האחד שלא ידע – ואנחנו שחייבים לשאול

יש רגעים שבהם המציאות צועקת כל כך חזק, עד שהשקט סביבה הופך מחריש אוזניים. בעבר, תקופת חגי תשרי הייתה סמל לנחת משפחתית, לתקווה מתחדשת ולשלווה סתווית מבורכת; היום היא נצרבת כקו פרשת המים הלאומי שלנו: יש את החיים שהיו כאן עד אוקטובר 2023, ויש את כל מה שנשבר מאז.

תראו אותנו בשמחת תורה השנה: למרות זעקות המשפחות השכולות והבקשות החוזרות ונשנות שלא לרקוד ולשמוח על דם אהוביהם, נוכחנו לגלות שזה לא מנע את קיום ההקפות במתחם מסיבת הנובה.

ובלב אותם ימים מורכבים, מביטים בסוכות המפורקות בהן נתלו שרשראות ארוכות שבהן חוליה ננעלת בחוליה, כשמול עינינו נפרסת בשבועות האחרונים שרשרת מסוג אחר לגמרי: שרשרת מצמררת של אותות אזהרה, מסמכים סודיים, התרעות מודיעיניות ועדויות שמסרבות להרפות.

תראו אותנו בשמחת תורה השנה: למרות זעקות המשפחות השכולות והבקשות החוזרות ונשנות שלא לרקוד ולשמוח על דם אהוביהם, נוכחנו לגלות שזה לא מנע את קיום ההקפות במתחם מסיבת הנובה

מה שנחשף כאן בשבועות האחרונים על האזהרות שהגיעו לידי ראש הממשלה מבעוד מועד אמור היה לטלטל כל בית בישראל, להוציא אותנו משלוותנו, להרעיד את אמות הסיפים.

איך אנחנו לא ברחובות? איך הציבוריות הישראלית בולעת את המידע הזה בשתיקה כה רועמת, כאילו מדובר בעוד הערת שוליים חולפת? איך קרה שהתרגלנו לחיות בתודעה שבה "כולם נגדו"? שכל המערכות, המפקדים, השכנים והעולם כולו מונעים מאינטרס אחד ויחיד – לפעול נגדו, להפיל אותו, לפגוע בו? האם באמת תמיד כולם אשמים, ורק אדם אחד לעולם צח כשלג?

התסריט הזה הרי מוכר, וחוזר על עצמו במעגליות שוחקת: הכתובת זוהרת על הקיר, האזהרות נערמות, האסון מתרחש – ואז נשלף הנרטיב הקבוע. כולם רודפים, כולם מחפשים רק להפיל, ומתחיל מופע ההתנערות, גלגול האחריות והספין התורן שנועד להשכיח את הכול.

נוכחנו לגלות את אותה התנערות בדיוק רק לאחרונה, במחדל המטורף בטיסת פליי דובאי: אירוע מסמר שיער שרק בנס ובזכות תושייתם וגבורתם של אזרחים מן השורה שהיו על המטוס לא נגמר באסון המוני עם עשרות אם לא מאות קורבנות והרוגים.

ומה קיבלנו מההנהגה? במקום חשבון נפש ותחקור נוקב של משרד התחבורה, שב"כ וזרועות הביטחון – שוב קיבלנו את אותו מופע מביך של התנערות, האשמות הדדיות וזריקת אחריות.

ומה קיבלנו מההנהגה במחדל פליי דובאי? כמו אחרי השבעה באוקטובר – במקום חשבון נפש ותחקור נוקב של משרד התחבורה, שב"כ וזרועות הביטחון – שוב קיבלנו מופע מביך של התנערות, האשמות הדדיות וזריקת אחריות

וזה הרי כבר מזמן לא נוגע רק לאותה טיסה או לאותה שבת: זו שיטה שמועתקת במדויק לכל הגזרות הביטחוניות שבוערות סביבנו. מול איראן, לבנון, עזה, בצפון ובדרום – הציבור הישראלי נדרש להפגין זיכרון של דג: לבלוע שוב ושוב את אותו הסיפור, לשכוח מי החזיק בהגה קרוב לשני עשורים, ולהריע לאותו אדם שמצייר את עצמו כמושיע מהשרי

פה שהוא עצמו הבעיר. תמיד יש אשמים אחרים, תמיד יש תירוץ תורן, ותמיד אותו מנהיג שעומד בראש המערכת מתעקש כל פעם מחדש על אותו הבלוף. ובסוף, בצורה הכי מקוממת, תמיד יש מי שקונה את זה: את האשליה שרק הוא יודע, שרק הוא המבוגר האחראי, ושאיכשהו – רק הוא יכול להציל אותנו מהתהום שאליה הוא עצמו דרדר אותנו.

נתניהו חזר ואמר שלא העירו אותו, ובזמנו הוא ולא אחר היה זה שהעיד מול המצלמות בניתוק מקפיא שהוא "ישן עם מצפון נקי". אבל איך לעזאזל הוא היה מסוגל לישון עם מצפון נקי אחרי שרשרת התרעות שכזו? מי שהיה צריך לשבת על המשמר בעיניים טרוטות – בחר בעצימת עיניים מוחלטת. ואיך אנחנו, כאזרחים, יכולים להרשות לעצמנו להמשיך לעצום עיניים כרגע?

הרי הפעם לא מדובר בתחושות בטן, אלא בשורה של תחקירים בינלאומיים ומקומיים – מ-The Atlantic ו-The New York Times ועד The Wall Street Journal, והעיתונות החוקרת בישראל וביניהם "ישראל היום" ו"הארץ" – שמציגים תשתית עובדתית שאי אפשר למחוק: המודיעין הישראלי התריע ישירות בפני ראש הממשלה בארבעה מכתבים חריגים שאויבינו מזהים את השסע הפנימי כהזדמנות זהב למתקפה כוללת; תוכנית "חומת יריחו" של חמאס לפשיטה על יישובים ולכיבוש מוצבים כבר הונחה על השולחן; אזהרות בהולות על התלקחות בלתי נמנעת הועברו בספטמבר ממודיעין אזורי וממנהיגים שכנים; ושבוע בדיוק לפני שבת השחורה, בדיון הביטחוני של ה-1 באוקטובר 2023, ניתנה ההזדמנות להרים דגלים אדומים ולהעלות כוננות. בפועל, האזהרות הללו לא תורגמו לפעולה, המדיניות האזרחית והעברת הכספים נמשכו כסדרן, והמערכת כולה נותרה מורדמת.

נתניהו חזר ואמר שלא העירו אותו, ובזמנו הוא ולא אחר היה זה שהעיד מול המצלמות בניתוק מקפיא שהוא "ישן עם מצפון נקי". אבל איך לעזאזל הוא היה מסוגל לישון עם מצפון נקי אחרי שרשרת התרעות שכזו?

העדויות הללו לא מגיעות מהחלל הריק, והבהלה סביבן מדברת בעד עצמה. כולנו חזינו בטיסה המיוחדת במטוס פרטי ובפגישות החריגות מעבר לים, שכל תכליתן כך נדמה, לנסות לחלץ אותו מההסתבכות, להשיג מכתבי הכחשה של מנהיגים זרים ולכסות על עקבות המחדל.

אדם שבטוח לחלוטין בצדקתו ובניקיון כפיו אינו נדרש למסעות בהולים שכאלה. אז נשאלת שוב השאלה: האם באמת לכולם יש אינטרס לפגוע בו ולהפיל אותו? כלי התקשורת המובילים בעולם, גופי המודיעין, המפקדים בשטח ומנהיגי האזור – כולם שותפים לקנוניה עולמית, ורק לו אין שום שמץ של אחריות? האם שוב כולם אשמים חוץ ממי שמחזיק בהגה קרוב לשני עשורים? האם התרגלנו למנהיגות שלוקחת קרדיט בלעדי על כל הצלחה, אך בשעת אסון טוענת שכולם קמו להפיל אותה ומאשימה את המערכת כולה?

מעבר לשאלת האחריות הפוליטית, מונח כאן מבחן אנושי וחברתי נוקב: מה זה אומר עלינו כחברה? ממה אנחנו כל כך מפחדים – מהשאלות הנוקבות? מהאמת? האם הפחד להתפכח משתק אותנו עד כדי כך שאנחנו מעדיפים להיאחז בתירוצים במקום להביט למציאות בעיניים? להמשיך לעצום עיניים מול מה שנחשף בימים אלה זו לא נאמנות למחנה – זו התפרקות מוחלטת מאחריות אזרחית ומוסרית. חברה חפצת חיים לא יכולה להמשיך לפחד מהאמת.

הדרישה לוועדת חקירה ממלכתית ובלתי תלויה היא צו קיומי, מהסיבה הפשוטה ביותר: מגיעות לנו תשובות. מגיע לנו לדעת למה. זו איננה מחווה של רצון טוב מצד השלטון, אלא זכות אזרחית ומוסרית ראשונה במעלה – בזכות ולא בחסד, ובטח שלא בחסות תירוצים והטלת דופי בכל מי שנקרה בדרך. רק ועדה עצמאית שתוסמך לפתוח את יומני הלשכה, לעיין בפרוטוקולים מאותם דיונים מכריעים ולחשוף את העובדות ללא כחל וסרק, תוכל לפזר את מסך הערפל.

האם שוב כולם אשמים חוץ ממי שמחזיק בהגה קרוב לשני עשורים? האם התרגלנו למנהיגות שלוקחת קרדיט בלעדי על כל הצלחה, אך בשעת אסון טוענת שכולם קמו להפילה ומאשימה את המערכת כולה?

מי שהפקיר את המשמר אינו יכול לדרוש מהציבור להמשיך להירדם. חברה חפצת חיים אינה מקדשת עיוורון. הגיע הזמן להפסיק להרכין ראש, להביט למציאות בלבן של העיניים ולומר ביושר מוחלט: תודה רבה לך, אדוני ראש הממשלה – הגיעה העת ללכת הביתה. מגיע לנו לדעת, מגיע לנו לתקן, ומגיעה לנו הנהגה שתהיה ערה בשבילנו.

מאיה אמיד היא יועצת תקשורת, אסטרטגיה ודוברות, בעלת תואר ראשון בתקשורת ושיווק. הובילה מהלכים תקשורתיים בזירה הציבורית והפוליטית, בין היתר כדוברת של חברת הכנסת שלי טל מירון במאבק על חוק התקשורת וכדוברת במפלגת ביחד, לצד קריירה ארוכת שנים בניהול אמנים, יוצרים וטאלנטים בעולם המוזיקה והתרבות הישראלי.