בתחומים רבים גיל מבוגר עלול להפוך מומחה ל"לא מעודכן". אבל באולפני החדשות, דווקא גנרלים שפרשו לפני עשרות שנים ממשיכים ליהנות מחזקת מומחיות. מה זה אומר על האופן שבו אנחנו תופסים זיקנה, ניסיון וסמכות?
בשלוש השנים האחרונות אנחנו נמצאים במלחמה. מרגע פריצתה התמלאו אולפני החדשות באנשי צבא שפרשו מהצבא לפני עשרות שנים ועדיין נחשבים רלוונטיים.
אלופים במילואים, רמטכ"לים לשעבר, ראשי אגפים ומפקדי פיקודים הפכו כמעט לחלק קבוע מהנוף הטלוויזיוני. הם יושבים באולפן, מנתחים את המהלכים, מסבירים את המתרחש ומנסים לעשות לנו סדר במציאות שלא מפסיקה להשתנות.
מפרוץ המלחמה מלאו האולפנים באנשי צבא שפרשו לפני עשרות שנים ועדיין נחשבים רלוונטיים. אלופים במילואים, רמטכ"לים לשעבר, ראשי אגפים ומפקדי פיקודים הפכו כמעט לחלק קבוע מהנוף הטלוויזיוני
אני לא טוענת שהם לא רלוונטיים, להפך. מי שפיקד על מערכת גדולה, קיבל החלטות בתנאי לחץ והכיר מקרוב את מערכת הביטחון, מחזיק בניסיון יקר ערך. יש דברים שאי אפשר ללמוד באוניברסיטה.
אבל יש שאלה שמטרידה אותי. למה דווקא בתחום הביטחון – הגיל כמעט אף פעם אינו פוגע במעמד המומחה?
נסו לדמיין רופא שפרש לפני עשרים שנה ומגיע לאולפן להסביר לנו את החידושים האחרונים ברפואה. סביר שנרצה לדעת מה עשה מאז, אם הוא מעודכן במחקר ומה השתנה בתחום.
כלכלן? אותו דבר. מומחה לטכנולוגיה? בוודאי. אנחנו מניחים שידע מקצועי דורש תחזוקה. ניסיון הוא יתרון, אבל הוא אינו תחליף להתעדכנות.
בביטחון, לעומת זאת, נדמה שהכללים אחרים. מי שהיה אלוף לפני עשרים או שלושים שנה מגיע לאולפן עם חזקת מומחיות. התפקיד שהיה לו בעבר ממשיך להיות חלק מהזהות המקצועית שלו גם שנים אחרי הפרישה.
וזו אינה תופעה ישראלית בלבד.
בארצות הברית הפכו קצינים בדימוס לפרשני טלוויזיה כבר במלחמת המפרץ ב-1991. רשתות החדשות החתימו קצינים בדרגות שונות, ועד דרגת גנרל, כדי שיוכלו להסביר לצופים את המלחמה. עד מלחמת עיראק ב-2003 כבר הפכו גנרלים בדימוס לחלק קבוע מצוותי הפרשנים.
נסו לדמיין רופא שפרש לפני עשרים שנה ומגיע לאולפן להסביר לנו את החידושים האחרונים ברפואה. סביר שנרצה לדעת מה עשה מאז, אם הוא מעודכן במחקר ומה השתנה בתחום. כלכלן? אותו דבר. מומחה לטכנולוגיה? בוודאי
גם בבריטניה, מלחמת המפרץ הפכה קצינים בדימוס לכוכבי תקשורת. כבר אז תיאר העיתון "לוס אנג'לס טיימס" את הביקוש הגדול לגנרלים ואדמירלים לשעבר שהפכו ל"אסטרטגים" באולפנים ובעיתונים.
כלומר, הגנרל בדימוס אינו המצאה ישראלית. הוא חלק ממודל תקשורתי רחב יותר. בזמן מלחמה, אנשים שמגיעים מתוך מערכת הביטחון מקבלים מעמד מיוחד כמפרשי המציאות. כאן מתחילה השאלה המעניינת באמת.
מה הופך אדם למומחה בעיני התקשורת?
מחקר שפורסם כבר ב-1995 ובחן את סיקור מלחמת המפרץ בטלוויזיה האמריקאית מצא שהבחירה במומחים אינה ניטרלית. כלי התקשורת נטו לבחור מומחים שהתאימו לאופן שבו הטלוויזיה עצמה אוהבת לספר סיפור: שחקנים מרכזיים, מדיניות ותחזיות לגבי מה יקרה הלאה. במילים אחרות, לא רק הידע קובע.
גם הטלוויזיוניות שלו קובעת. והגנרל הוא טלוויזיוני מאוד. יש לו תפקיד לשעבר שאפשר להציג בשורה אחת. יש לו שפה שמייצרת סמכות. יש לו ניסיון. יש לו סיפורים. ובעיקר, הוא משדר לצופה: "הייתי שם".
גם בישראל אנחנו רואים את זה.
מחקר שפורסם ב-2024 על התקשורת הישראלית בתחילת מלחמת עזה מתאר את אולפני החדשות הרצופים ואת נוכחותם של פרשנים, גנרלים בדימוס ומומחי ביטחון. המחברים מציינים דומיננטיות של גנרלים מבוגרים ובכירי מערכת הביטחון לשעבר, ומצביעים גם על מגוון מצומצם יחסית של קולות אחרים באולפן.
לא רק הידע קובע. גם הטלוויזיוניות קובעת. והגנרל הוא טלוויזיוני מאוד. יש לו תפקיד לשעבר שאפשר להציג בשורה אחת. יש לו שפה שמייצרת סמכות. יש לו ניסיון. יש לו סיפורים. ובעיקר, הוא משדר לצופה: "הייתי שם"
וזה מחזיר אותי לגיל. כי בתוך השיח הציבורי על גילנות, אנחנו רגילים לדבר על הצד האחר של המשוואה: אנשים מבוגרים המוצגים כחלשים, תלותיים, לא מעודכנים או כאלה שצריך "לטפל בהם".
אבל יש גם זקנים שהתקשורת עושה בדיוק את ההפך איתם. היא מעניקה להם סמכות.
הגנרל המבוגר הוא כמעט דמות ארכיטיפית: שיער שיבה, ניסיון, קול רגוע, עבר מפואר ובעיקר תחושה שהוא כבר ראה דברים שאנחנו עדיין מנסים להבין. בתקופת מלחמה יש לכך גם משמעות רגשית.
אנחנו לא יושבים מול הטלוויזיה רק כדי לקבל מידע. אנחנו מפחדים. אנחנו מחפשים סדר בתוך כאוס. אדם שאומר "כבר הייתי במצבים כאלה" יכול להעניק תחושה של יציבות. אבל דווקא משום כך כדאי לשאול שאלה פשוטה:
האם אנחנו מקשיבים לו מפני שהוא יודע יותר, או מפני שהוא מייצג סמכות שאנחנו כבר רגילים לסמוך עליה?
אין לי תשובה חד משמעית. וגם אין לי תחקיר שמוכיח שגנרלים מבוגרים מופיעים בטלוויזיה יותר ממומחים מבוגרים בתחומים אחרים.
יש לי תחושה. ויש לי עיניים. ובעיקר ישנו הפרדוקס הזה, שאני מתקשה להתעלם ממנו.
בשיח הציבורי על גילנות רגילים לדבר על הצד האחר של המשוואה: אנשים מבוגרים המוצגים כחלשים, תלותיים, לא מעודכנים או כאלה שצריך "לטפל בהם". אבל יש גם זקנים שהתקשורת מעניקה להם סמכות
בישראל, כמו במדינות אחרות, אנחנו חיים בחברה שמדברת ללא הפסקה על הצורך להתחדש, להתעדכן ולהיות מחוברים להווה. אבל כשמדובר באנשים מבוגרים, אנחנו לא תמיד מתייחסים לכולם באותו אופן.
אישה בת 70 שמקימה מיזם היא "מעוררת השראה". פרופסור בן 75 עלול להיתפס כמי ששייך לדור הקודם. רופא בן 70 נדרש להוכיח שהוא מעודכן. אבל גנרל בן 75? העבר שלו מגיע איתו לאולפן.
האם בתחום הביטחון אנחנו מבינים משהו שבתחומים אחרים אנחנו שוכחים? ניסיון מצטבר הוא ידע.
אם כך, למה אנחנו לא מפעילים את אותה תפיסה גם בתחומים אחרים? למה לא לראות באנשים מבוגרים לא רק קהל שצריך לתת לו שירותים, אלא מאגר של ידע, ניסיון ושיקול דעת?
רופאים, חוקרים, כלכלנים, מנהלים, יזמים, אנשי חינוך, אנשי חברה, וגם גנרלים. לא צריך לתת להם במה רק מפני שהם מבוגרים. אבל גם לא צריך לקחת מהם את הבמה רק מפני שהם מבוגרים.
השאלה שצריכה להישאל לגבי כל מומחה, בכל גיל, היא פשוטה: מה הוא יודע היום, ומה הוא יכול לתרום עכשיו? לא מה היה התפקיד שלו לפני שלושים שנה. לא בן כמה הוא. ולא אם השיער שלו כבר האפיר.
אישה בת 70 שמקימה מיזם היא "מעוררת השראה". פרופסור בן 75 עלול להיתפס כמי ששייך לדור הקודם. רופא בן 70 נדרש להוכיח שהוא מעודכן. אבל גנרל בן 75? העבר שלו מגיע איתו לאולפן
הבעיה אינה שהתקשורת נותנת יותר מדי מקום לאנשים מבוגרים. היא פשוט עדיין לא למדה לתת מקום לאנשים המבוגרים הנכונים.
ובישראל, לפעמים נדמה שכדי להישאר רלוונטי אחרי גיל 70, עדיין עוזר מאוד שיהיו לך דרגות על הכתף.
דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו