כך רוסיה מייצרת נזק באירופה – בלי לירות ירייה אחת

בשבוע האחרון הופל רחפן בשמי ליטא, מטוסי קרב הוזנקו בפולין, ודנמרק התלוננה כי ספינה רוסית שיגרה נורי אזהרה לעבר מסוק מעקב שלה. אף אחד מהאירועים הללו כשלעצמו אינו מהווה הכרזת מלחמה – וזו בדיוק הנקודה.

מספיק לדמיין רחפן, שמחירו מסתכם בכמה עשרות אלפי אירו, חודר לשטח מדינה החברה בנאט"ו. כדי לזהות אותו, לעקוב אחריו ולהפילו, נדרשים מכ"מים, צוותים מיומנים, מטוסי קרב או מיירטים יקרים שמחיר הפעלתם עשוי להגיע למאות אלפי ואף למיליוני אירו. הרחפן אומנם יופל, אבל השאלה הכלכלית תישאר תלויה באוויר: מי בעצם פגע במי?

נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ודאי רואה את ההיערכות חסרת התקדים במדינות אירופה לקראת עימות מולו. מבחינתו, זהו הישג עצום עוד לפני שנורתה אפילו ירייה אחת.

אומנם האיום הוא צבאי, אך ברוסיה משתמשים כרגע בנשק כלכלי טהור: יצירת לחץ. הלחץ הזה מורגש היטב כשאירופה נאלצת להגיב באמצעים יקרים כדי להיערך לאיומים. במונחים צבאיים קוראים לזה "יחס עלות-תגובה"; במונחים אזרחיים, אפשר פשוט לקרוא לזה "מס ביטחון".

ברוסיה משתמשים כרגע בנשק כלכלי טהור: יצירת לחץ. הלחץ הזה מורגש היטב כשאירופה נאלצת להגיב באמצעים יקרים כדי להיערך לאיומים. במונחים צבאיים קוראים לזה "יחס עלות-תגובה"

האיחוד האירופי מייחס לרוסיה שורה ארוכה של פעולות עוינות: חבלה, פגיעה בתשתיות קריטיות, מתקפות סייבר, מניפולציה של מידע והתערבות בתהליכים דמוקרטיים. חשוב לדייק – לא כל רחפן שמופיע ליד שדה תעופה, ולא כל כבל תקשורת שנקרע בקרקעית הים, הוכח מעל לכל ספק כפעולה רוסית. אלא שגם חוסר הוודאות הזה הוא חלק מהאפקט התודעתי שפוטין מנסה לייצר.

כבל חשמל תת־ימי וסיב אופטי, שהותקנו על ידי עובדי ERDF (רשת החשמל של צרפת) וחברת לואי דרייפוס, במערב צרפת, 11 במרץ 2015 (צילום: JEAN-SEBASTIEN EVRARD / AFP)

אירופה הרי לא יכולה להמתין להוכחה משפטית חותכת לפני שתגן על שדה תעופה, צינור גז, תחנת כוח או כבל תת-ימי; היא חייבת להשקיע כאילו האיום אמיתי לחלוטין, גם כאשר זהות התוקף נותרת מעורפלת.

תוקף זול, מגן יקר

כאן בדיוק טמון היתרון הכלכלי של הצד התוקף. כדי לאיים על כבל תת-ימי אחד, נדרשת פעולה ממוקדת וזולה יחסית. לעומת זאת, כדי להגן על כל הכבלים נדרשות ספינות סיור, חיישנים, לוויינים, מערכות גיבוי וצוותים שפועלים מסביב לשעון.

כדי לאיים על כבל תת-ימי אחד, נדרשת פעולה ממוקדת וזולה יחסית. לעומת זאת, כדי להגן על כל הכבלים נדרשות ספינות סיור, חיישנים, לוויינים, וצוותים שפועלים מסביב לשעון

רחפן זול עשוי לחייב הזנקת מטוסים יקרים; מתקפת סייבר, גם אם נכשלה, עדיין מאלצת אלפי חברות וגופים ציבוריים לרכוש מערכות הגנה חדישות, להעסיק מומחים ולבנות תשתיות חלופיות. ההוצאה הרוסית על כל פעולה כזו היא נקודתית. ההוצאה האירופית על ההגנה מפניה, לעומת זאת, הופכת לסעיף קבוע וכבד בתקציב.

ואירופה כבר מתחילה לשלם את המחיר. מדינות האיחוד הוציאו כ-418 מיליארד אירו על ביטחון ב-2025, והסכום צפוי לזנק לכ-454 מיליארד ב-2026. חברות ברית נאט"ו התחייבו להגיע עד שנת 2035 להוצאה כוללת של 5% מהתוצר על ביטחון ותחומים נלווים: לפחות 3.5% לצרכים צבאיים, ועד 1.5% להגנת תשתיות, רשתות, מוכנות אזרחית וחדשנות טכנולוגית.

מדובר בשינוי היסטורי בסדרי העדיפויות של היבשת, שבמשך עשרות שנים נהנתה מ"דיבידנד השלום" כדי להרחיב ולהעשיר את מדינות הרווחה שבתחומה.

ישיבת חירום של ראש ממשלת פולין דונלד טוסק בוורשה עם ראשי מערכות הביטחון בעקבות שיגורי כטב"מים מרוסיה למרחב האווירי של פולין, 9 בספטמבר 2025 (צילום: HANDOUT / AFP)

מי ישלם את החשבון?

על הנייר, אירופה יכולה לעמוד בכך; הכלכלה שלה גדולה פי כמה מזו של רוסיה. הבעיה אינה מחסור מוחלט בכסף, אלא היכולת הפוליטית להחליט מי יישא בנטל.

גרמניה אולי יכולה להרשות לעצמה להגדיל את החוב ולהזרים מאות מיליארדים לתשתיות ולביטחון. צרפת, לעומתה, נכנסת לאותו מרוץ חימוש כשהחוב הלאומי שלה כבר מתקרב ל־120% מהתוצר והגירעון שלה חצה את ה־5%. בבריטניה כבר מתנהל ויכוח פוליטי גלוי וסוער האם לקצץ בהוצאות הרווחה כדי לממן את צורכי הצבא.

גרמניה אולי יכולה להרשות לעצמה להגדיל את החוב ולהזרים מיליארדים לתשתיות ולביטחון. צרפת, לעומתה, נכנסת לאותו מרוץ חימוש כשהחוב הלאומי שלה כבר מתקרב ל־120% מהתוצר והגירעון שלה חצה את ה־5%

ככל שהאיום הרוסי גובר, הדיון האירופי עובר מהשאלה הכללית "האם צריך להתחמש?" לשאלה הכואבת "מי יוותר על משהו כדי שזה יקרה?"

האבסורד הוא שהוצאה ביטחונית אכן מייצרת מקומות עבודה, מעודדת מחקר ופיתוח ומפעילה מפעלים. הבנק המרכזי האירופי מעריך שהגידול בהוצאות הביטחון עשוי אף לתרום לצמיחה בגוש האירו, גם אם בשיעור צנוע.

אבל הנה המלכוד: טנק חדש שיורד מפס הייצור נספר בנתוני התוצר (תמ"ג) בדיוק כמו רכבת חדשה או בית חולים מתקדם – למרות שהוא אינו מקצר לאזרח את הדרך לעבודה ואינו מעניק לו טיפול רפואי.

נשיא צרפת עמנואל מקרון, קנצלר גרמניה פרידריך מרץ, נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי, סטיב ויטקוף, ג'ארד קושנר, ראש ממשלת איטליה ג'ורג'יה מלוני, בשורה הראשונה משמאל, מזכ"ל נאט"ו מארק רוטה, ראש ממשלת דנמרק מטה פרדריקסן, אורסולה פון דר ליין, נשיאת הנציבות האירופית, דיק סכוף, ראש ממשלת שוודיה אולף קריסטרסון, בשורה האחורית משמאל, עומדים יחד בלשכת הקנצלר בברלין, גרמניה, יום שני, 15 בדצמבר 2025 (צילום: AP Photo/Markus Schreiber)

לכן, ייתכן שהתוצר האירופי יצמח על הנייר, בזמן שאזרחים רבים ירגישו שחייהם בפועל נעשו יקרים, קשים וצפופים יותר. זו בדיוק הקרקע הפורייה שעליה משגשגות המפלגות הפופוליסטיות, שמבטיחות לסיים את הסיוע לאוקראינה ולהחזיר את הכסף הביתה. ובדיוק על זה פוטין בונה.

המשחק הכפול

מצד שני, ברוסיה יודעים היטב שמלחמת ההתשה פועלת לשני הכיוונים. כלכלת המלחמה של מוסקבה סובלת מאינפלציה דוהרת, ריבית גבוהה, מחסור חמור בעובדים, פגיעה אנושה בבתי הזיקוק, העלאת מיסים ושחיקה דרמטית בהשקעות האזרחיות. הגירעון הרוסי התרחב וקרנות החירום הלאומיות נשחקות.

הסנקציות המערביות לא הפילו את משטר פוטין בטווח הקצר, אבל הן בהחלט מכרסמות לאורך זמן ביכולת הייצור, בהתפתחות הטכנולוגית וברמת החיים של האזרח הרוסי

הסנקציות המערביות לא הפילו את משטר פוטין בטווח הקצר, אבל הן בהחלט מכרסמות לאורך זמן ביכולת הייצור, בהתפתחות הטכנולוגית וברמת החיים של האזרח הרוסי.

ההבדל הוא שבניגוד למדינות אירופה, למשטר סמכותני ורודני קל הרבה יותר להסתיר מהציבור את המחיר האמיתי, להפנות אשראי בכפייה לתעשיות נשק ולדכא בכוח כל התנגדות אזרחית. באירופה הדמוקרטית, כל מיליארד אירו נוסף שמופנה לביטחון הופך מיד לוויכוח פוליטי ארצי על מיסים, פנסיות, תקציבי בתי ספר וקצבאות ילדים.

הפרד ומשול

היעד של הקרמלין לא חייב להיות קריסה כלכלית מוחלטת של אירופה. מבחינת פוטין, מספיק להעמיק את השסע בין מזרח היבשת למערבה, בין מדינות עשירות שיכולות ללוות בזול לכאלו שכבר כורעות תחת הר חובות, ובין מדינות שרואות ברוסיה איום קיומי מיידי לבין אלו שמעדיפות לחזור ולקנות ממנה גז זול.

נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, במרכז, מנהל ישיבה של הוועדה הצבאית-תעשייתית במוסקבה. 18 בספטמבר 2026 (צילום: Vyacheslav Prokofyev/Sputnik, Kremlin Pool Photo via AP)

אם כל חדירת רחפן, חבלה מסתורית או מתקפת סייבר מעוררת עוד מאבק פוליטי פנימי – הרי שגם פעולה רוסית שלא גרמה נזק פיזי משמעותי תיחשב במוסקבה להצלחה גדולה.

לכן, התשובה האירופית צריכה להיות לא רק צבאית, אלא קודם כל כלכלית. אירופה נדרשת לפתח מיירטים זולים, להקים פסי ייצור המוניים ולבצע רכש ביטחוני משותף – במקום לנהל 27 רשימות קניות נפרדות ויקרות. היא חייבת להשקיע בגיבוי אמיתי של רשתות החשמל והתקשורת שלה, אך במקביל לוודא שהכסף יוצר תעשייה וידע בתוך גבולותיה, ולא הופך רק לצינור העברת כספים קבוע ליצרניות הנשק האמריקאיות.

התשובה האירופית צריכה להיות לא רק צבאית, אלא קודם כל כלכלית. אירופה נדרשת לפתח מיירטים זולים, להקים פסי ייצור המוניים ולבצע רכש ביטחוני משותף – במקום לנהל 27 רשימות קניות נפרדות ויקרות

יבשת שבה כל מדינה מתגוננת לבדה ובנפרד היא אולי חלומם של סוחרי הנשק ושל הקרמלין – אך היא סיוטו הגדול ביותר של משלם המיסים האירופי.