חודש אלול ותקופת החגים מזמינים לחשוב על סליחה, תיקון ופתיחת דף חדש. אלא שדווקא כשהמשפחות נפגשות, פגיעות ומשקעים שהיה נדמה שכבר נשארו מאחור יכולים להתעורר מחדש, כמעט כאילו קרו עכשיו.
המשפחה היא בדרך כלל המקום שבו חווינו לראשונה קרבה ופגיעה ולמדנו איך להגיב אליהן. לכן, גם שנים אחר כך, דווקא בני המשפחה יכולים לעורר בנו תגובות עוצמתיות יותר מאלה שמתעוררות בקשרים אחרים.
הערה של אח יכולה להחזיר עלבון ישן, מפגש עם בן משפחה לעורר שוב כעס, ואותו ויכוח יכול לחזור כמעט מעצמו. ולפעמים, גם לאחר שהמפגש הסתיים, המחשבות חוזרות שוב ושוב למה שקרה.
המשפחה היא בדרך כלל המקום שבו חווינו לראשונה קרבה ופגיעה ולמדנו איך להגיב אליהן. לכן, גם שנים אחר כך, דווקא בני המשפחה יכולים לעורר בנו תגובות עוצמתיות יותר מאלה שמתעוררות בקשרים אחרים
מחקר מקיף של Ottaviani ועמיתיו, שפורסם בכתב העת Psychological Bulletin, מצא שמחשבות שליליות חזרתיות על מה שקרה אינן נשארות רק בראש: הן קשורות גם לשינויים גופניים, בין היתר בדופק, בלחץ הדם וברמות הקורטיזול.
סליחה אכן נקשרת במחקרים לרווחה נפשית ולבריאות: מחקר גדול שכלל נתונים של יותר מ-26 אלף משתתפים, מצא שככל שאנשים נטו יותר לסלוח, כך הם נטו גם להרגיש טוב יותר מבחינה נפשית ולהיות במצב בריאותי טוב יותר.
אלא שהחלטה לסלוח ושחרור רגשי אינם בהכרח אותו הדבר. לפעמים נדרש זמן עד שהכאב והכעס מתחילים להשתחרר – וגם הגוף נרגע.
אז מה בכל זאת אפשר לעשות?
מאחורי הקושי לסלוח נמצאים לא פעם רגשות שעדיין זקוקים להכרה ולהתייחסות – כאב, כעס, עלבון או פחד – והניסיון לדלג מעליהם כדי "לסלוח כבר" עלול דווקא להקשות על השחרור הרגשי מהם.
סליחה נקשרת במחקרים לרווחה נפשית ולבריאות: מחקר של מעל 26 אלף משתתפים מצא, שככל שאנשים נטו יותר לסלוח, כך הם נטו להרגיש טוב יותר נפשית ובריאותית. אך החלטה לסלוח אינה בהכרח זהה לשחרור רגשי
תחילה מזהים את הרגש ונותנים לו להיות לרגע, בלי למהר להיפטר ממנו. אחר כך בודקים מה נמצא ברבדים שמתחתיו ומה באמת נחוץ עכשיו לנפגע – הכרה בכאב, גבול, מרחק, שיחה או תמיכה – ורק אז בוחרים כיצד להגיב.
לפעמים דווקא כשמפסיקים לדרוש מעצמנו לסלוח ומתחילים להבין מה הפגיעה עדיין מעוררת ומה נדרש בעקבותיה, משהו יכול להתחיל להשתחרר.
כאשר הפגיעה עמוקה, מציפה או ישנה מאוד, טיפול יכול להציע מרחב מוגן וקשר תומך המאפשרים לפגוש ולעבד תכנים שקשה להתמודד עימם לבד.
לכן, אולי דווקא בחגים כדאי לשנות את השאלה. במקום לשאול "האם כבר סלחתי?", אפשר לשאול כמה מקום עדיין נותנים לפגיעה בחיים.
סליחה לא חייבת להיות רגע דרמטי של שיחת פיוס או חיבוק; היא יכולה להיות שקטה יותר: לפגוש את אותו אדם בלי לנהל שוב בראש את הוויכוח הישן, לשמוע הערה מעצבנת בלי שהיא תקלקל ערב שלם, או לבחור להציב גבול בלי להיסחף לכעס.
במקום לנסות להגיע מייד לסליחה, אפשר להתחיל בשאלה אחרת: מה בדיוק מתעורר עכשיו? כלי פשוט לכך הוא מודל RAIN שמלמדת הפסיכולוגית והמורה הבודהיסטית טרה בראך.
לפעמים דווקא כשמפסיקים לדרוש מעצמנו לסלוח ומתחילים להבין מה הפגיעה עדיין מעוררת, משהו יכול להתחיל להשתחרר. כשהפגיעה עמוקה, מציפה או ישנה מאוד, טיפול יכול להציע מרחב מוגן לעיבוד
ייתכן שהחופש האמיתי לא נמצא ברגע שבו מכריזים שסלחנו, אלא ברגע הרבה פחות דרמטי, שבו מגלים שמה שקרה עדיין זכור, אבל כבר לא קובע איך ייראה המפגש הבא.
עדנה ארבל היא פסיכותרפיסטית אינטגרטיבית וראש המערך האינטגרטיבי בבית החולים השיקומי אינטגרטיבי מדיקל קר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו