ערכיות כתנאי המאפשר חינוך מושכל לערכים

היושר מחייב לומר שפגמים שהיו מובנים בחינוך הליברלי והממלכתי זה מכבר, במשך תקופה ארוכה, הביאו לכך שחולשותיו התגלו בשנות המשבר האחרונות, הקשות, למן ההפיכה המשטרית, דרך המלחמה הנוראה ועד ימינו אלה, והן כואבות ועלולות לייאש.

צעירים רבים, בהם כאלה שהתחנכו בחינוך הממלכתי ובמוסדות חינוך ליברליים, מהם לוחמים בצה"ל, דבקים יותר ויותר ברעיונות ובסמלים של גזענות, עליונות יהודית, משיחיות וברוטליות נגד ערבים פלסטינים בלתי מעורבים, עד לשפיכת דמם, ונגד ערבים אזרחי המדינה.

הם גם שוללים, מאיימים, תוקפים בגסות ובזים לכל מי שהוא בעל דעה אחרת. הערכים הדמוקרטיים הליברליים נמצאים בעמדת הגנה, נאבקים על השמעת קולם. דרושה אפוא בשנת הלימודים תשפ"ז הגברה ניכרת, מתוכננת, של החינוך לערכים: ערכים הומניסטיים ודמוקרטיים וכן גם ערכי ציונות ויהדות. האם בתי הספר ערוכים לכך?

הערכים הדמוקרטיים הליברליים בעמדת מגננה, נאבקים על השמעת קולם. דרושה אפוא בשנת הלימודים תשפ"ז הגברה ניכרת, מתוכננת, של החינוך לערכים: הומניסטיים ודמוקרטיים, וערכי ציונות ויהדות

התבוננות בעשייה בתחום החינוך לערכים מגלה מספר ליקויים שיש לתקנם. במוסדות חינוך רבים נתפסים הערכים על ידי מחנכים ומורים, גם הורים, כמעין יחידות דעת. והם "מועברים" לתלמידים כדרך שנלמדים פרק בגאוגרפיה, או נוסחה במתמטיקה. וכיוון שבערכים עסקינן, וסובבת מעליהם הילה של חשיבות יתרה, הם לא רק "מועברים", או נלמדים, אלא מתלווה אליהם נימה של מוחלטות ומידה של פאתוס.

כמובן יש צורך בחינוך לערכים פוזיטיביים, היינו בחינוך לערכים בעלי תכנים מוגדרים: שוויון, חירות, צדק, חוקיות, זכויות, נאמנות למדינה, חובות אזרחיות וכדומה. אבל חשוב מכך ותנאי לכך הוא חינוך לערכיות.

משמעה של זו הוא המידה הקודמת לערכים הללו, מעין מפתח להם, המוצבת מחוצה להם, במעין נקודה ארכימדית כלפיהם. ערכיות פירושה הוא קודם לכול ההכרה בכך שהערך, כל ערך, איננו בגדר של עובדה, אלא הינו מושג מופשט, פרי הרוח, רוח האדם, והוא בגדר של מצפן, אמת-מידה. במידה רבה הערכיות היא זו המאפשרת את הערכים עצמם ומעניקה להם את מעמדם.

ערכיות, זו הקודמת לערכים תוכניים, פירושה הוא היכולת לתפוס מושגים ערכיים, להבין את מקורם המטאפיזי (אמונות, אידאולוגיות, יצירות מיתולוגיות, חיבורי הגות, נרטיבים) והיכולת לפרשם, לבקר אותם, לשפוט אותם, לאמוד את משקלם, לקיים דיאלוג איתם, לבחור מהם, לבחור אותם, להכריע ביניהם, לבחור את המידתיות שבהם.

כמובן יש צורך בחינוך לערכים פוזיטיביים, היינו בחינוך לערכים בעלי תכנים מוגדרים: שוויון, חירות, צדק, חוקיות, זכויות, נאמנות למדינה, חובות אזרחיות וכדומה. אבל חשוב מכך ותנאי לכך הוא חינוך לערכיות

בזה אני רואה את עיקר מבחנו של בית הספר. בלא ערכיות, ערכים "המועברים" לתלמידים נתפסים, ואולי חלילה גם מופנמים על ידם, כגולמיים, כדוקטרינות נוקשות, כסיסמאות, והם אינם עומדים במבחני המציאות. ערכיות גם מאפשרת דיון בהבדלה שבין ערכים שמקור רעיונם הוא באדם, כאלה שמזמינים בחינה ודיון מתמידים בהם, לבין ערכים שמקורם אמיתות דתיות-אלוהיות קשוחות וסופיות, המחייבות את האדם באורח מוחלט ומלכתחילה אינן מאפשרות ערעור על משקלם.

חינוך לערכים, אם כן, איננו מתמצה בהנחלת קובצי ערכים (אישיים, חברתיים, מוסריים, לאומיים), כשכל אחד מהם הינו בגדר של משנת ידע סדורה וסגורה, אלא בקיום תהליך מתמיד ויסודי שנרקמת בו אט אט ובאורח שכלתני ההתייחסות לכל ערך וערך, תוך בחינת הידע וההנמקות הקשורים בו, אבל לא פחות מכך גם בירור של הרגשות כלפיו והאפשרות לאמונה בו.

בשימור של ערכים דרוש כיום שילוב של יסודות: מצד אחד, הכרה, הזדהות ואמונה בערך, תפיסתו כאידיאה עליונה, מחויבות גבוהה לקיימו ונכונות לשלם על כך מחיר אישי; מצד שני, ביקורתיות מתמדת כלפי הערך ואומץ לב לשנות במשמעו ובמעמדו מול ערכים אחרים.

ואכן המבחן בקיום ערכים וכן בחינוך לערכים הוא ההתייחסות אליהם במקרים של סתירה בין ערכים, מצב שכיח מאוד. הדוגמה הקלאסית הבולטת בזה היא המתח שבין שוויון לחירות. כל אחד מהערכים האלה אידיאלי, אפילו נתפס כמוחלט. אבל במציאות האנושית – הפוליטית והחברתית – הם מתנגשים זה בזה, ועל האדם לשקול ולשקלל את היתרונות והחסרונות ולנסח נוסחה שמאפשרת את קיומם האופטימלי יחדיו. הדוגמה הישראלית האייקונית היא כמובן המתח שבין "יהודית" ל"דמוקרטית".

המבחן בקיום ערכים ובחינוך לערכים הוא ההתייחסות אליהם במקרים של סתירה בין ערכים במציאות הפוליטית והחברתית. הדוגמה הישראלית האייקונית היא כמובן המתח שבין "יהודית" ל"דמוקרטית"

חינוך לערכיות, הקודם לחינוך לערכים ומלווה אותו לערכים, מחייב את המורות והמורים לחזק בעצמם ארבע מעלות יסודיות. ראשונה, לימוד מעמיק רב-תחומי של ההתפתחות ההיסטורית – הרעיונית, הפוליטית והחוקתית – של הערכים שבכוונתם להעניק לתלמידים. שנייה, חיזוק אומץ הלב, שדרוש בתקופתנו יותר מתמיד מול האיומים שבפניהם עומד המורה. שלישית, היכולת והחתירה לקיים שיח פתוח, חופשי, סובלני ומכבד בכיתה, המאפשר לתלמידים להביע את דעותיהם גם אם הן נוגדות את דעת הרוב ואת דעת המורה. רביעית, לכוון את הכיתה לדיון רציונלי, אינטלקטואלי רציני, מעמיק ומנומק על כל ערך וערך ובמיוחד על המשקל שיש לתת להם במציאות שבה ערכים מתחככים זה בזה.

ישעיהו תדמור הוא מחנך, פרופ' לחינוך. בעבר: מנהל בית הספר הריאלי העברי בחיפה, ראש מכללת לוינסקי לחינוך, יו"ר המועצה לרוח האדם בחינוך. פרסם 10 ספרים ומאמרים רבים. פעיל ומעורב למען חינוך נאור, הומניסטי, ליברלי ודמוקרטי, מכוון למדעים, למקצועות הרוח ולאמנויות.