לוסיאן לזר, נקרע חוט של חסד שהיה משוך על העולם

בירושלים, בשיבה טובה, בשנתו ה-102, נאסף אל עמיו חותני אהובי, ד"ר לוסיאן לזר. הוא היה אבי בדרך הנישואין, מורה דרכי ודרכי משפחתנו. רבים וטובים ספדו לו כלוחם ברזיסטנס, מחנך, היסטוריון ואיש אוהב שלום. כל זה נכון ומדויק, ואני מבקש לבכותו כקרוב יותר, כמבוגר החשוב ביותר בחיי מלבד הוריי האהובים שהיו ואינם.

נכנסתי לביתו כילד, בן לבית אחר, לזיכרונות אחרים של שושלת משפחתית שקורותיה ומקורותיה שונים. הוא ורעייתו-שותפתו ז'נין המנוחה פתחו בפני את דלתם וליבם. דרכם נכנסתי אל פרד"סים שלא היו מוכרים לי עד אז כלל.

שני אבות היו לי מאז, שניהם בני אותו דור של יהודי אירופה שעולמם נקרע. שניהם עשו את דרכם לירושלים וכל אחד מהם נשא אל העיר הזאת גרסה משלו של אמונה ואחריות.

נכנסתי לביתו כילד. שני אבות היו לי מאז, שניהם בני אותו דור של יהודי אירופה שעולמם נקרע. שניהם עשו את דרכם לירושלים וכל אחד מהם נשא אל העיר הזאת גרסה משלו של אמונה ואחריות

ממנו למדתי שאבהות אמיתית נמדדת בשפע האהבה שאדם מעניק, גם אל מי שבא אל משפחתו מבחוץ. וכי קרבת הדם היא לא הצינור החשוב ביותר שדרכו זורמת האהבה. הוא היה "אביר לגיון האהבה" של האנושות כולה.

*  *  *

סיפור חייו הוא סיפורה של המאה העשרים, היהודית, כולה. הוא נולד בשטרסבורג ב-1924 והתייתם מאביו בגיל 14. המשפחה פונתה לליון, ושם הצטרף לצופים היהודים ולרשת ההצלה המחתרתית שלהם. כשהגיעה שעתו הצטרף ליחידת המאקי של הצופים, פלוגת מרק אגנו, ולחם עד לשחרורה של צרפת ותבוסתה של גרמניה הנאצית.

בימי המלחמה פגש את ז'נין, תומכת לחימה צעירה. בסופה שבו שניהם יחד מן החורבות אל היהדות. רבים מבני דורם חזרו משדות הקטל אל הקוטב הלאומי, המתבדל ומוכה הטראומה. לוסיאן וז'נין בחרו בכיוון ההפוך; ביהדות שהזיכרון מרחיב בה את האחריות אל כל אדם.

בשנים שאחר כך היה מחנך, מנהל בית ספר יהודי בבריסל וממנהיגיה של הקהילה היהודית בשטרסבורג. ב-1968 היגר ארצה עם ז'נין וארבעת ילדיהם, והיה המקים והמנהל הראשון של התיכון על שם רנה קסן בירושלים. עם השנים היה להיסטוריון שהקדיש את חייו לחקר ותיעוד המחתרת היהודית בצרפת ולהנצחתם של מצילי היהודים, וחבר בוועדה לציון חסידי אומות העולם ביד ושם.

ממנו למדתי שאבהות אמיתית נמדדת בשפע האהבה שאדם מעניק, גם לבאים אל משפחתו מבחוץ. וכי קרבת הדם היא לא הצינור החשוב ביותר שדרכו זורמת האהבה. הוא היה "אביר לגיון האהבה" של האנושות כולה

הוא היה השותף האוהב והתומך בכל דרכי השלום שאנחנו מנסים לפרוץ וללכת בהן. יש בכך משהו מופלא. הנער שנשא נשק במאקי הפך בבגרותו לנביא עדין של בשורת אי האלימות. כשנשאל לפני כמה שנים מה הוא מבקש להוריש לדורות הבאים, השיב: לגרש את השנאה. זו הייתה תורתו כולה. הוא ידע היטב מה עושה השנאה לעמים ולבני אדם, ומתוך ידיעתו זו התמסר להכרה בכאבו של האחר ולתקווה משותפת לשני העמים שבין הים לנהר. גם כשהמחיר היה כבד, קולו היה איתן ואיתנו. רך ועוצמתי, מזכיר שהשלום הוא המשך טבעי של ההצלה.

את תורתו קיים, הלכה למעשה. בכל ימי המחתרת נשא בתרמילו ספר תנ"ך בעברית. כשחזרו הפרטיזנים אל המחנה מצאו אותו הרוס. לוסיאן גילה שהתנ"ך שלו חולל בידי חייל ורמאכט שזיהה חפץ יהודי וביטא בו את שנאתו.

לוסיאן קבר את הספר במקום שבו מצאו, כמנהג היהודי, וסיפר על כך לכומר הפרוטסטנטי מרסל דוקומן. שלוש שנים אחר כך, כשהיה כבר סטודנט בליון, הגיעה אליו בדואר חבילה קטנה ובה תנ"ך עברי שנדפס בלייפציג ב-1833, ואליו צורף פתק בכתב יד: "החינוך הדתי שלי זהה לזה של האנשים שחיללו את התנ"ך שלך ואני מרגיש שעליי להיות שותף לאחריות לביצוע התיקון הזה". את הכומר הזה מנה לוסיאן בענווה בין מורי הדרך הרוחניים שלו.

בדצמבר 2009 שלחו צעירים יהודים מהתנחלות שכנה את ידם והעלו באש את המסגד בכפר יאסוף. חיללו את ספרי הקוראן שבו. לוסיאן המזועזע שלח לקהילת הכפר קוראן מהודר ובו פתק בערבית, ועליו אותן מילים בדיוק שקיבל מן הכומר יותר משישים שנה קודם לכן. מצר על פשעיהם של אלה שקיבלו חינוך דתי כשלו ויצאו ממנו לתרבות רעה מאוד.

לימים ביקש ממנו הרב מנחם פרומן רשות להעניק את הקוראן הזה לאחד מראשי הדת בטורקיה, והוא הסכים, כמוהו גם אנשי המסגד ביאסוף. הספר עשה את שדרכו לאנקרה כחלק ממאמץ לחדש את ההידברות בין נשיא טורקיה לישראל. כך עברו ספרי קודש מיד ליד, מכומר ליהודי ומיהודי למוסלמים, והפכו את הזיכרון לתיקון.

הנער שנשא נשק הפך בבגרותו לנביא עדין של בשורת אי האלימות. כשנשאל מה הוא מבקש להוריש לדורות הבאים, השיב: לגרש את השנאה. זו הייתה תורתו כולה. הוא ידע היטב מה עושה השנאה לעמים ולבני אדם

בכל שנות היכרותנו הארוכות לא היה אפילו רגע אחד שבו ביקש או עשה רע לאיש, אך טוב וחסד היו כל ימי חייו. חכמי העבר אמרו על מי שעוסק בתורה בלילה שהקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום. אצל לוסיאן העדינות הייתה חוט החסד הנסוך על פניו תמיד. ביום ובלילה, באור ובחשכה. עדינות בדרך דיבורו, בתרבות המחלוקת המכבדת שלו, בשמירה על כבודו של כל מי שעמד מולו. מן התלמיד הצעיר ועד היריב הפוליטי. העדינות שלו הייתה עקשנית ושלווה, כוח מוסרי שפעל בשקט והותיר רושם עמוק מכל צעקה.

בכל ערב שבת אנחנו שרים "ידיד נפש אב הרחמן", ובשבילי היו למילים האלה פנים, פניו שלו. הוא היה ידיד נפש במובן העמוק ביותר של הצירוף. זה אשר נפשי מצאה מנוח בשלוותו. כל חייו הוא היה אב הרחמן לנו ולרבים. בהקשבה הסבלנית, בסקרנות השקטה, במבט שהבין לפני שהוסבר לו דבר.

הוא היה איש יפה. יופיו נבע מתוכו, ממעיינות תהום של טוב לב, מארובות שמיים של חמלה. כך נראים פניו של אדם שחי כמעט 102 שנים בתוך ההיסטוריה הסוערת ביותר של עמנו; ליבו לא גבה ולא התקשה, ורוחו לא נואשה ולא נפלה מעולם. דווקא בשנים שבהן הכול סביבנו נעשה קשה ומתלהם, התאמץ עוד יותר לגרש את חשכת העולם. ואנחנו זכינו במעט מן האור הזה.

הוא ניצב מול הרוע המוחלט, ויכול לו. ניצחון של נפש אצילה בקולו של יעקב ולא בידיו של עשיו. וזה דבר שיחו; הוא הבין כי מי שמחלק את העולם בפשטנות בינינו לבין צרינו, רוצחים וקורבנות, מחמיץ את עיקר סיפורה של האנושות. בעיניו השואה הייתה משולש של רוצחים, קורבנות ומצילים. והנס הגדול של המלחמה ההיא היה גבורתם של המצילים. גדול אפילו מסיפור הצלתו של העם היהודי. העולם ניצל בזכותם של צדיקים מכל האומות, אנשים ונשים פשוטים שהקריבו את נפשם למען האחר, הזר והנרדף. וכשם שהם סיכנו את חייהם אז, הוא הקדיש להם את חייו מאז. במחקריו ובפעולתו כינה אותם "לוחמי התנגדות לא אלימים". הם הצילו נפשות, ויחד איתן הצילו את האנושות ואת צלם האדם כולו. והוא שלמד לזהות את הצדיק בקרב בני האויב, ידע עד נשמת אפו האחרונה להביט אל מעבר לגדרות האיבה הישראליות ולראות שם את האדם.

הוא ניצב מול הרוע המוחלט, ויכול לו. הוא הבין כי מי שמחלק את העולם בפשטנות בינינו לבין צרינו, רוצחים וקורבנות, מחמיץ את עיקר סיפורה של האנושות. בעיניו השואה הייתה משולש של רוצחים, קורבנות ומצילים

ביוזמתו הכניסה המולדת ההיא שלו את אלפי המצילים, המוכרים והאלמונים, חסידי אומות העולם של צרפת, לפנתיאון. העניקה הכרה לאומית קולקטיבית לאומץ הלב המוסרי שגילו עת הצילו יהודים בזמן הכיבוש הנאצי ומשטר וישי. אלה שבזכותם ניצלו שלושה רבעים מיהודי צרפת. הכתובת בכניסה לפנתיאון בפריז מוקדשת "לאנשים הדגולים, המולדת אסירת התודה".

עכשיו מקומך, איש דגול, בפנתיאון של כולנו. ואנחנו ילדיך אסירי תודה לך לעולמים. ננציח אותך ברוח דומה לכתובת הצרפתית:

"תחת מעטה השנאה והלילה שירדו עלינו אורות כאורך, מסרבים להיכבות. נשים וגברים מכול מוצא ומכל מעמד מתריסים נגד הסיכונים, מגלמים את כבודן של האנושות והיהדות ואת ערכי הצדק, הסובלנות והאנושיות שהיו משואות חייך".

לוסיאן, פאפי שלנו, אבא, סבא וסבא רבא, יצא מן העולם כשהוא שבע ימים והותיר אחריו יותר ממאה בני משפחה עצובים. בלב כל אחד מאיתנו צומח חוטר פורה של עץ האהבה והחיים שנטע בנו. בראש השנה אמר לי את מילתו האחרונה בהחלט: שלום.

עכשיו, כשהוא איננו, נותרה לנו הצוואה שלו, קצרה, פשוטה, מאתגרת אבל אפשרית: עשו שלום וגרשו את השנאה. חותני מורי, ידיד נפשי, האב הגדול והרחמן. אני מבטיח להמשיך ולנסות. עד בוא השלום על ישראל ועל העולם כולו. כתפילותיך.

יהי זכרו ברוך.

אברהם (אברום) בורג הוא סופר, מורה, לומד ופעיל פוליטי. לשעבר חבר כנסת, יושב ראש הכנסת ה-15 ויושב ראש הסוכנות היהודית. בורג רץ מרתונים, נאבק, מיעוט ואופטימי.