אחת המשימות הקשות ביותר של מנהיג היא לומר לציבור את הדברים שהוא אינו מעוניין לשמוע – על עצמו, על מצבו ועל הצפוי לו.
מנהיגים שזקוקים לאהדת הציבור כדי להיבחר מוגבלים על ידי הצורך לרצות את שומעיהם ולסבר את אוזנם. קשה במיוחד לעמת ציבור עם עובדות שיערערו את הסיפור שהוא מספר לעצמו, יפגעו בדימויו העצמי ויחייבו אותו לפגוש חלקים במציאות שהיה מעדיף להדחיק.
בתרבות של רייטינג, אחוזי צפייה, חיבובים ושיתופים ברשתות החברתיות, מתעוררת השאלה האם בכלל נותרה אפשרות להפגיש אנשים עם תוכן כלשהו שאינם מעוניינים לפגוש.
מנהיגים שזקוקים לאהדת הציבור כדי להיבחר נדרשים לרצות את הציבור. קשה לעמת ציבור עם עובדות שיערערו את הסיפור שהוא מספר לעצמו, יפגעו בדימויו העצמי ויחייבו אותו לפגוש חלקים במציאות שהיה מעדיף להדחיק
בין האפשרות להתמודד עם דיסוננס קוגניטיבי, מוראות המלחמה, חרדה ואשמה לבין האפשרות לצפות ברקדניות, בשלנים או זמרות – הבחירה קלה וברורה. ברורה גם ההעדפה שלנו למי שיספר לנו שאנחנו טובים, יפים, צודקים והוגנים, ותמיד כפסע מניצחון.
מה הסיכוי שנותר לעקרון המציאות להתמודד עם עקרון העונג? התקשורת, המונעת גם היא מאינטרסים כלכליים ופוליטיים, לא באמת יכולה להתגייס למפגש עם מציאות לא נוחה. קשה למכור גלידה, חופשה ביוון, מזגן או מכונית בין סרטונים ועדויות על אלימות פרועה ואכזרית שאנחנו מחולליה.
מנהיגים חסרי יושרה וחסרי אחריות, המונעים על ידי אינטרסים אישיים, לא ינסו להרגיל את הציבור לטעמה המר של המציאות. הם יגישו לו גרסה מתוקה ומרגיעה, גרסת המשקפיים הוורודים וה"צאו לבלות" גם כשהיא רחוקה מן האמת. את המחיר של ההתנהלות הזאת אנחנו משלמים יום יום.
ישראל זקוקה היום למנהיגות המסוגלת להסתכל למציאות ולציבור בעיניים. אי אפשר להמשיך להתעלם מן הדבשת שצומחת על גבנו.
במשך שנים אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו הנצורים והצודקים, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, וילה בג'ונגל, מדינה יהודית ודמוקרטית, שאנחנו רק מתגוננים מפני אויבים המבקשים להשמידנו.
בין האפשרות להתמודד עם דיסוננס קוגניטיבי, מוראות המלחמה, חרדה ואשמה לבין צפייה ברקדניות, בשלנים או זמרות – הבחירה קלה. ברורה גם העדפתנו למי שיספר לנו שאנחנו צודקים והוגנים, ותמיד כפסע מניצחון
בכל הסיפורים האלה יש גם אמת. למדינת ישראל יש אויבים מסוכנים, השנאה והאיבה כלפינו בעולם המוסלמי ובכלל לא נובעות רק ממאבקים לאומיים וגם לא רק מההתנהלות של מדינת ישראל. האנטי-ישראליות והדה-לגיטימציה של ישראל מוזנות גם מאנטישמיות חדשה וישנה, שמעולם לא נס ליחה. אבל אסור שנתעלם מהחלק שלנו בצונאמי שאנחנו נמצאים כעת במרכזו. החזרה שלנו לטריטוריה ולהיסטוריה פירושה שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לחיות רק בתוך הסיפור המוכר והאהוב שלנו על עצמנו.
בשפה הטיפולית קיים המושג "קונפרונטציה אמפתית": היכולת לומר לאדם אמת קשה מתוך הבנה שהזדהות מוחלטת עם נקודת המבט שלו עלולה להשאיר אותו במקום שבו הוא נמצא, ודווקא עימות עם אמת לא נוחה לעיכול יכול לקדם את האדם.
לפעמים אדם צריך לפגוש אמיתות כואבות על עצמו כדי שיוכל להתמודד טוב יותר עם המציאות. כלומר, המושג "קונפרונטציה אמפתית", שבמבט ראשון נראה כאיזון בין איכויות הפוכות, מתברר בעצם כהצעה לאמפתיה שהיא עמוקה ואמיתית יותר, כי היא פוגשת ומפגישה גם עם החלקים שקשה אבל חיוני להכיר בהם.
השאלה הגדולה, בטיפול וגם בפוליטיקה, היא איך למצוא את הסדק שדרכו אפשר להשמיע את הדבר שקשה לשמוע – להפגיש עם מה שקשה לפגוש.
"קונפרונטציה אמפתית" בשפה טיפולית היא היכולת לומר לאדם אמת קשה מתוך הבנה שהזדהות מוחלטת עם נקודת מבטו עלולה להשאיר אותו היכן שהוא נמצא, ודווקא עימות עם אמת לא נוחה לעיכול יכול לקדם אותו
נראה שהסיפור הישראלי הפך למערכת הגנה. הוא פוטר אותנו מן הצורך לראות את השחיקה העמוקה של הדמוקרטיה שלנו, את הכוח העודף שאנחנו מפעילים מעבר לגבול, את הפרובוקציות הדתיות כלפי לא יהודים בישראל, את הגזענות ואת ההתעללות שהפכו ללחם חוק קרוב כל כך אלינו ורחוק כל כך מתודעתנו, ומקטלג כל ביטוי אנטי-ישראלי כאנטישמיות.
נראה שככל שהמציאות נעשית קשה יותר, אנחנו נאחזים בסיפור חזק יותר. מי שמערער עליו נתפס כמי שאיבד את תחושת השייכות הבסיסית לעמו, כבוגד, כשונא ישראל, כ"מוייסר".
נראה שהאמונה המוחלטת בצדקתנו נעשתה חלק כה עמוק בזהות הישראלית, עד שכל עובדה הסותרת אותה נחווית כאיום קיומי. ובכל זאת, המציאות דופקת בדלת. היא מגיעה דרך התמונות, דרך הבידוד המדיני, דרך השנאה הגוברת כלפינו, דרך סימנים של התפוררות בחברה הישראלית עצמה, נטישה של צעירים משכילים, ודרך מה שקורה לחיילים שאנחנו שולחים למלחמה אינסופית.
על ההנהגה הנוכחית של מדינת ישראל אין צורך להכביר מילים. שילוב של כוח, כסף, כבוד, אינטרסים אישיים ואדישות לגורל אזרחי המדינה, אידיאולוגיה פנאטית ומסוכנת והתנהלות שלוחת רסן. הסיכוי של ישראל לשינוי ולשיקום החברה והמדינה תלוי קודם כל בירידתה של ההנהגה הזאת מן הבמה.
אולם גם לאחר שתתחלף תישאר השאלה הקשה: איך תוכל הנהגה אחרת לחשוף בפני הציבור בישראל את גודל השבר, את השפל המוסרי והתדמיתי שאליו הגענו, ואת העובדה שהדברים לא יוכלו להישאר כפי שהם – מפני שאנחנו כבר איננו יכולים להמשיך כך, ומפני שהעולם לא יאפשר זאת. השתיקה, ההתחמקות והחנופה ל"עם" מכסות אותנו בשמיכה רכה ונעימה, אבל הן לא מגינות עלינו.
האמונה המוחלטת בצדקתנו הפכה חלק כה עמוק בזהות הישראלית, עד שכל עובדה סותרת נחווית כאיום קיומי. אך המציאות דופקת בדלת דרך התמונות, הבידוד המדיני, השנאה הגוברת כלפינו, סימני ההתפוררות
אנחנו זקוקים להנהגה שתעז להפגיש את הציבור בישראל עם מה שקרה וקורה כאן, שתהיה מסוגלת להעביר ב"דיבור אחד" את הסכנה מהדרך שבה אנו הולכים כעת ואת הדאגה והאהבה לישראל וליושביה.
אורנה פילץ היא רבה רפורמית, מטפלת בביבליותרפיה במרכז לבריאות הנפש שלוותה וחברת עמותת קול רבני לזכויות אדם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו