הנאום החשוב באמת היה נאומו המוקלט של אבו מאזן באו"ם

ראש הממשלה בנימין נתניהו מתגרה באומות העולם ומהמר על הווטו האמריקאי.  אבו מאזן, בנאום מוקלט, השמיט את גבולות 1967 ודחק לשוליים את ירושלים ואת זכות השיבה. מי מהם קורא נכון את המפה?

*  *  *

בעוד שישראל הייתה מרותקת לנאומו המהוקצע של נתניהו בעצרת האו"ם, את הנאום החשוב יותר נשא, בהקלטה, ראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן. לראשונה בנאומיו באו"ם, ובכלל, הוא השמיט את המנטרה הקבועה של גבולות 1967 כגבולות המדינה הפלסטינית. את ירושלים כבירת פלסטין ואת זכות השיבה הוא הבליע רק לקראת סוף הנאום, כיוצא ידי חובה.

האם הדברים מרמזים על מה שקורה מאחורי הקלעים של המגעים הבינלאומיים בעניין הפלסטיני? מכל מקום, הם עולים בקנה אחד עם דברים ששמענו ממקורות קרובים לאבו מאזן: יש חרטה על כך שבשיחות העבר עם ישראל הפלסטינים היו קשוחים, ובמידה רבה בעטיים לא הושגו ההסכמים כשהיו בהישג יד. כעת, בציפייה לתוצאות הבחירות בישראל, ייתכן שמתגבשת גישה פלסטינית חדשה, בעידוד מדינות ערב.

ממקורות קרובים לאבו מאזן עולה חרטה על קשיחות הפלסטינים בשיחות העבר עם ישראל, שגם בעטיה לא הושגו הסכמים. כעת, בציפייה לתוצאות הבחירות בישראל, ייתכן שמתגבשת גישה פלסטינית חדשה, בעידוד מדינות ערב

ספרטה של נתניהו

אבל לפני שנפרט, הערה על נאומו הקולח של נתניהו. הוא הגן על ישראל שאותה הוא עצמו מחריב: צודקת, דמוקרטית, מוסרית, מגינה על ערכי המערב מול "הברברים". כלומר, נתניהו יודע היטב שישראל שהוא מתאר כבר כמעט שאינה קיימת, אבל היא זו שתגן עלינו. האם הקמפיין מעל לכל? הוא תיאר את אתונה, אבל הוא בונה את ספרטה.

אתונה תגן עלינו, ספרטה תחריב אותנו

המראה של צירי העצרת יוצאים מהאולם כשהוא עולה לבמה, ושל נתניהו המעליב אותם בצאתם, צריך להדאיג כל אזרח. ישראל קמה בהחלטה של העצרת הכללית, ועד כה הווטו האמריקאי מנע הטלת סנקציות קטלניות עליה. אבל הווטו אינו מובטח.

בדצמבר 2016 נמנע ממשל ברק אובמה מלהטיל וטו, והחלטה 2334 נגד ההתנחלויות עברה במועצת הביטחון. נשיא אמריקאי שיתייאש מישראל של נתניהו עלול לחזור על כך, והפעם לא רק בעניין ההתנחלויות.

הפיכת עצרת האו"ם לאולפן מעודדים בנוסח ערוץ 14 עלולה לקרב את היום הזה. גם בלי זה, בריטניה "האנטישמית" קרובה לסנקציות משלה, וההתגרות באומות העולם מכניסה את ישראל לקורלס של דרום אפריקה, או לספרטה של נתניהו, או למצדה.

הוא הגן על ישראל שהוא עצמו מחריב: צודקת, דמוקרטית, מוסרית, מגינה על ערכי המערב מול "הברברים". נתניהו יודע היטב שישראל שהוא מתאר כבר כמעט לא קיימת. הוא תיאר את אתונה, אך הוא בונה את ספרטה

הקללה כמדיניות איננה חדשה. יאיר נתניהו קילל את נשיא צרפת עמנואל מקרון במילים בוטות, נטען כלפי בריטניה היא "אנטישמית", וכיוצא בזה.

כרגע, העולם עוד מבחין בין ישראל לבין נתניהו, אבל אם בעוד חודש הישראלים שוב יבחרו בו – המחיצה תיעלם. ישראל תהיה נתניהו, ונתניהו יהיה ישראל – במיאמי?

מה שאבו מאזן לא אמר

וזה מביא אותנו לאבו מאזן. מה שלא אמר חשוב לא פחות ממה שאמר. הנוסחה "מדינה פלסטינית בגבולות 1967" נעלמה, ובמקומה דיבר על פתרון שתי מדינות "על בסיס הלגיטימיות הבינלאומית". את מזרח ירושלים הזכיר כמה פעמים בלי התואר "בירתנו הנצחית", ורק בפסקת הסיכום הופיעה "מדינה שבירתה מזרח ירושלים".

האם מתגבשת הסכמה בין-ערבית על ירושלים, שבה אש"ף נאבק על מקומו? ב-2018 הוא דחה מעל דוכן האו"ם את רעיון הבירה באבו דיס. האם הרעיון חוזר?

גם זכות השיבה נדחקה לשוליים. אבו מאזן ענד את סיכת "מפתח השיבה", הרבה לדבר על הנכבה והגן על אונר"א, אבל דווקא שם שיבת הפליטים נעדרה. היא הובלעה פעם אחת בסוף, כנוסחה טקסית: "בהתאם להחלטה 194".

מה שאבו מאז לא אמר חשוב לא פחות ממה שאמר. הנוסחה "מדינה פלסטינית בגבולות 1967" נעלמה, ובמקומה – פתרון שתי מדינות "על בסיס הלגיטימיות הבינלאומית". מזרח ירושלים הוזכרה בלי התואר "בירתנו הנצחית"

מעשית, מחנות הפליטים כבר אינם: בסוריה המלחמה החריבה אותם, בעזה ראינו מה קרה להם, בצפון הגדה ישראל הרסה את מחנות ג'נין, טול כרם ונור שמס, ובלבנון הנשיא ג'וזף עאון דרש לפרק אותם מנשקם, ואבו מאזן הסכים. הדרישה להשיב לאונר"א את מעמדה לא תתממש, כי היא סותרת את ההכרה האזורית שזכות השיבה, במשמעותה המקורית, הגיעה לקצה.

מדינה מפורזת, עונשים למתנחלים

אבו מאזן אמר שרק הפלסטינים יחליטו על עתידם, אבל גם שהשלום יפתח את הדרך לאינטגרציה אזורית. כלומר, ההסדר ייכנס למסגרת הנורמליזציה המצופה בין ישראל לערב הסעודית, ואבו מאזן דורש שעמדתו תילקח בחשבון, לא כמו שקרה ב"יום שאחרי" בעזה.

אבל ההפך קורה: גבולות, ירושלים ופליטים היו נושאי הסדר הקבע בין ישראל לפלסטינים. לגבי עזה הנושאים האלה נלקחים מן השיחות הישירות בין ישראל לאש"ף ומועברים למועצת השלום. האם הם מועברים לפתרון בינלאומי גם בגדה? יום לפני הנאום הציע אביגדור ליברמן שירדן תקבל אחריות על שטחי A ו-B. האם הוא יודע משהו שאנחנו לא יודעים?

אבו מאזן גם הבחין בין ישראל לממשלתה. הוא דרש עונשים למתנחלים, והגנה בינלאומית מפני המתנחלים, לא מפני ישראל, ואפילו לא מפני "הכיבוש", מילת קוד לישראל. הוא אף שיבח את בריטניה ואת 12 המדינות שאסרו על יבוא מוצרי ההתנחלויות. והחשוב מכל: הוא רוצה מדינה "לא חמושה, שחיה בביטחון ובשלום לצד מדינת ישראל". מי שמפחיד אותנו ב"צבא אש"ף שיהפוך קנים" יצטרך למצוא איום אחר.

אבו מאזן הבחין בין ישראל לממשלתה, דרש עונשים למתנחלים והגנה בינלאומית מפניהם, לא מפני ישראל. הוא רוצה מדינה "לא חמושה, שחיה בביטחון ובשלום לצד ישראל", מה שמבטל את הפחדות "צבא אש"ף יהפוך קנים"

לעומת נתניהו, שלראשונה זה שנים לא הזכיר בנאומו את הסכמי אברהם, והתעלם מתוכנית הנשיא דונלד טראמפ לעזה, אבו מאזן תמך בה ובתוכניות מועצת השלום לעזה, בתנאי שתחובר לפתרון בגדה ובמזרח ירושלים, וטען שמילא את דרישות הרפורמה ולכן יש לשחרר את 6 מיליארד הדולרים שישראל מעכבת.

על טענת אבו מאזן כי מילא את דרישות הרפורמה יש לשים כוכבית הסתייגות. המדינות התורמות לא השתכנעו, ואת סיוע החירום שהעניקו לרשות הן הסבירו בחנק שהפעיל השר בצלאל סמוטריץ' על תקציב הרשות, ולא משום שהשתכנעו ברפורמות.

צורמת במיוחד טענתו על רפורמה בתוכנית הלימודים "בשיתוף אונסק"ו": מעורבות אונסק"ו החלה רק באפריל, וספרי הלימוד של הרשות עדיין לא השתנו, ואינם עומדים בדרישות החינוך לשלום של המדינות התורמות. בנאומו בשנה שעברה הוא עצמו הבטיח להתאים אותם לתקני אונסק"ו בתוך שנתיים, אבל התהליך בקושי התחיל, ואי אפשר לראות בו "רפורמה שהושלמה".

אחרי הבחירות נדע

בעוד שנתניהו מבריח מעצרת האו"ם את צירי העולם, תוך שהוא מעליב אותם, אבו מאזן מדבר בשפה שהעולם רוצה לשמוע. אם אכן מתגבשת מאחורי הקלעים גישה פלסטינית חדשה, נדע זאת אחרי הבחירות בישראל. ואם לא, יתברר שהנאום נכתב בעיקר בשביל התורמים הרוצים רפורמה ובחירות. האם הנאום והבחירות נועדו לאותה מטרה – להפוך את הרשות לרלוונטית?

בעוד שנתניהו מבריח מעצרת האו"ם את צירי העולם, תוך שהוא מעליב אותם, אבו מאזן מדבר בשפה שהעולם רוצה לשמוע. אם אכן מתגבשת מאחורי הקלעים גישה פלסטינית חדשה, נדע זאת אחרי הבחירות בישראל

האירוניה העצובה שלנו היא שאבו מאזן מבקש להיות רלוונטי, ואנו מוותרים על הרלוונטיות שלנו. ובזמן הביניים הזה אנו והפלסטינים באותו מעמד: אנו והם – לא רלוונטיים.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.