כשהאלימות משתלמת - מה ניתן ללמד בכיתה

תארו לעצמכם שבבית מדרש למורות ולמורים עוסקים בחינוך חברתי ורגשי ואומרים להם: למדו את הילדים שככל שיפעילו יותר אלימות, כך יגדל הסיכוי שישיגו את מבוקשם.

תארו לעצמכם מורה המעודדת ילדים לפתור סכסוכים במכות, לתפוס בכוח את השולחנות המבוקשים, להרוס משחק שבו הפסידו ולהפסיק לציית לכללי בית הספר כאשר הכללים מעכבים אותם. איש מאיתנו לא היה מכנה זאת חינוך. ובכל זאת, זהו שיעור שהחברה הישראלית מלמדת היום את ילדיה, לא במילים אלא במעשים.

ג'יימס בולדווין כתב במסה על ילדי הארלם:

"ילדים מעולם לא הצטיינו בהקשבה למבוגרים, אבל הם מעולם לא נכשלו בחיקוי שלהם" ("השדרה החמישית, צפונה: מכתב מהארלם", אסקווייר, יולי 1960)

ילדים ובני נוער אינם לומדים רק ממה שאנחנו אומרים להם. הם מתבוננים במה שהמבוגרים עושים, במה שהמדינה מאפשרת ובמי שמשיג את מבוקשו בלי לשלם מחיר.

תארו לעצמכם מורה המעודדת ילדים לפתור סכסוכים במכות או להרוס משחק שבו הפסידו. איש מאיתנו לא היה מכנה זאת חינוך. ובכל זאת, זהו שיעור שהחברה הישראלית מלמדת היום את ילדיה, לא במילים אלא במעשים

נוח לחשוב שהאלימות של יהודים נגד פלסטינים ביהודה ושומרון, בגוש עציון ובדרום הר חברון רחוקה מאיתנו; שהיא מעשה קומץ פרוע של "נוער גבעות". ייתכן שמספר המבצעים קטן, אבל מעשיהם אינם שוליים בתוצאותיהם.

בסוף אפריל אמר מפקד פיקוד המרכז, אלוף אבי בלוט: "כשאדם יהודי מחליט לשרוף בית או רכב על יושביהם, או להכות אדם בנבוט בראשו – זו פעולת טרור". הוא הוסיף כי הדבר מתרחש "הרבה יותר מכפי שהיינו יכולים לדמיין", וכי צה"ל נאלץ לעיתים לבטל מעצרים וסריקות נשק נגד מחבלים כדי לטפל בפורעים יהודים.

האלימות הזאת אינה מגינה על ישראל. היא פוגעת בפלסטינים, משבשת את עבודת הצבא ומלמדת שכאשר אדם משוכנע בצדקתו, החוק נעשה בעיניו רשות בלבד.

בשבוע שעבר נלמד אותו שיעור גם בירושלים. אחרי כחודשיים של הפגנות, חסימות וניסיונות פריצה, הודיע "קפה בסמטה" כי לא ייפתח עוד בשבת. בעלי המקום ביקשו להרגיע את הרוחות, אך התוצאה ברורה: מי שהפעילו לחץ אלים השיגו את מטרתם. המסר הזה אינו נשאר בסמטה או בגבעות. הוא נכנס לכיתות.

יהונתן גפן ודני ליטני תיארו ב"שיר היורה" אדם שכל תסכול מעורר בו אותה תגובה: הבוחן במבחן הנהיגה מרגיז אותו – "אז יריתי בו"; הרופא אינו שולח אותו לצילום – ושוב אותה תגובה. האבסורד חושף היגיון מסוכן: אם האחר אינו נותן לי את מה שאני רוצה, מותר לי לסלקו בכוח.

"קפה בסמטה" בירושלים הודיע כי לא ייפתח עוד בשבת. בעלי המקום ביקשו להרגיע את הרוחות, אך התוצאה ברורה: מי שהפעילו לחץ אלים השיגו את מטרתם. המסר הזה אינו נשאר בסמטה או בגבעות. הוא נכנס לכיתות

מאז השבעה באוקטובר אנחנו חיים בתוך מלחמה ותחת איומים ממשיים. מדינה חייבת להגן על אזרחיה ולעיתים להפעיל כוח. דווקא משום כך עלינו ללמד את ההבחנה בין כוח המופעל בסמכות ולשם הגנה לבין אלימות פרטית הכופה רצון; בין מחאה נחושה לבין הטלת אימה; ובין מחלוקת פוליטית לבין החלטה שהחוק מחייב רק כאשר הוא משרת אותנו.

בשבוע שעבר התקיים בירושלים הכנס "לבחור בחינוך", בשותפות ביתא מחנכים במנהל חינוך ירושלים והמחלקה לחינוך בהיברו יוניון קולג', במסגרת "מורה.כיתה.מדינה". בחנו בו עם מורות, מורים ומנהלות ומנהלים כיצד לקיים חינוך אזרחי ושיח פוליטי אחראי לקראת הבחירות.

אבל מערכת החינוך אינה יכולה להסתפק באמירה שאלימות אסורה. בכל בית ספר דרושה מדיניות ברורה: כל אירוע אלים נעצר מייד, הנפגעים זוכים להגנה, והפוגעים נדרשים לקבל אחריות ולתקן. ובמקביל, יש להקדיש זמן קבוע, לא רק אחרי התפרצות, לתרגול של מה שעושים במקום אלימות: כיצד מבטאים כעס בלי לפגוע, כיצד עומדים במחלוקת בלי לבטל את האחר, וכיצד נאבקים על עמדה בלי להשליט אותה בכוח. הכיתה צריכה להיות מרחב של אימון אזרחי.

את אותו שיעור צריכה ללמד גם המדינה. דרוש קמפיין לאומי של "אלימות לא משתלמת" – בכביש, בחניון, במגרש הכדורגל, בהפגנה וביהודה ושומרון. אך לא כעוד מסע פרסום: עליו להיות מלווה באכיפה שוויונית, במענה מהיר לתלונות, בפרסום קבוע של נתונים ובהתחייבות של מנהיגות ציבורית שלא להצדיק אלימות גם כשהיא מופעלת בידי אנשי המחנה שלה.

מערכת החינוך לא יכולה להסתפק באמירה שאלימות אסורה. בכל בית ספר דרושה מדיניות ברורה: לעצור מייד כל אירוע אלים, להגן על הנפגעים ולדרוש מהפוגעים לקבל אחריות ולתקן. את אותו שיעור יש ללמד את המדינה

ילדים לומדים להתמודד עם כעס ומחלוקת כאשר מאפשרים להם להתאמן בכך. אבל הם לומדים אם אלימות משתלמת מהתוצאות שהיא משיגה בעולם המבוגרים. אי אפשר לדרוש מהם לפתור סכסוכים בדיבור, ובה בעת להראות להם שמי שמאיים, חוסם או מכה מקבל את מבוקשו. כדי ללמד שאלימות אינה משתלמת, עלינו להפסיק לתגמל אותה, בכיתה ומחוצה לה.

פרופ' מיכל מושקט-ברקן היא פרופסור לחינוך יהודי ומייסדת ומנהלת המחלקה לחינוך ולפיתוח מקצועי בהיברו יוניון קולג' בירושלים. היא מייסדת וראש אקדמית של התוכניות "רקמה", "חדר מורים לזכר שירה בנקי", "מורה.כיתה.מדינה". מחקריה ועשייתה עוסקים בחינוך יהודי ודמוקרטי, בפלורליזם, במנהיגות חינוכית ובחברה משותפת.