איזנקוט צריך לעבור מ"רק לא נתניהו" ל"כך תיראה ישראל שאני רוצה לבנות"

יש רגע במערכת בחירות שבו מועמד מפסיק להיות תופעה ומתחיל להיות מועמד ממשי לראשות הממשלה. כל עוד אתה עולה בסקרים, הציבור סלחן והנוכחות שלך מייצרת תקווה לשינוי. אך ברגע שאתה הופך למועמד מועדף להנהגת המדינה, הכללים משתנים. הציבור כבר אינו שואל רק "מי אתה", אלא דורש לדעת: "מה תעשה". זוהי בדיוק השאלה הגדולה הניצבת כיום בפני גדי איזנקוט.

נכון להיום, מפלגת "ישר" בראשותו עדיין נמצאת בצמרת המפה הפוליטית. בסקרי דעת הקהל האחרונים היא שומרת על כוחה כמפלגה גדולה ומובילה, בעוד שהפערים בינה לבין הליכוד מצטמצמים והקרב בין הגושים נפתח מחדש.

אין כאן סיפור על התרסקות; יש כאן סיפור מרתק בהרבה: היתרון של איזנקוט עדיין קיים, אך הוא כבר אינו מובן מאליו. זהו בדיוק הרגע שבו מנהיג נדרש להתחיל לייצר מומנטום אקטיבי ולא רק ליהנות ממנו.

הפערים בין "ישר" לבין הליכוד מצטמצמים והקרב בין הגושים נפתח מחדש. היתרון של איזנקוט עדיין קיים, אך כבר אינו מובן מאליו. זהו בדיוק הרגע שבו מנהיג נדרש להתחיל לייצר מומנטום אקטיבי ולא רק ליהנות ממנו

ההצלחה של איזנקוט בחודשים האחרונים נשענה על נכס פוליטי חזק: ניגוד. הוא הגיע לזירה עם דימוי של רמטכ"ל לשעבר, איש ביטחון ממלכתי, שקול ואחראי. בתקופה של קיטוב עמוק, הוא הציע אלטרנטיבה פשוטה להבנה. המסר לא היה חייב להיות מפורט; מספיק היה להבין שהוא אינו חלק מהמערכת הפוליטית שהובילה את המדינה בשנים האחרונות.

זהו מוצר פוליטי מצוין בשלב ההשקה, אך יש לו תאריך תפוגה. במוקדם או במאוחר, הבוחר שמבקש שינוי רוצה לדעת מה יקבל בתמורה. מי שאומר "לא הם" חייב בשלב מסוים לומר "אני", ומי שאומר "אני" חייב להסביר לאן.

המערכת מתחילה להתקרב למצב שבו אין מועמד אחד שמחזיק באופן טבעי את כל מחנה השינוי. בזירה פועלים שחקנים נוספים – מנפתלי בנט ואביגדור ליברמן ועד יאיר גולן. העובדה שאיזנקוט הוביל במספר המנדטים אינה מספיקה כשלעצמה. השאלה האמיתית היא האם הוא מצליח להפוך את ההובלה הזאת לבעלות על רעיון.

הדברים מסתבכים כשמגיעים לשאלת הרכבת הקואליציה. האפשרות להסתמך על מפלגות ערביות, ובפרט על רע"ם, הפכה לנושא מרכזי. איזנקוט אמר למעשה את מה שמתמטיקת הכנסת מחייבת: ללא שיתוף פעולה רחב, אפשרות מחנה השינוי להרכיב ממשלה מוגבלת מאוד.

כאן נמדדת מנהיגות פוליטית דרך השליטה בנרטיב. אם איזנקוט מציג זאת כנכונות לבנות ממשלה על בסיס רוב פרלמנטרי רחב תוך שמירה על האינטרסים הלאומיים – הוא מציג תפיסת מנהיגות. אך אם היריבים מגדירים זאת כהקמת ממשלת מיעוט הנשענת על מפלגות ערביות – הוא נדחק למגננה.

זהו מוצר פוליטי מצוין בשלב ההשקה, אך יש לו תאריך תפוגה. במוקדם או במאוחר, הבוחר שמבקש שינוי רוצה לדעת מה יקבל בתמורה. מי שאומר "לא הם" חייב בשלב מסוים לומר "אני", ומי שאומר "אני" חייב להסביר לאן

הפיתוי לשוב ולתקוף את בנימין נתניהו ואת הממשלה הקיימת הוא רב, אך זו תהיה טעות. הציבור מכיר את הביקורת. איזנקוט אינו צריך לשכנע את מי שברור לו שברצונו להחליף את השלטון, אלא את מי שעדיין שואל: "למה דווקא אתה".

איזנקוט מדבר על ממלכתיות, ביטחון, חינוך ושיקום החברה. מדובר בסעיפים ראויים, אך חזון אינו רשימת סעיפים – חזון הוא הסיפור שמחבר ביניהם. הסיפור שצריך להיאמר הוא שישראל חזקה אינה רק ישראל עם צבא חזק, אלא חברה חזקה מספיק כדי להחזיק את הצבא, הכלכלה והמדינה לאורך זמן.

הכוח הפוליטי של איזנקוט נובע מהיכולת לפנות לקהלים מגוונים – מימין, משמאל, מהמרכז ומחלקים מהמחנה הדתי-מסורתי. אולם אותם פערים שמטושטשים לפני הבחירות יצופו ביום שאחריהן. מנהיג אמיתי צריך לבנות סיבה לכך שאנשים שונים יישארו יחד גם אחרי הניצחון. הפתרון אינו נאומי ענק או התחייבות לכל צעד טקטי, אלא הגדרה ברורה של העקרונות לצד גמישות בדרך.

ככל שמתקרבים ליום ההכרעה, השתיקה מפסיקה להיות אסטרטגיה והופכת לריק. וריק פוליטי תמיד מתמלא – אם לא על ידי המועמד, אז על ידי יריביו. המבחן של איזנקוט אינו רק בשאלה אם הוא יכול לנצח, אלא אם הציבור רואה בו מי שמסוגל לנהל את ישראל: לבנות קואליציה, להכריע, להתפשר ולשאת באחריות.

איזנקוט נמצא ברגע מורכב דווקא משום שהוא מצליח. הוא עבר את שלב ההשקה והוכיח שהוא אלטרנטיבה. עכשיו עליו להפוך ליעד – לא כזה שמצביעים עבורו נגד מישהו אחר, אלא כזה שמצביעים עבורו מתוך רצון להגיע אליו.

כשמתקרבת ההכרעה, השתיקה חדלה להיות אסטרטגיה והופכת לריק. וריק פוליטי מתמלא – אם לא על ידי המועמד אז על ידי יריביו. המבחן של איזנקוט אינו רק אם הוא יכול לנצח, אלא אם רואים בו מי שמסוגל לנהל מדינה

זה מחייב מעבר מ"רק לא נתניהו" ל"כך תיראה ישראל שאני רוצה לבנות". המומנטום הביא את גדי איזנקוט אל קדמת הבמה. השעון מתקתק, והשאלה אינה רק אם הוא יודע לנצח במרוץ – אלא אם הוא יודע מה לעשות ביום שאחרי.

דן בילסקי הוא עיתונאי ותיק, בעל תואר מוסמך בכלכלה ומדע המדינה מאוניברסיטת תל אביב ותואר במינהל עסקים בתוכנית מנהלים של Kellogg–Northwestern. במשך עשרות שנים היה עורך חדשות בכיר בקול ישראל, ובמקביל מילא תפקידים ציבוריים וניהוליים, בהם חבר הנהלה בעמותת בית החולים מאיר ויו״ר שותפות 2000 בין כפר סבא לקולומבוס, אוהיו. כיום הוא עיתונאי, פרשן ומרצה, העוסק בעיקר בפוליטיקה, כלכלה, חברה ותקשורת בישראל, וממשיך לפעול בזירה הציבורית והתקשורתית.