נזאמת

"להראות את האמת, משמע לתת אילוזיה גמורה של האמת… אולי מן הראוי היה שריאליסטים בעלי כישרון ייקראו אילוזיוניסטים. כי הרי ילדותי הוא להאמין במציאות, בשעה שכל אחד מאיתנו יש לו במחשבותיו וברגשותיו מציאות משלו" (גי דה מופאסאן).

סערת הסרט נז"א (NAZA) מסרבת לשכוך, בוערת כמו שרפה ביער ומאיימת לכלות את כולו. מכל צידי המפה הפוליטית ישנם מי שממשיכים לספק חמצן ורוח לבערה הזו, בלי להתחשב בהרס שהיא יוצרת, כל עוד היא משרתת אותם. בניגוד לטענות, לא צריך לצפות בסרט על מנת לדבר עליו משום שכבר לא מדובר בסרט: מדובר באירוע, וככזה אפשר לומר עליו כמעט כל דבר.

טענתם של המצדדים בסרט מנוסחת על פי רוב בשני אופנים:
1. הוא מציב מראה מול אזרחי ישראל שמצידם נחרדים מן הבבואה המשתקפת בה ולכן מסיטים את מבטם.
2. יש מי שמסרבים לראות את האמת או את המציאות שהסרט מטיח בהם ומעדיפים לחיות בשקר. אלה עם נטיות פסיכולוגיות גם משתמשים בז'רגון הכולל מונחים כמו הכחשה, פיצול וסכיזו-פרנויה.

סערת הסרט נז"א (NAZA) מסרבת לשכוך. בניגוד לטענות, לא צריך לצפות בסרט על מנת לדבר עליו משום שכבר לא מדובר בסרט: מדובר באירוע, וככזה אפשר לומר עליו כמעט כל דבר

מראה

ראשית, הצבת מראה מול הפרצוף אינה פרקטיקה חדשה. כל צד של המפה הפוליטית בישראל טוען זה מכבר שהוא שם מראה מול הצד השני. גם מצדדי ה"חסימות" הפסיביות-אגרסיביות של מרדכי דוד טוענים שהן אינן אלא מראה מול השמאל שחסם את נתיבי איילון.

שנית, אם נז"א הוא מראה מול החברה בישראל, מדוע אי אפשר לומר שהתגובה הציבורית הסוערת והכעס הרב, חוצי המחנות, כלפיו, אינם גם הם בבחינת מראה מול יוצרי הסרט ותומכיו? יוצא מכך שהבעייתיות שמי שמתעסק בהצבת מראות צריך להתמודד איתה היא שתוך זמן קצר הוא עלול למצוא את עצמו ניצב בין שתי מראות כשהוא משתקף בהן עד אין סוף.

ואם לא די בכך, מראה יכולה להיות קעורה, קמורה או מעוותת, כך שלבבואה שמשתקפת בה אין שום קשר עם המציאות האובייקטיבית. זיגמונד פרויד כבר הסביר מה גורלו של מי שמתבשם יתר על המידה מן הבבואה שלו במראה. את אותו הגורל אפשר לייחס גם למי שמבקש לכפות על זולתו להביט במראה ולהסכים שמה שמשתקף בה ממנו הוא אמיתי.

אמת ומציאות

מי שטוען כלפי זולתו שהלה אינו מסוגל לראות את האמת או את המציאות, מניח שתי הנחות מובלעות: 1. העולם נחלק למי שמכיר באמת או במציאות ולמי שלא מכיר בהן, ו-2. הוא עצמו, כמובן, נמצא בצד של האמת ושל המציאות.

אבל ברגע שבו אדם לא רק מבקש לחשוף אמת או להגן על מה שהוא מחזיק כטוב, אלא מתחיל להיות משוכנע שהוא ניצב מן הצד הנכון של "האמת" ושל "הטוב", אזי גם קצרה עבורו הדרך להפיכת כל מי שחולק עליו למי שמכחיש, לוקה בפיצול, ממוקם בעמדה סכיזו-פרנואידית פרימיטיבית, לא רוצה לדעת או פשוט עיוור.

אם נז"א הוא מראה מול החברה בישראל, מדוע התגובה הציבורית הסוערת אינה גם היא בבחינת מראה מול יוצרי הסרט? מי שמתעסק בהצבת מראות עלול למצוא עצמו ניצב בין שתי מראות כשהוא משתקף בהן עד אין סוף

בשדה בריאות הנפש, ישנם מטפלים צעירים – ולעיתים גם פחות צעירים – שבעבודה הקלינית עם מטופלים נשענים על ההבחנה בין מי שמכיר באמת או במציאות לבין מי שלא מכיר בהן. הם ממקמים את עצמם מן הצד של המתרס שמקיים קשר בלתי אמצעי עם מה שהם תופסים כאמת וכמציאות והם פועלים כאילו הם הסוכנים שלהן בעולם.

לשיטתם, הם מודעים לאמת, בעוד שהמטופל או המטופלת שלהם לא מודעים לה, ותפקידם הוא להביא את המטופל להכיר באמת הזו וכך להחלים. לא מן הנמנע שבעבודתם גם חלק מיוצרי הקולנוע הדוקומנטרי לוקים בזה: הם מניחים שישנה אמת או מציאות שאפשר לראותן נכוחה, שהם עצמם מצויים בעמדה שמאפשרת להם לראות אותן, שאחרים עיוורים להן, ושעליהם מוטל לחשוף אותן בפני מי שלא מסוגל או לא רוצה לראות.

אלא שהאמת לגבי האמת היא, שהיא אינה חפץ שמונח בכיסו של אף אחד. כולם כולל כולם נמצאים מאותו הצד של המתרס של הלא-מודע. המטפל אינו בעל האמת של הלא-מודע של המטופל והיוצר הדוקומנטרי אינו בעל המציאות שאותה הוא לכאורה מתעד.

מהרגע שהיוצר בוחר מה לצלם, מה להשאיר מחוץ לפריים, את מי לראיין ואת מי לא, מה לשאול ומה לא לשאול, מתי לחתוך, איזה רצף ליצור ואיזו מוזיקה להצמיד, הוא כבר לא רק "חושף" אמת או מציאות, אלא מייצר את התנאים שבהם מציאות מסוימת נראית כאמת.

לשיטת חלק מהמטפלים, הם מודעים לאמת בעוד שמטופליהם לא מודעים לה, ותפקידם להביא את המטופל להכיר באמת זו וכך להחלים. לא מן הנמנע שגם חלק מיוצרי הקולנוע הדוקומנטרי לוקים בזה

בסופו של דבר, אין ממש עמדה של ידיעה מוחלטת שממנה אפשר להשקיף על האחר ולומר לו: "אתה לא רואה את מה שאני רואה". היוצר הדוקומנטרי לאו דווקא משקר כשהוא טוען שהוא מראה את המציאות או את האמת; הבעיה מתחילה כשהוא לא תופס שהאופן שבו הוא מראה את אותה המציאות כביכול, הוא כבר חלק מן המציאות שאותה הוא מתיימר לחשוף.

בני אדם צריכים להיות מאוד צנועים ביחס שלהם אל "האמת", משום שהיא יכולה לתעתע בהם ולשקר להם לא מעט, וככל שהיא מבקשת לבסס עמדה מוחלטת יותר, כך היא משקרת יותר.

עליהם להביא בחשבון שהאמת תמיד חלקית; שהטראומה היא אותו דבר מה שלא הצליח להפוך לאמת, משום שלא ניתן לומר אותו במילים. לכן, אדם יכול לטעות ביחס לאמת, ובייחוד ביחס לאמת שהוא משוכנע שהוא מחזיק בה.

ואם לא די בכך, "אמת" גם עשויה להיות מסוכנת, יש בה יסוד של פורענות שעלולה לצאת משליטה ולהתלקח, בעיקר כאשר היא מתיימרת להיות מוחלטת, מלאה וגורפת, בלי חורים ובלי חסר.

לפעמים "אמת" היא חומר נפץ. רדיפה בלתי מתפשרת אחריה מסתיימת לא אחת באסון ובמובנים מסוימים הקרנת הסרט הזה זמן קצר לפני הבחירות עלולה להביא לאסון.

האסון שעלול להתרחש כתוצאה מהתעקשות בלתי מתפשרת על "האמת", יקרה לא משום שהאמת אינה חשובה, אלא משום שהאמונה שמאן דהו השיג אותה עלולה לשחרר אותו מן הצורך להמשיך לחשוב, לשפוט ולהטיל ספק, ואפשר להבחין ולראות כיצד השיח הציבורי-פוליטי בישראל, בין מבכרי הסרט לאלו הסונטים בו, מתקטב בדיוק למצב הזה.

יש להביא בחשבון שהאמת תמיד חלקית; שהטראומה היא הדבר שלא הצליח להפוך לאמת, משום שלא ניתן לומר אותו במילים. לכן, אדם יכול לטעות ביחס לאמת, ובייחוד ביחס לאמת שהוא משוכנע שהוא מחזיק בה

הואיל וכך, אם יש מסקנה אחת שאפשר לחלץ מאירוע נז"א, הרי שמסקנה זו לא צריכה להתעלות למדרגה של אמת. במקום זאת, עליה להישאר, אולי, פשוטה ופרוזאית: אם יש לך גפרור של "אמת" דולק ביד, ייתכן שעדיף לך ולכולם שלא תזרוק אותו על חבית אבק שרפה לפני שתוודא מרחק בטוח.

ד"ר ירון גילת הוא רופא, פסיכיאטר מומחה, כיום בתפקיד ניהולי, בעל קליניקה פרטית ועוסק גם בפסיכיאטריה משפטית, הופעות בבית משפט כעד מומחה וכתיבת חוות דעת לבית המשפט. פרסם מאמרים בפלטפורמות שונות, עיתונאיות ומקצועיות. בנוסף, חבר בחברה הישראלית לפסיכואנליזה באסכולה הלאקאניאנית החדשה.