מול שיח ההדרה, המוזיאונים צריכים לדבר ערבית

שיח השנאה כלפי האזרחים הערבים גואה ומציף אותנו מכל כיוון בשבועות האחרונים: קמפיינים מסיתים כלפי רופאים, התארגנויות כנגד מורים ואנשי חינוך, פגיעות ברוטליות בנהגי אוטובוס וקריאות לדחיקת הייצוג הערבי מהמשחק הפוליטי.

שיח השנאה הזה צומח על קרקע פורייה של הדרה והפרדה – ואת המציאות הזו חייבים לשנות, בכל תחום.

המוזיאונים כמרחב ציבורי הם דוגמה מצוינת לכך. בכל פעם שאני נכנסת למוזאון בישראל אני בודקת, כמעט באופן אוטומטי, אם הערבית נמצאת בו. אני מחפשת אותה בשלט שבכניסה, בטקסטים לצד היצירות, בהדרכות בשטח ובאתר האינטרנט.

שיח השנאה צומח על קרקע של הדרה והפרדה – מציאות שחובה לשנות. המוזאונים כמרחב ציבורי הם דוגמה מצוינת לכך. בכל פעם שאני נכנסת למוזאון בישראל אני בודקת, כמעט אוטומטית, אם הערבית נמצאת בו

בשנים האחרונות אני מוצאת אותה יותר מבעבר. בעקבות תהליך עבודה משותף ומתמשך שהובלנו מטעם עמותת סיכוי-אופוק, מוזאונים רבים עשו צעדים חשובים: הוסיפו תרגומים, פיתחו הדרכות בערבית, יצרו קשרים עם קהילות ערביות ואף שילבו אנשי ונשות מקצוע ערבים בפעילותם. השינוי הזה אינו מובן מאליו, והוא מוכיח שכאשר קיימים רצון, מחויבות ומשאבים – אפשר לשנות את המציאות.

אבל בכל ביקור אני בודקת גם דבר נוסף: האם לצד השפה הערבית נמצאים במוזיאון גם הזהות שלי, הסיפור שלי והיצירה של החברה שאליה אני משתייכת? האם הערבית היא רק תרגום של טקסט שנכתב בעברית, או שהיא מבטאת גם נוכחות, שותפות והשפעה? האם המוזאון רק מדבר אל הציבור הערבי, או שהוא גם מאפשר לו להשתתף בעיצוב הסיפור המוצג בתוכו?

כאישה ערבייה פלסטינית, חשוב לי שהשפה שלי תהיה נוכחת במוזאון, אך חשוב לי לא פחות שהזהות, הנרטיב והיצירה שלי יקבלו בו מקום. כאשר הם אינם נוכחים, ההיעדר שלהם מצטרף לניסיונות רחבים יותר לדחוק את הזהות הפלסטינית מן המרחב הציבורי ולמחוק אותה מן הסיפור שהמדינה מספרת על עצמה. בשבילי, הנכחת הערבית אינה רק דרך להבין טקסט לצד יצירת אמנות; היא חלק בלתי נפרד מן האפשרות להיות נוכחת במרחב כפי שאני.

דווקא משום כך יש למוזאונים משמעות מיוחדת. מוזאון אינו רק מקום שמציג יצירות, והוא אינו מרחב ניטרלי המתקיים מחוץ לחברה ולפוליטיקה. הוא מוסד שמחליט מה ראוי לשימור, אילו סיפורים יוצגו, באיזו שפה יסופרו, מי יספר אותם ואילו קהילות יוכלו לזהות את עצמן בתוכם. הוא משתתף בעיצוב הנרטיב הציבורי ובהגדרת גבולות השייכות. לכן, גם הבחירה להשמיע שפה מסוימת וגם הבחירה שלא להשמיע אותה הן בעלות משמעות.

מוזיאון אינו מרחב ניטרלי מחוץ לחברה ולפוליטיקה. הוא מחליט מה ראוי לשימור, אילו סיפורים יוצגו, באיזו שפה, מי יספר אותם ואילו קהילות יזהו עצמן בתוכם. הוא משתתף בעיצוב הנרטיב הציבורי וגבולות השייכות

ערבית אינה שפה זרה בישראל. היא שפת האם של כחמישית מאזרחי המדינה ושפה שהתקיימה במרחב הזה הרבה לפני הקמת המדינה. ובכל זאת, במשך שנים נכנסו האזרחים הערבים הפלסטינים למוסדות התרבות בתנאים שנקבעו כמעט לחלוטין בלעדיהם.

הם יכלו לרכוש כרטיס ולהתבונן ביצירות, אך במקרים רבים לא יכלו לקרוא את הטקסטים בשפתם, לפגוש את הסיפורים שלהם בתערוכות או לראות אנשים מן החברה הערבית בעמדות של אוצרות, ניהול וקבלת החלטות.

גם הנתונים שאספנו בעמותת סיכוי־אופוק המחישו את עומק הפער. במיפוי הראשון שערכנו בשנים 2018-2019 נמצא כי ברובם המכריע של המוזאונים שנבדקו לא פנו לקהל הערבי וב־12 מתוך 20 מוזאונים מובילים רמת ההנגשה לחברה הערבית הייתה נמוכה עד אפסית. הערבית נעדרה משלטי הכניסה, מהטקסטים לצד היצירות, מאתרי האינטרנט, מהפרסומים ומההדרכות.

בשנים האחרונות חל שינוי משמעותי, אך הוא לא התרחש מעצמו. העבודה המשותפת שלנו עם המוזאונים הראתה שכאשר הנהלות ומוסדות מקבלים החלטה מודעת, מקצים לכך משאבים ומטמיעים את הנושא במדיניות ובעבודה השוטפת, אפשר לחולל שינוי ממשי.

במיפוי החוזר שערכנו בשנת 2023 כבר נראתה מגמת שיפור ברורה. ההתקדמות הזאת מוכיחה כי נוכחותה של הערבית במוזאון אינה תוצאה של שינוי מקרי במציאות, אלא של בחירה מוסדית ושל מדיניות המגובה במחויבות, במשאבים ובאחריות לביצוע.

ב-2023 כבר נראתה מגמת שיפור ברורה. ההתקדמות מוכיחה כי נוכחות הערבית במוזאון אינה תוצאת שינוי מקרי במציאות, אלא של בחירה מוסדית ומדיניות המגובה במחויבות, במשאבים ובאחריות לביצוע

התהליכים האלה אינם פשוטים. הם דורשים שכנוע בתוך המוזאון, גיוס של ההנהלה והצוות, תקציב, ידע מקצועי וזמן. אבל הם גם דורשים תשובה ברורה לשאלה מדוע כדאי למוזיאון להשקיע בהם.

התשובה אינה רק שמדובר בחובה ציבורית. מוזאון שמבקש להיות רלוונטי לחברה שבתוכה הוא פועל אינו יכול לוותר מראש על חמישית מן הציבור. הנגשה ושיתוף של החברה הערבית מאפשרים לו להגיע לקהלים חדשים, להרחיב את נקודות המבט המוצגות בו, ליצור אמון ולהעשיר את העשייה התרבותית והמקצועית שלו. זהו אינטרס של החברה הערבית, אך גם של המוזאון עצמו – ושל עולם התרבות בישראל בכלל.

לצד ההתקדמות, הדרך עדיין ארוכה. השינוי אינו אחיד, ובמקרים רבים הוא נשען על פרויקט זמני, על תקציב חד-פעמי או על מחויבותו של אדם מסוים בתוך המוסד. לכן, השאלה היום כבר אינה רק אם יש ערבית במוזאון. השאלה היא איזה מקום היא תופסת, האם נוכחותה קבועה ומקצועית, והאם היא מלווה גם בשינוי ביחסי הכוח.

אם הערבית נמצאת על קירות המוזאון, אך ערבים וערביות אינם שותפים לאוצרות, לניהול ולקבלת ההחלטות, ואם הציבור הערבי מוזמן לבקר אך אינו פוגש במוזאון את הזהות, ההיסטוריה והיצירה הפלסטיניות – ההנגשה נותרת חלקית.

נוכחות אמיתית אינה מסתכמת בתרגום טקסט שנכתב בעברית, אלא מחייבת גם הכרה בזכותה של החברה הערבית־פלסטינית לראות את עצמה במרחב התרבותי ולהשתתף בעיצובו. השאלה, אם כן, אינה רק אם המוזאון מדבר אל הציבור הערבי בשפתו, אלא אם הוא מוכן לתת מקום לקולו, לזיכרונו ולסיפורו – גם כאשר אלה מורכבים, מערערים על הסיפור המקובל או אינם נוחים לקונצנזוס.

השאלה אינה רק אם המוזאון מדבר אל הציבור הערבי בשפתו, אלא אם הוא מוכן לתת מקום לקולו, לזיכרונו ולסיפורו – גם כאשר אלה מורכבים, מערערים על הסיפור המקובל או אינם נוחים לקונצנזוס

חלק מהמוזיאונים בישראל כבר הוכיחו שהם מסוגלים להשתנות. עכשיו עליהם לעשות את הצעד הבא: לא רק לדבר אלינו בערבית ולא רק להזמין אותנו להיכנס, אלא לפנות מקום אמיתי לשפה שלנו, ליצירה שלנו, לזהות שלנו וליכולת שלנו להשפיע על המרחב המשותף.

לוריא דלה הצטרפה לסיכוי-אופוק ב-2020, ומכהנת בעמותה כרכזת קידום חברה משותפת במערכת הבריאות ומוסדות התרבות. בעבר עבדה בין היתר כיועצת פרלמנטרית (ח"כ עאידה תומא סלימאן) ובפורום דו קיום לשוויון אזרחי בנגב. בעלת תואר ראשון בפוליטיקה וממשל מאוניברסיטת בן גוריון ותואר שני במשפטים במסלול ללא משפטנים (צדק מעברי וזכויות אדם) מאוניברסיטה העברית. ילידת כפר יאסיף, מתגוררת עם בן זוגה בשפרעם.