קריאת טראמפ להצביע לנתניהו היא הפרת אמונים ציבורית של ראש הממשלה

קריאתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לציבור הישראלי להצביע עבור ראש הממשלה בנימין נתניהו בבחירות לכנסת שיתקיימו בעוד שמונה ימים, היא הפרת אמונים מצד נתניהו כלפי הציבור הישראלי.

אין בדברים האלה קריאה לפתיחת חקירה פלילית נוספת נגד נתניהו – אלה כבר היו די והותר (ואולי יהיו עוד בעתיד, כשהמגף השלטוני יוסר מצווארה של מערכת אכיפת החוק). יש בהם ניסיון לתפוס את המרחק העצום שנתניהו סטה מהמסלול המקובל, של נבחר ציבור האוחז בכוח שלטוני על מנת לפעול למען הציבור שבחר בו.

במונחים של נורמות התנהגות ראויות של מנהיגי מדינות, התנהלותו של נשיא ארה"ב היא בזויה וראויה לגינוי. למנהיגי מדינות מותר שיהיו העדפות אישיות ביחס למקביליהם במדינות אחרות, אך הנורמות התקינות ליחסים בין מדינות מכתיבות הימנעות מהחצנת ההעדפות הללו, ובוודאי מהתערבות בענייניה הפנימיים של מדינה בדרך של קריאה לציבור בה לבחור מועמד כזה או אחר.

איזו סיבה בעולם יש למנהיג לקרוא פומבית לבחירה בעמיתו, כאשר קיימת אפשרות ממשית שחברו מושא התמיכה לא ייבחר, והוא ייאלץ להתנהל מול ראש מדינה אחר, שהוא פעל באופן פומבי לחבל בסיכוייו להיבחר?

זה לא ראוי במישור המדינתי, וזה לא חכם גם במישור האישי. איזו סיבה בעולם יש למנהיג של מדינה לקרוא פומבית לבחירה בעמיתו, כאשר קיימת אפשרות ממשית שחברו מושא התמיכה לא ייבחר, והוא ייאלץ להתנהל מול ראש מדינה אחר, שהוא פעל באופן פומבי לחבל בסיכוייו להיבחר? אך זהו טראמפ, וההתנהלות הנפסדת שלו, שהיא בושה לאומית אמריקאית, אינה בבחינת חדשות.

הנשיא דונלד טראמפ מנופף לשלום עם הגעתו במטוס "אייר פורס 1" לבסיס אנדרוז במרילנד. 15 באוקטובר 2026 (צילום: AP Photo/Alex Brandon)

עם זאת, לראש ממשלת ישראל בהחלט ניתן וראוי לבוא בטענות. ה"אנדורסמנט" של נשיא ארה"ב לא הגיע בחלל ריק.

בדיוק כפי שקריאתו החוזרת ונשנית של טראמפ לנשיא יצחק הרצוג להעניק לנתניהו חנינה לא הגיעה סתם כך, אלא הייתה תוצאה של מסע לחצים מצד נתניהו עצמו, כך יש להניח שבעתיד ייחשף מסע התחנונים של ראש ממשלת ישראל אל נשיא המעצמה הידידותית הגדולה שלה, לתמוך בו פומבית, לקראת יציאתם של אזרחי ישראל אל הקלפיות.

זוהי השחתת נורמות מוחלטת ביחסים שבין ראש הממשלה לבין הציבור הישראלי, ומה שמעורר פלצות הוא שאיש אינו מופתע.

נתניהו, כמו כל מתמודד אחר בבחירות, בין אם הוא עומד בראש מפלגה או במסגרת הרשימה, אמור לחזר אחר הקול הישראלי – לא אחרי תמיכה מבחוץ. אחרי הכול, מעל פני השטח האתוס השולט הוא שישראל היא עדיין דמוקרטיה ריבונית, דהיינו שהציבור בישראל – ולא אף אחד אחר – הוא זה המחליט איזו ממשלה תמשול בקדנציה הבאה.

אחרי הכול, האתוס השולט הוא שישראל היא עדיין דמוקרטיה ריבונית, דהיינו שהציבור בישראל – ולא אף אחד אחר – הוא זה המחליט איזו ממשלה תמשול בקדנציה הבאה

השאלה המעניינת יותר היא מה נתניהו נתן בתמורה לתמיכתו הפומבית של טראמפ. כאן נטועה הסטייה מחובת הנאמנות של נבחר ציבור לציבור הישראלי – אין צורך להעמיק חקור בשאלה מה בדיוק נתניהו הבטיח בתמורה, והאם התשלום נעשה במטבע מדיני או אישי. עצם הפנייה למנהיג זר, ממקום מושבו של המועמד בלשכת ראש הממשלה, היא מעשה מדיני.

ראש הממשלה בנימין נתניהו מקיים מסיבת עיתונאים עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ במאר-א-לאגו שבפאלם ביץ', פלורידה. 29 בדצמבר 2025 (צילום: JOE RAEDLE / Getty Images via AFP)

זהו ערבוב בלתי נסבל בין האישי לציבורי. יחסיה הבינלאומיים של מדינת ישראל אינם קניינו הפרטי של הפוליטיקאי נתניהו. הוא אינו רשאי לסחור בהם, לשלם בהם בתמורה לתמיכה במועמדותו מצד מנהיג זר.

יש להניח שלא יחלוף זמן רב עד שטראמפ עצמו יחשוף בדיוק מה, מתי וכיצד נתניהו ביקש ממנו לתמוך בו פומבית לפני הבחירות. נתניהו יכול רק לקוות שהרגע הזה יגיע לאחר הבחירות, ולא לפניהן, אך בכל תרחיש הוא מוצג כאן במערומיו.

גם המסר מקופל באירוניה מרה: בשעה שמעמדה הבינלאומי של המדינה במגמת התרסקות, נתניהו מבקש לייצר שידור חוזר של מצג שווא של מנהיג בקנה מידה בינלאומי.

בפנייתו למנהיג מדינה זרה על מנת שיסייע לו להיבחר בבחירות, הציב עצמו נתניהו במשבצת לעומתית אל מול הציבור הישראלי, ולעומת העצמאות והריבונות הישראלית

בפנייתו למנהיג מדינה זרה על מנת שיסייע לו להיבחר בבחירות, הציב עצמו נתניהו במשבצת לעומתית אל מול הציבור הישראלי, ולעומת העצמאות והריבונות הישראלית. כאילו הצהיר בקול גדול: הצבעה עבורי היא הכרה בכך שישראל היא מדינת חסות. וכפועל יוצא מכך, הצבעה להורדתו של נתניהו מהשלטון היא הצבעת תמיכה בדמוקרטיה ריבונית עצמאית.

כרזות בחירות של בנימין נתניהו בתל אביב. 6 באוקטובר 2026 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

ביקום מקביל מנהלים את ארה"ב ואת ישראל מנהיגים בוגרים בנפשם, שהציניות והסיאוב לא השתלטו על כל אורחותיהם, האישיות והשלטוניות, והם ממשיכים לדבוק גם באתוס הבסיסי של פעולה לטובת הציבור שבחר בהם, וגם בנורמות שלטוניות ואישיות ראויות, של אנשים הגונים.

הם אולי אנשים משעממים יותר, מכינים היטב את שיעורי הבית, שוקלים את צעדיהם לעומק ומקבלים רק החלטות מושכלות. השעמום הזה הוא המפתח לשגשוגן של מדינות.

במקום שבו ראש ממשלה ישראלי מחזר על הפתחים, ומקושש ציוץ תמיכה מנשיא ארה"ב, לא יצמח שום תיקון, רק ריקבון נוסף.