תמונת נוף של עיירה קטנה בניו מקסיקו. בחזית התמונה רואים שורות של צלבים בבית הקברות המקומי. קצת מעליהם בתי העיירה ופסגות מושלגות. שמיים שחורים לגמרי ממלאים את רוב החלק העליון של התמונה ובהם משובץ ירח כמעט במרכז התמונה.
זוהי אחת התמונות המפורסמות של הצלם האמריקאי אנסל אדאמס. בעודו במסע צילום בניו מקסיקו הוא ראה מרכבו את זריחת הירח מעל העיירה הרננדז.
זו הייתה שעת הדמדומים וקרני אור אחרונות האירו את העיירה והבליטו את שורות הצלבים הלבנים שבחזיתה. אדאמס מיהר להרכיב את מצלמתו הגדולה על החצובה והספיק לצלם תמונה אחת בלבד לפני שהשמש הפסיקה להאיר את העיירה.
זו הייתה שעת הדמדומים וקרני אור אחרונות האירו את העיירה והבליטו את שורות הצלבים הלבנים בחזיתה. אדאמס הרכיב את מצלמתו על החצובה והספיק לצלם תמונה אחת בלבד לפני שהשמש הפסיקה להאיר את העיירה
אדאמס הדפיס מעל אלף עותקים של תמונה זו בימי חייו. חלק מהעותקים נמכרו בסכומי עתק. הצלחה כבירה לתמונה שלמעשה אינה מציגה את המציאות כפי שהייתה בשטח ביום שאדאמס צילם אותה.
לאחר פיתוח התשליל עבד אדאמס ארוכות בחדר החושך כדי להשחיר את השמיים ולהבהיר את שורת הצלבים, הפסגות המושלגות והעננים שמעליהן. בהדפסים מוקדמים השמיים בהירים יותר, פחות הפרדה בעננים ושורת צלבים פחות זוהרת. התמונה עדיין מרשימה מאוד, אבל היא שונה מהחדות ומהניגודיות שהחלו לאפיין אותה בהדפסים שאדאמס ייצר עשורים לאחר מכן.
בשלב מסוים הוא אפילו טיפל בחלק מהתשליל בחומר כימי שהגביר את הניגודיות. אדאמס הפעיל שיטות של הכהיה (burning) והבהרה (dodging) באמצעות פיסות קרטון, מסכות וחרירים שהחזיק במסלול האור בין התשליל לנייר הצילום.
כך ההדפס שנוצר לא היה נאמן כלל וכלל למציאות כפי שהייתה וכפי שנלכדה בתשליל. התמונה המפורסמת, עם הניגודיות הגבוהה, העננים הזוהרים והשמיים השחורים, היא תוצאה של עיבוד מכוון בחדר החושך. אדאמס לא ניסה להסתיר זאת. מבחינתו ההדפס לא היה העתק מכני של המציאות אלא הפרשנות שלו למה שראה והרגיש.
משחקי ניגודיות, הבהרה והחשכה של אזורים בתמונה נדדו מחדר החושך אל תוכנות עיבוד התמונה הדיגיטליות של ימינו. כל אחד יכול לשנות צבעים, תאורה וניגודיות כדי לייצר דימוי צילומי שונה ממה שעדשת המצלמה העבירה לסנסור.
התמונה המפורסמת, עם הניגודיות הגבוהה, העננים הזוהרים והשמיים השחורים, היא תוצאת עיבוד מכוון בחדר החושך. אדאמס לא הסתיר זאת. מבחינתו ההדפס לא היה העתק מכני של המציאות אלא פרשנותו למה שהרגיש
אבל כאן העלילה מסתבכת. בשנות השלושים ניהל אדאמס מלחמה כמעט דתית נגד צלם אחר בשם ויליאם מורטנסן. מורטנסן היה אז צלם מצליח מאוד. הוא צילם כוכבי קולנוע בהוליווד, אבל אהב במיוחד ליצור תמונות מבוימות ומשונות: מכשפות, מפלצות, דמויות היסטוריות, עירום, אלימות ופנטזיות אפלות.
מורטנסן היה אחד מצלמי הזרם הפיקטוריאליסטי בצילום, זרם שלא ראה קדושה במה שהמצלמה קלטה ברגע הלחיצה על הכפתור. מורטנסן עבד על התמונות שלו ביד, הוסיף פיגמנטים, שרט, שפשף, שינה מרקמים ולעיתים הפך את התצלום לחומר גלם שממנו נוצרה התמונה הסופית.
אדאמס וחבריו לקבוצת f/64 שנאו את הגישה הזאת. הם ביקשו לבסס את הצילום כאמנות בעלת שפה משלה: חדות, עומק שדה, פירוט וטווח גוונים שהמצלמה והתהליך הצילומי מסוגלים לייצר. בעיניהם מורטנסן ניסה להפוך צילום לציור זול.
מורטנסן, מצידו, חשב שהטהרה הזאת מגוחכת. הוא טען שאין סיבה שהדמיון האנושי יציית לגבולות שרירותיים בין מדיום אחד לאחר. הוויכוח נעשה אישי מאוד. אדאמס כינה אותו בחוגים פרטיים "האנטיכריסט" של הצילום.
מורטנסן חשב שהטהרה של אדאמס מגוחכת. הוא טען שאין סיבה שהדמיון האנושי יציית לגבולות שרירותיים בין מדיום אחד לאחר. הוויכוח נעשה אישי מאוד. אדאמס כינה אותו בחוגים פרטיים "האנטיכריסט" של הצילום
אבל אדאמס עצמו הרי לא קיבל את מה שהמצלמה נתנה לו. הוא הכהה, הבהיר, שינה ניגודיות וחזר במשך עשרות שנים לאותו תשליל כדי לייצר ממנו תמונות שונות. אדאמס עשה זאת להמון מהתשלילים שלו. הוא פשוט מתח קו. מצד אחד של הקו היו פעולות שהוא הגדיר כחלק לגיטימי מן הצילום. מהצד השני היו הפעולות של מורטנסן, שבעיניו כבר חצו את הגבול. אדאמס לא היה צבוע, הוא התנהג כבן אנוש רגיל.
כשעברנו ממכונת הכתיבה למעבד התמלילים כמעט איש לא טען שטקסט שנכתב ב־Word אינו שלנו. אחר כך הגיע בודק האיות ותיקן לנו שגיאות. אחריו הגיע בודק התחביר והציע לנסח משפט מחדש. תוכנות החלו להשלים מילים, להציע מילים נרדפות ולסמן משפטים מסורבלים. בכל שלב הזזנו קצת את הגבול של מה שאנחנו מוכנים לתת למכונה לעשות ועדיין לקרוא לתוצאה "הטקסט שלי".
עכשיו הגיעה הבינה המלאכותית והפכה את הוויכוח לקשה הרבה יותר. היא לא רק מתקנת שגיאת כתיב. אני יכול לבקש ממנה להציע משפט, לשכתב פסקה, למצוא דוגמה היסטורית או לכתוב טיוטה שלמה. בנקודה הזאת כבר אי אפשר להעמיד פנים שאין כאן משהו חדש.
בפוסט הקודם שלי, על הצורך במסוגלות, כתבתי במפורש כיצד עבדתי עליו. קראתי מאמר, זיהיתי רעיון שהעסיק אותי, ביקשתי מקלוד ומצ'אט לחפש איתי דוגמאות, כתבתי, קיבלתי הערות, שיניתי, מחקתי וכתבתי שוב. בסוף כתבתי שהדרך הייתה עדיין שלי.
אבל מה בדיוק פירוש המילה "שלי"? אם בודק האיות החליף לי מילה, היא עדיין שלי? כנראה שכן. אם תוכנה הציעה ניסוח ואני אימצתי אותו? אם היא כתבה משפט ואני שיניתי חצי ממנו? אם היא כתבה פסקה ואני החלטתי שהיא אומרת בדיוק את מה שהתכוונתי לומר? מתי חצינו את הקו מאדאמס שמכהה את השמיים בחדר החושך למורטנסן שמצייר על התמונה?
אין לי תשובה טובה, ואני חושב שאין באמת קו כזה.
מה פירוש המילה "שלי"? אם בודק האיות החליף לי מילה, היא שלי? ואם תוכנה כתבה פסקה שאמרה את מה שהתכוונתי לומר? מתי חצינו את הקו מאדאמס שמכהה את השמיים בחדר החושך למורטנסן שמצייר על התמונה?
יש כמובן קצוות ברורים. אם אני לוחץ על כפתור, מקבל אלף מילים ומפרסם אותן בלי לקרוא, לא אני כתבתי את הטקסט. באותה מידה, לבקש מבינה מלאכותית "תן לי נוף יפה של יוסמיטי בסגנון אנסל אדאמס" לא דומה בכלל למה שאדאמס עשה כשסחב מצלמת 8×10 אל ההרים.
אבל בין שני הקצוות משתרע שטח אפור גדול מאוד. צלם יכול להסיר עמוד חשמל בפוטושופ (שהיום מכילה מנוע בינה מלאכותית במיוחד למשימות אלו). הוא יכול לחבר שתי חשיפות כדי לקבל טווח דינמי רחב יותר. הוא יכול להחליף שמיים. היום הוא יכול אפילו לבקש מבינה מלאכותית להשלים חלק חסר בתמונה. בכל שלב כזה אפשר להכריז שהפעולה הקודמת הייתה צילום אמיתי והפעולה החדשה היא רמאות. וכך בדיוק עשו צלמים כמעט מאז המצאת הצילום.
נדמה לי שהשאלה המעניינת יותר אינה האם השתמשתי בכלי, אלא מי קיבל את ההחלטות.
מי החליט מה הוא רוצה לומר? מי בחר את הנושא? מי זיהה שהמשפט אינו נכון, מחק אותו והתחיל מחדש? מי החליט שדוגמה מסוימת חשובה ודוגמה אחרת מיותרת? מי אחראי לטענה אם היא שגויה? ומי מסתכל בסוף על התוצאה ואומר: כן, לזה התכוונתי.
לפי ההיגיון הזה גם פוליטיקאי שנושא נאום שכתב לו יועץ הוא מחבר הנאום. הוא בחר את הנושא, פסל שתי טיוטות, הוא אחראי לכל מילה, ובסוף אמר: כן, לזה התכוונתי. ובכל זאת הוא לא כתב את הנאום. הוא חתם עליו.
אם קיבלתי טקסט בלחיצת כפתור ופרסמתי בלי לקרוא, לא כתבתי אותו. לבקש מ-AI "נוף של יוסמיטי בסגנון אנסל אדאמס" לא דומה למה שאדאמס עשה כשסחב מצלמה להרים. השאלה היא מי קיבל את ההחלטות.
ההבדל אינו בשאלה מי החליט מה לומר, אלא בשאלה עד כמה ירדו ההחלטות לפרטים. אדאמס לא שלח את התשליל למעבדה עם פתק "שמיים כהים יותר, בבקשה".
אדאמס עמד בחושך עם פיסת קרטון ביד והחליט, שנייה אחר שנייה, כמה אור יקבל כל סנטימטר של נייר. זה ההבדל בין מי שמכריע לבין מי שמאשר. זה ההבדל שקובע למי יש בעלות על תהליך היצירה.
השימוש בכלי אינו מבטל אוטומטית את היוצר, אבל הוא בהחלט יכול לצמצם אותו. ככל שאני מוסר למכונה יותר מן הבחירות האלה, נשאר ממני פחות ביצירה. לא מפני שקיימת פעולה אסורה הנקראת "בינה מלאכותית", או כי משפט מסוים נוסח על ידי קלוד, אלא מפני שבשלב מסוים הפסקתי לבחור.
אולי לכן הוויכוח בין אדאמס למורטנסן עדיין מעניין כמעט מאה שנה אחר כך. שניהם שינו את מה שהמצלמה ראתה. שניהם רצו שהתמונה הסופית תבטא משהו שלא נמצא ישירות על התשליל. הם רק רבו על המקום שבו צריך למתוח את הגבול.
השמיים מעל הרננדז לא היו שחורים כפי שהם נראים בתמונה המפורסמת. אדאמס הפך אותם לשחורים מפני שכך רצה שנראה את הרגע. דווקא השינוי הזה, חוסר הנאמנות למציאות, הוא אחד הדברים שהפכו את התמונה לשלו.
אדאמס לא שלח את התשליל למעבדה עם פתק "שמיים כהים יותר, בבקשה". הוא עמד בחושך עם פיסת קרטון ביד והחליט, שנייה אחר שנייה, כמה אור יקבל כל סנטימטר נייר. זה ההבדל בין מי שמכריע לבין מי שמאשר
אולי זו גם השאלה הנכונה לגבי טקסט שנכתב בעזרת בינה מלאכותית. לא האם המכונה נגעה בו, אלא מי החליט מה להאיר, מה להחשיך ומה להשאיר מחוץ למסגרת.
פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי וחוקר מוח באוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו