקרה הרע נותנים להם רוח גבית ובמקרה הפחות רע מתייחסים לכך כאל בעיה פנימית של "משילות" ומתעלמים מההקשר הרחב.

המציאות הזאת היא תוצאה ישירה של מהלכים מכוונים של הקואליציה הנוכחית בראשות בנימין נתניהו, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' ומול מדיניות זו אי אפשר להציב חזון של סטטוס קוו, אלא רק מהלך לשינוי יסודי של המציאות באמצעות מנהיגות פוליטית אמיצה.

ישראל חייבת לראות שבמציאות הפוליטית הבינלאומית והאזורית נפתח חלון הזדמנויות שאסור לפספס: שינוי היסטורי מתרחש לנגד עינינו בלבנון ובסוריה, תוכנית 20 הנקודות של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ בעזה, שאמורה להוביל למדינה פלסטינית, אושרה על ידי מועצת הביטחון ומהווה את המסגרת המדינית לכלל השחקנים הרלוונטיים על אף ניסיונות הממשלה הנוכחית לחבל בה. מדינות ערב מעוניינות לסייע בבניית סדר אזורי חדש שיחליש את הג'יהאדיסטים ויחזק את המתונים. הן משוועות לממשלה ישראלית שתוכל להושיט יד למאמץ לפתור סוף סוף את סכסוך הדמים עם הפלסטינים ולהתקדם למהלך פוליטי שיביא יציבות אזורית רחבה יותר.

העולם שמתבונן בישראל רואה מסעדות וחופי ים מלאים, בעוד שאנשים חיים ומתים בעזה בתנאים בלתי אנושיים. אנחנו ממשיכים לדבר על עצמנו כקורבנות האלימות הפלסטינית, תוך עיוורון למה שאנחנו יוצרים

השאלה העומדת בפני ישראל אינה רק איזו ממשלה תקום אחרי נתניהו. השאלה היא האם הממשלה הבאה תבקש "לנהל את הסכסוך" טוב יותר – או שתעז סוף סוף להציב תכנית ריאלית לסיים אותו ולאפשר מציאות שבה ישראל משולבת בין מדינות האזור לצד מדינה פלסטינית מפורזת.

העולם מוכן לעזור לנו. אבל הוא כבר לא מוכן לחכות לנו.