מדוע לא הקשיבו להן?

התצפיתניות ונגדת ו' מ־8200 התריעו על הכנות למלחמה. מדוע המפקדים דחו את אזהרותיהן?

"אתן העיניים, לא המוח"

לקראת יום השנה השלישי לשבעה באוקטובר, השאלה אינה רק כיצד מפקדים מנוסים לא זיהו את הסכנה. השאלה הכואבת היא מה קרה כשמי שזיהו אותה ניסו להזהיר אותם. התצפיתניות ונגדת ו' לא הסתפקו בהעברת מידע. הן ביקשו להסביר את משמעותו, כשעוד אפשר היה לפעול. היחס אליהן לא היה זהה, וחשוב לעמוד על ההבדל.

בספרו "06:29" מביא עמוס הראל עדויות של תצפיתניות שהכינו מצגות, סיכומים והמלצות. לדבריהן, כשהזהירו שאפשר לחצות את הגדר בשניות, נענו: "גם אם יחצו את הגדר הראשונה הם לא יוכלו לחצות את הגדר השנייה". המידע המטריד זכה להסבר מרגיע, במקום לערער את הביטחון בתפיסה הקיימת.

השאלה אינה רק איך מפקדים מנוסים לא זיהו את הסכנה. השאלה הכואבת היא מה קרה כשמי שכן זיהו ניסו להזהירם. התצפיתניות ונגדת ו' לא הסתפקו בהעברת מידע. הן ביקשו להסביר את משמעותו, כשאפשר היה לפעול

העדויות מתארות גם יחס בוטה של ביטול כלפי התצפיתניות עצמן. כשהתעקשו להשמיע את הערכתן, נאמר להן: "תמשיכו להסתכל במצלמות ותשתקו". המסר היה חריף: "אתן העיניים, לא המוח". דווקא כשעשו בדיוק את מה שהיינו מצפים מחיילות חושבות ואכפתיות, הפכה התעקשותן להפרעה בעיני מפקדיהן.

אצל נגדת ו' הדחייה לבשה צורה אחרת. בתגובה לאזהרתה על משמעותו של תרגיל חמאס כתב קצין מודיעין בכיר: "מדובר בזהב", אך תיאר את תרחיש התרגיל כ"דמיוני לחלוטין". כאן זכה המידע להערכה, אך נדחתה האפשרות שהתרחיש שהוא מצביע עליו עלול להתממש.

אצל התצפיתניות נשללה זכותן לפרש את מה שראו; אצל הנגדת שיבחו את המידע אך דחו את משמעותו. כיצד ייתכן שהתרעות על הכנות למלחמה לא סדקו את תפיסת המפקדים בדבר יכולות האויב וכוונותיו?

כשהניסיון מקשה לראות את השינוי

לפי תחקיר "ידיעות אחרונות", בסקירה מנובמבר 2022 נמנו 24 פלוגות נוח'בה, אך יכולת ההתקפה המתואמת הוערכה בשתי פלוגות ובהיקף של "לא יותר מ־70 לוחמים". ידיעת סדר הכוחות אינה מוכיחה יכולת להפעיל את כולו יחד. כיצד ההכנות למתקפה, שעליהן התריעו התצפיתניות והנגדת, המשיכו להתפרש במסגרת תפיסת בט"ש?

העדויות מתארות יחס בוטה של ביטול כלפי התצפיתניות עצמן, כשהתעקשו להשמיע את הערכתן. דווקא כשעשו בדיוק את מה שהיינו מצפים מחיילות חושבות ואכפתיות, הפכה התעקשותן להפרעה בעיני מפקדיהם

המעבר מבט"ש למלחמה מחייב יותר מקבלת מידע חדש: הוא דורש לשנות את המשמעות של מידע מוכר. ריצ'רד היואר כתב: "אחד האתגרים המחשבתיים הקשים יותר הוא לקחת מכלול מוכר של נתונים ולארגן אותו מחדש, באופן חזותי או מחשבתי, כדי לתפוס אותו מנקודת מבט אחרת", והזהיר שדווקא המומחה המנוסה עלול להיות בין האחרונים לזהות תפנית בלתי צפויה (Heuer, 1999). לכן אין מדובר בהכרח רק בהתנגדות לשינוי, אלא בקושי קוגניטיבי ממשי לראות אפשרות החורגת מהתפיסה הקיימת.

זהו הסבר אפשרי למכשול שעמד בפני המפקדים: שנים של בט"ש וסבבי לחימה סיפקו להם מסגרת להבנת האויב, אך גם הקשו לראות מתי היא אינה מתאימה עוד. כל אימון נוסף יכול היה להיתפס כהכנה לעוד פשיטה, במקום כחלק מהיערכות למלחמה.

בתוך מסגרת כזאת, גם ראיות סותרות עשויות לזכות להסברים מגוננים, במקום לערער אותה. כך נדרשו התצפיתניות והנגדת להתגבר לא רק על הטלת ספק באזהרותיהן, אלא על תפיסה שקבעה מראש איזו אזהרה תיחשב מציאותית.

כשהתפקיד מעניק עדיפות לפרשנות

אל הקושי לשנות תפיסה מצטרפת השאלה מי מערער עליה. לנוכח פערי הדרגה, הגיל והניסיון, מפקד עלול להניח שהתצפיתנית מכירה אמנם את הפרטים שראתה, אך חסרה את ההיכרות הרחבה עם האויב כדי להבחין בין אימון שגרתי להכנה למתקפה. כך עלולה פרשנותו האישית לקבל עדיפות בשל מעמדו ומומחיותו, ולא משום שנבחנה ונמצאה משכנעת יותר.

לקושי לשנות תפיסה מצטרפת זהות המערער עליה. לנוכח פערי הדרגה, הגיל והניסיון, מפקד עלול להניח שהתצפיתנית מכירה את הפרטים שראתה, אך חסרה היכרות רחבה עם האויב כדי להבחין בין אימון שגרתי להכנה למתקפה

מחקר של קלי סי ועמיתיה מצא שכוח מגביר ביטחון בשיפוט העצמי ומפחית נכונות להסתמך על עצות (See et al., 2011). ממצא זה מסייע להבין כיצד מפקד עשוי להעדיף את פרשנותו גם כשהוא מעריך את ממצאי החיילות. עבודתן המסורה והתעקשותן של התצפיתניות והנגדת להתריע ראויות ליותר משבח על האיסוף: הן מחייבות בחינה רצינית של מסקנותיהן, גם כשאין מקבלים אותן.

לכן יחס מכבד הכרחי, אך אינו מספיק. נחוץ ללוותו במנגנון שיחייב את המפקד לבחון את ההתרעה לגופה, לנמק את החלטתו ולקחת עליה אחריות אישית, ולא להסתפק בביטחון שמעניקים לו דרגתו וניסיונו.

חתימה לחיזוק האחריות האישית

בעקבות מלחמת יום הכיפורים הונהגו מנגנונים כמו "דעה אחרת", שנועדו לאפשר ערעור על תפיסת המפקדים ואנשי המודיעין. אלא שגם מנגנונים אלה נשחקו.

הצעתי היא לחייב מפקדים לחתום אישית על סיכומי דיונים וסיכומי ביקורים, הכוללים את ההסתייגויות שהועלו ואת ההחלטות בעניינן. במקביל, יש לעודד תצפיתניות ובעלי תפקידים אחרים להגיש הערכות עצמאיות בכתב, לחייב מענה מנומק וחתום אישית ומתן אפשרות לתקן השמטות בסיכום.

מחקר מצא שכוח מגביר ביטחון בשיפוט העצמי ומפחית נכונות להסתמך על עצות. לכן יחס מכבד אינו מספיק. יש ללוותו במנגנון שיחייב מפקד לבחון את ההתרעה לגופה, לנמק את החלטתו ולקחת עליה אחריות אישית

דוגמה מטרידה לצורך בכך מצויה בדיווחו של עמוס הראל על ביקור האלוף בדימוס אהרון חליוה בבסיס 8200 הדרומי זמן קצר לפני המלחמה. לפי מקורותיו, הוצגה לראש אמ"ן התרעה הנוגעת לתוכנית "חומת יריחו" אך זו לא זכתה להתייחסותו. חליוה מכחיש זאת, וכראיה הוא מסתמך על המצגת, שבה אין לכך אזכור.

אילו נדרש לחתום על סיכום הכולל את ההתרעה ואת ההחלטה בעניינה, אולי היה בוחן מחדש לא רק את תקפות ההתרעה, אלא גם את התפיסה שבגללה נדחתה. זה היה עשוי לשנות את פני המערכה. בשיחה עימי סיפר קצין בכיר כי עד היום חלק מהדיונים בצבא אינם מסוכמים בכתב.

לרנר וטטלוק הראו, שכשאדם יודע שיידרש להסביר לאחרים את החלטתו, הוא יבחן אותה ביתר יסודיות (Lerner & Tetlock, 1999). ת'יילר, זוכה פרס נובל לכלכלה, וסאנסטין הצביעו על כוחן של "דחיפות קלות": שינויים קטנים בסביבת ההחלטה, המעודדים התנהגות רצויה בלי לכפות אותה. יתרונן באפשרות להשפיע באמצעות הכוונה במקום בכפייה (Thaler, 2017).

ברוח זו, החתימה נועדה לבטא מעין אישור אישי: "בחנתי את הדברים ואני עומד מאחוריהם". לא רק שם שמוסיף הרל"ש לסיכום, אלא פעולה אישית של המפקד המבטאת את אחריותו לתוכן. המטרה אינה להעמיס ביורוקרטיה, אלא לעודד בחינה רצינית ולהותיר תיעוד לביקורת וללמידה.

התצפיתניות אינן רק עוד עין על המטרה. איתי ברון, רח"ט המחקר באמ"ן בשנים 2011–2015, הדגיש את תרומת אנשי האיסוף לבחינת ההשערות המודיעיניות: "ספק בעיניי אם בכלל ניתן לקיים דיונים כאלו בלעדיהם".

אילו חליוה נדרש לחתום על סיכום הכולל את ההתרעה שדחה ואת ההחלטה בעניינה, אולי היה בוחן מחדש לא רק את תקפות ההתרעה, אלא גם את התפיסה שבגללה נדחתה. זה היה עשוי לשנות את פני המערכה

הקשבה לפרשנותן הייתה עשויה להיות ההבדל בין היערכות להגנה בזמן לבין ההפתעה שאפשרה את הטבח ביישובי העוטף.

ד״ר עוזי ערן, סא"ל במיל', הוא חוקר בתחום הפסיכולוגיה של המשפט וקבלת החלטות בתנאי אי־ודאות וסיכון. מחקריו עוסקים בהשפעת סגנונות חשיבה, אינטואיציה והטיות קוגניטיביות על שיקול הדעת של שופטים, ומקבלי החלטות מדיניות וצבאיות.