דיאלוג יהודי-מוסלמי והימים הנוראים

"אז תגידו, מה אתם באמת חושבים על הזכות שלנו על הארץ הזאת?"

לאורך השנים שמתי לב שבכל פגישה גלויה ומוצלחת של יהודים ומוסלמים, רבנים ושייחים – מגיע בדרך כלל איזשהו רגע שבו מישהו מהישראלים עוצר את הדיון ושואל את בני השיח הפלסטינים את השאלה הזאת.

זיכרון זה כחוויה מכוננת הניע אותי לחקור את הנושא במסגרת לימודי הדוקטורט שלי ביהדות בגרץ קולג' בארה"ב למוסמכי מכון שכטר ישראל.

לא פחות מהמחקר האקדמי אני מתמקד בתשובותיהם של כחצי תריסר שייחים, שעימם אני מקיים דיאלוג שוטף בחמש השנים האחרונות בבית המדרש היהודי-מוסלמי.

לאורך השנים שמתי לב שכמעט בכל פגישה גלויה של יהודים ומוסלמים, רבנים ושייחים – מגיע רגע שבו מישהו מהישראלים עוצר את הדיון ושואל את הפלסטינים: "אז מה אתם באמת חושבים על זכותנו על הארץ הזאת?"

אין ספק שהמחקר האקדמי השיטתי הוא חשוב. עם זאת, אני נמשך יותר לדיאלוג החי והתוסס עם השותפים המוסלמים המלומדים מהשטח. הדוגמאות לאזכור זכותם של בני ישראל לשוב לארץ ישראל הן ברורות למדי.

אחת הדוגמאות הבולטות שבהן מופיעה בסורת אל-מאידה (פרק השולחן) 5 פסוק 21: משה פונה אל בני ישראל וקורא להם להיכנס לארץ ישראל: "בני עמי, היכנסו אל הארץ הקדושה אשר כתב לכם אלוהים ואל תיסוגו לאחור פן תלכו לאבדון".

דוגמה נוספת: בסורה 17 אל-אסראא (המסע הלילי) פסוק 104 נאמר: "אחרי (פרעה) אמרנו לבני ישראל שבו בארץ וכאשר תתקיים ההבטחה לאחרית הימים נקבץ את פזוריכם".

אני נזכר שבין סוף ימיו של הנביא מוחמד במכה, לבין ראשית ימיו בעיר מדינה, בעקבות ההיג'רה (הגירה) המפורסמת שלו (ב-622 לספירה) היא ההגירה למדינה ספוגת החיים היהודיים התוססים, ימים שבהם עדיין ניתן לצפות לקבלת האסלאם על ידי היהודים. ימים שבהם המוסלמים עוד פנו לירושלים בתפילתם, ציינו את השבת (ולא את יום שישי) ואת יום כיפור (עדיין לא את הרמדאן). עוד לפני האכזבה הגדולה של הנביא שגרמה להתהפכות מנהגים אלו ורצון ליצירת בידול עקב דחיית היהודים את נבואותיו. שנים בודדות אלו היו שנים שבהן סביר וטבעי היה לחבר נבואות שיבת היהודים לארץ ישראל, ארצם, כחלק מאימוץ מסורות יהודיות.

חזרה אל השייחים

אני פותח בתשובות היותר פשוטות. נלך מהקל אל הכבד. מהתשובות הפשוטות והחד-משמעיות אל המורכבות.

אוסיף שהחלטתי לא לציין את שמות השייחים הדוברים. לחלקם אין כל בעיה עם פרסום שמם, לאחרים יש. מניסיוני – יבולע לחלק מהם והם ישלמו מחיר. מניסיון כואב אין לי כוונה להרשות זאת. אני יודע היטב במה מדובר. אזכור השמות ממילא יסיט את הדיון מהעיקר.

אין ספק שהמחקר האקדמי השיטתי הוא חשוב. עם זאת, אני נמשך יותר לדיאלוג החי והתוסס עם השותפים המוסלמים המלומדים מהשטח. הדוגמאות לאזכור זכותם של בני ישראל לשוב לארץ ישראל הן ברורות למדי

ובכן לדברי השייחים:

תגובת האחד – "הנבואה על שיבת בני ישראל לארצם מקובלת עלי והיא לגיטימית. אני מקבל זאת".

"אין לי כל בעיה עם זה", אומר האחר.

שייח' נוסף יגיד: "אלוהים מילא את חלקו ואתם? אלוהים מימש את הנבואה ומה איתכם? מה עם מחויבותכם לסור מחיי החטא. לחיות ביושר כמו שמצווה תורתכם. האם גם אתם היהודים תמלאו את חלקכם"?

ואילו נוסף יטען: "אכן מימשתם הנבואה. זה ברור לי. עכשיו חובתכם להוכיח שאתם ראויים לה. הנבואה אכן הוגשמה. עכשיו הכול תלוי בכם אם היא תאריך ימים".

לעניות דעתי תגובות אלו שהן נעימות לאוזן הישראלית בדרך כלל, לא תהיינה מקובלות על המיינסטרים המוסלמי.

אחרי הצהרת בלפור בשנת 1917 והופעת התנועות הלאומיות הציונית והערבית כאחד, הפכה ההתייחסות לזכות היהודים לשיבה לארץ מורכבת יותר ולעיתים אף מביכה. הנה מופיעות זמירות חדשות.

שייח' אחד מציין: "ודאי הנבואה אותנטית ולגיטימית. אתם הגשמתם אותה אבל חטאתם! בגלל חטאיכם איבדתם אותה. מימשתם זכותכם ואיבדתם אותה שהרי הנבואה ניתנה להולכים בדרך הישר" (ולכן יצאתם לגלות)."עבדי הישרים יירשו ארץ". סורת אל-אנביא (הנביאים) פרק 21 פסוק 105.

אחרי הצהרת בלפור בשנת 1917 והופעת התנועות הלאומיות הציונית והערבית כאחד, הפכה ההתייחסות לזכות היהודים לשיבה לארץ מורכבת יותר מבעבר ולעיתים אף מביכה. הנה מופיעות זמירות חדשות

ואילו אחר טוען: "אכן הנבואה שרירה וקיימת אך יש לברר מיהם בכלל בני ישראל? אתם היהודים אוהבים לשכוח את בני קטורה אשת אברהם אבינו המשותף. אם ששת בניו בעת זקנתו. הם מתווספים ליצחק וישמעאל. מאלו כולם צמחו בני ישראל של ימינו כלומר כל העמים היושבים בארץ הזאת. היהודים, הנוצרים, המוסלמים, הדרוזים, הבדואים, הצ'רקסים – כולם ועוד הם צאצאי בני ישראל ההיסטוריים אשר להם שייכת ארץ ישראל על פי הנבואה". תבינו אחת ולתמיד ותפנימו: "אתם לא לבד בארץ הזאת".

פרשנות זאת היא הרבה פחות נוחה לנו היהודים. היא נראית לנו מתחמקת ומתוחכמת. אפילו מתגרה.

דווקא מכיוון שהיא איננה מתכחשת להתגשמות הנבואה מהקוראן על זכותנו לשוב לארצנו היא מעוררת עניין. היא גם יותר משקפת את המיינסטרים המוסלמי.

קשה לנו עם פרשנות זו. אבל חובתנו להישיר מבט ולהבחין באיפוק, כי מן הסתם היא גורסת שהארץ נועדה לכל יושביה. אם מישהו ניסה להתחכם ולקלל, האם לא ייתכן שהוא דווקא נמצא מברך? האם לא ייתכן ש"מעז יצא מתוק" ושמירת הזיקה של בני ישראל לארץ ישראל בקוראן היא עקבית, שרירה וקיימת לאורך הדורות של הפרשנות המוסלמית גם אם חולקים עליה? היא נוכחת תמיד.

האם נשכיל לכבד תמונה מורכבת המאששת את זכויותינו על פי האסלאם? האם יש לנו היכולת להכיל הצהרה מורכבת? להכיל את גווני האפור בין הלבן לשחור? לראות את הפוטנציאל הטמון בה בלי רומנטיקה מוגזמת ומנותקת ועם שתי רגליים על קרקע המציאות העגומה? והעיקר, האם אין כאן בסיס משותף רחב דיו כדי לשמש בסיס לדיאלוג מכבד של שניים שנגזר עליהם לחיות ביחד זה לצד זה? לא חייבים להסכים על הכול בשביל לקיים דיאלוג חשוב ובונה עתיד משותף.

הדברים נאמרים ערב ימי חשבון הנפש. הם הזמנה לחשיבה מעמיקה ושונה. קשה לדבר על שלום בימים אלו. חובה לדבר על שלום דווקא בימים אלו. יש לפחות לדבר על תחילת תהליך של פיוס רב-שנים.

הדברים נאמרים ערב ימי חשבון הנפש. הם הזמנה לחשיבה מעמיקה ושונה. קשה לדבר על שלום בימים אלו. חובה לדבר על שלום דווקא בימים אלו. יש לפחות לדבר על תחילת תהליך של פיוס רב-שנים

ניסינו כבר הכול, למעט ההבנה ששני העמים יחיו זה לצד זה תמיד. אחרי מאה שנות סכסוך הגיעה העת לשפה חדשה של הכרה הדדית וכבוד מבלי לוותר על הביטחון, שכן הביטחון האמיתי הוא רק השלום.

אמיר תדמור הוא יושב ראש בית המדרש היהודי מוסלמי המזרח תיכוני של רבנים ושייחים. היה בעבר דוברו של יצחק רבין. בתפקידיו במשרד הכלכלה ומשרד ראש הממשלה (בממשלת רבין) ריכז טיפול בפרויקטים של שיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית וירדן. במשך כעשרים שנה היה היו"ר המייסד של עמותת "בני אברהם" לחינוך שלום יהודי-ערבי. כיום יו"ר שותף בית המדרש היהודי מוסלמי שרשים.