חוק מבקר המדינה אינו מסתפק בכך שהמבקר יאתר ליקוי ויפרסם אותו. הוא מחייב את הגוף המבוקר לעשות משהו עם הממצא: להקים צוות תיקון ליקויים, לדון בו, ולדווח למבקר על ההחלטות בתוך 105 יום.
בדוח מיוחד שפרסם מבקר המדינה באפריל 2026 בנושא היבטי משילות בנגב, נמצא כי מתוך 44 גופים מבוקרים שאליהם נשלחו ממצאי הדוח הקודם משנת 2021, רק 18 גופים העבירו מענה – 41%. מתוך 346 ליקויים שהועברו, התקבל מענה על 91 בלבד, כ-26%.
26 גופים לא דיווחו כלל על החלטות צוותי תיקון הליקויים, "וזאת כאמור בניגוד לסעיפים 21א ו-21ג לחוק מבקר המדינה", בלשון הדוח. כלומר, חובת דיווח הקבועה בחוק לא קוימה על ידי רוב הגופים שאליהם היא הופנתה.
מה בדיוק מחייב החוק, וממי?
חובת דיווח אישית על ראש הגוף המבוקר, בלוח זמנים קבוע. לפי סעיפים 21א ו-21ג לחוק מבקר המדינה, כפי שמובאים בדוח, על ראשי הגופים המבוקרים להקים צוותי תיקון ליקויים; על הצוותים לדון בתיקון הליקויים שהעלתה הביקורת ולקבל החלטות; ועל ראש הגוף המבוקר לדווח למבקר המדינה על החלטות אלו בתוך 105 יום ממועד פרסום דוח הביקורת.
החובה אינה המלצה ואינה נתונה לשיקול דעת: היא מוטלת בחוק, על אדם מסוים, בלוח זמנים מוגדר. ממצאי הדוח הקודם נשלחו ל-44 גופים מבוקרים – כלומר 44 ראשי גופים נשאו בחובה הזו באופן אישי.
באילו גופים מדובר?
בגרעין הקשה של המנהל הציבורי, לא בשוליו. לפי פירוט פעולות הביקורת בדוח, הביקורת נעשתה בין השאר במשרד להגנת הסביבה, בחברת החשמל לישראל, בחברת מקורות, בחברת תשתיות אנרגיה, בתאגיד המים נווה מדבר, ברשות האוכלוסין וההגירה, במוסד לביטוח לאומי, ברשות המיסים, ברשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, ברשות הטבע והגנים, ברשות המעברים היבשתיים במשרד הביטחון, במשטרת ישראל ובמשרד המשפטים.
בדיקות השלמה נעשו במשרד העבודה, בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בעיריית באר שבע, במועצה המקומית להבים ובמועצות אל-קסום ונווה מדבר.
הדוח מציג תרשים המפרט את מספר הליקויים בכל גוף מבוקר ואת מספר הליקויים שעליהם ענה, אך הנתון מופיע כתרשים גרפי ולא כרשימה שמית בגוף הטקסט. המידע קיים וגלוי בפני מי שמעיין בתרשים, אך אינו ניתן לציטוט כרשימה מתוך גוף הדוח. המשמעות אינה משתנה: מדובר בגופים מרכזיים שמחזיקים בסמכויות אכיפה, בתשתיות לאומיות ובתשלומי קצבאות.
מה קרה בפועל?
רוב הגופים לא קיימו את החובה. לפי ביקורת המעקב, מתוך 44 הגופים שאליהם נשלחו הממצאים התקבל מענה מ-18 בלבד, ו-26 גופים לא דיווחו כלל. ברמת הליקויים הבודדים התמונה חדה יותר: מתוך 346 ליקויים שהועברו, התקבל מענה על 91 – כ-26%.
המשמעות המספרית: על כשלושה מכול ארבעה ליקויים שהמבקר זיהה, המדינה לא מסרה לו כלל מה בכוונתה לעשות.
נתון משלים מלמד שהבעיה אינה בדיווח חלקי אלא בהיעדר דיווח: כל הגופים שכן דיווחו על תיקון ליקויים דיווחו על מלוא הליקויים שהועברו אליהם, למעט שניים – רשות המיסים, שדיווחה על 8 מתוך 11, והמשרד לביטחון הפנים, שדיווח על 4 מתוך 5. כלומר, מי שנכנס לתהליך השלים אותו; הפער נובע כמעט כולו ממי שלא נכנס אליו כלל.
האם משמעות הדבר שהגופים התעלמו מהמבקר לחלוטין?
לא, וחשוב להבחין. חובת דיווח תוך 105 יום מתייחסת לדוח הקודם, משנת 2021. במסגרת ביקורת המעקב הנוכחית מסרו גופים רבים תשובות מפורטות למבקר, ובהן תשובות המוסד לביטוח לאומי, משטרת ישראל, משרד המשפטים, רשות המיסים, המשרד להגנת הסביבה, רשות הטבע והגנים ורשויות מקומיות, כולן מהמחצית השנייה של 2025. כלומר, אין מדובר בהתעלמות גורפת ממוסד הביקורת.
ההבחנה הזו אינה מקהה את הממצא אלא מחדדת אותו. הגופים משיבים כשנשאלים ישירות במסגרת ביקורת חדשה, אך אינם מקיימים את החובה היזומה שהחוק מטיל עליהם: להקים צוות, להחליט מה יתוקן, ולדווח מיוזמתם בתוך 105 יום.
הפער הוא בין היענות לפנייה לבין קיום חובה עצמאית – וזו בדיוק החובה שנועדה להבטיח שהתיקון יתחיל בלי שיידרש סבב ביקורת נוסף.
מדוע זו בעיה מוסדית ולא תקלה מנהלית?
מפני שהיא מנטרלת את שלב התיקון של מנגנון הביקורת. ביקורת המדינה בנויה משני שלבים: זיהוי הליקוי, ואחריו חובת התייחסות ותיקון מצד הגוף המבוקר. דיווח למבקר הוא הצומת שמחבר ביניהם, והוא גם המנגנון שמאפשר למבקר לבצע ביקורת מעקב ולדעת מה תוקן. כשגוף מבוקר אינו מדווח, לא רק שהליקוי אינו מתוקן – נשמט גם הבסיס לדעת אם הוא תוקן.
התוצאה נראית בדוח עצמו: ביקורת המעקב מצאה שורה של ליקויים שסווגו "לא תוקן" או "תוקן במידה מועטה", ובהם היעדר תחנות משטרה שהובטחו בחורה, בכסיפה ובלקייה; המשך השלכת פסולת ופגרים במרחב הציבורי; וקושי מתמשך של רשות המיסים לפעול באזור.
במקרה אחד קבע המבקר כי בשנים 2022 עד 2024 נפתחו 113 תיקי פוליגמיה ורק בשלושה מהם הוגשו כתבי אישום – ירידה לעומת התקופה הקודמת. ביקורת המעקב, המנגנון שנועד לוודא שהליקויים תוקנו, נאלצה לפעול כשהיא חסרה מענה לכ-74% מהליקויים.
מי אחראי, ומה נדרש?
האחריות מוטלת על ראשי 26 הגופים שלא דיווחו. מכיוון שהחובה קבועה בחוק ומוטלת אישית על ראש הגוף, מדובר באי-קיום הוראת חוק מפורשת ולא בפער תפעולי. עם זאת, הדוח אינו קובע מדוע הם לא דיווחו, ואינו מציין סנקציה שהופעלה או מנגנון אכיפה שהופעל בעקבות אי-הדיווח.
זו נקודה שראוי להדגיש: החוק קובע חובה, אך מהדוח לא עולה מי אמור לאכוף אותה כשהיא מופרת.
לצד זאת יש לציין את ההקשר שהדוח עצמו מציב: מדובר בביקורת מעקב על דוח משנת 2021, כלומר הפער נמדד לאורך תקופה שכללה את מלחמת חרבות ברזל, וגופים מבוקרים ציינו בתשובותיהם קשיים תפעוליים באותה תקופה.
משרד המשפטים, למשל, מסר כי עבודת צוות בין-משרדי "התעכבה תקופה ממושכת בשל אירועי החירום המשמעותיים שהמדינה התמודדה עימם", והמוסד לביטוח לאומי מסר כי "עקב אירועי ה-7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל, התקשינו בקיום ישיבות שוטפות".
ההקשר הזה מסביר עיכובים – אך אינו מסביר היעדר דיווח מוחלט של 26 גופים לאורך יותר מארבע שנים.
סיכום
כשחוק מחייב 44 ראשי גופים ציבוריים – ובהם משרדי ממשלה, המשטרה, הביטוח הלאומי וחברות תשתית לאומיות – לדווח למבקר המדינה מה בכוונתם לתקן, ו-26 מהם אינם מדווחים כלל, מה נותר ממנגנון הביקורת מלבד הדוח עצמו?
כשאותם גופים משיבים בהרחבה כשנשאלים בסבב ביקורת חדש, אך אינם מקיימים את החובה היזומה שהחוק הטיל עליהם, מה זה אומר על היחס לחובה הזו? ואם הדוח אינו מצביע על מנגנון אכיפה כלשהו לחובת דיווח, מי אמור להפעיל אותו, ומדוע איש אינו עושה זאת?
המקור העיקרי לכתבה: מבקר המדינה, "היבטי משילות בנגב – ביקורת מעקב מורחבת", דוח מיוחד, אייר התשפ"ו, אפריל 2026.
אבי בן הר הוא טכנולוג בהכשרתו, ויזואליסט בנשמתו. ציוני אופטימיסט וחוקר עולמות שלא מפסיק לתהות. "פשטות היא התחכום העילאי" - לאונרדו דה וינצ'י.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו