קללת הגיבורים

ב־7 בדצמבר 2023, בהדלקת הנר הראשון של חנוכה בכותל המערבי, חודשיים אחרי הטבח, דיבר בנימין נתניהו על "ייסורי השכול שהם המחיר של קיומנו בארצנו". כמה שעות קודם לכן נפל בקרב בעזה רס"ר במילואים גל איזנקוט, בנו של חבר קבינט המלחמה דאז והרמטכ"ל לשעבר, גדי איזנקוט.

נתניהו השתמש במותו של גל איזנקוט כחוליה המקשרת בין גבורת המכבים לפני 2,200 שנה ל"מכבים של ימינו", חיילי צה"ל הגיבורים. לקראת סוף הנאום הבטיח נתניהו שבמהרה נגיע ל"ניצחון מוחלט".

כמה שבועות לאחר מכן הפך המושג "ניצחון מוחלט" לסלוגן של נתניהו בקמפיין הפוליטי שנועד לשנות את דעת הקהל על האחריות לטבח המזעזע. המסר היה ברור: אנחנו נלחמים ברשע, החיילים שלנו גיבורים, המחיר כבד אבל הכרחי, והמלחמה הזאת תימשך עד בלי די, עד שננצח באופן טוטאלי.

ההבטחה הנחרצת לניצחון ביקשה להעניק משמעות להקרבה, להציג את המחיר כהכרחי ולשבץ אותו בדברי ימי הגבורה והניצחון של ההוויה הישראלית. אלא שבתוך הנרטיב הזה הלך והצטמצם המקום לרגשות מורכבים יותר

יועצו הקרוב של ראש הממשלה, יונתן אוריך, אף פרסם ברשת X תמונה שלו חובש כובע שעליו נכתב: Total Victory. מאז 7 באוקטובר שב נתניהו והשתמש בסלוגן הזה מאות פעמים, גם כשהמלחמה התארכה והתרחבה לשבע זירות, מספר ההרוגים עלה והניצחון המובטח הלך והתרחק.

אלא שלצד תפקידו הפוליטי בגיוס תמיכה ציבורית במלחמה, התברר שלסלוגן הזה יש גם צד אפל: הוא פועל כמכבש רגשי עלינו כחברה ועל מי שלקחו חלק במלחמה עצמה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו מנחם את גדי איזנקוט בלוויית בנו גל, 8 בדצמבר 2023 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

ההבטחה הנחרצת לניצחון ביקשה להעניק משמעות להקרבה, להציג את המחיר כהכרחי ולשבץ אותו בדברי ימי הגבורה והניצחון של ההוויה הישראלית. אלא שבתוך הנרטיב הזה הלך והצטמצם המקום לרגשות מורכבים יותר: לספקות, לתחושות אשמה, לכעס על החלטות שהתקבלו, ואפילו לאפשרות שאדם יכול להאמין בצדקת המלחמה ובה בעת להתייסר בגלל דברים שעשה במהלכה.

"מלחמה היא אף פעם לא ניצחון מוחלט", מזהיר פרופסור יוסי לוי בלז, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי על שם ליאור צפתי באוניברסיטת חיפה. "מלחמה מתחילה בהפסד, בכאב, בצער ובאובדן. אם אנחנו מתעלמים מזה, אנחנו יוצרים פישוט יתר של המציאות שגורם לחיילים שחוזרים מהמלחמה להרגיש שלא רואים אותם, שהם לבד".

לוי בלז מתאר מצבים שחיילים רבים נתקלו בהם במהלך המלחמה בעזה, בין שחוו אותם בעצמם ובין שהיו עדים להם, ושבהם ההתמודדות המוסרית מורכבת ולעיתים כמעט בלתי אפשרית.

"בהתחלה (הלוחם/ת) עושה את מה שאומרים לו, אבל אחרי שנה הוא פתאום עלול להרגיש שהוא התנהג כמו מפלצת; ושאם אנשים ידעו מה הוא עשה, הם לא ירצו להיות בקרבתו"

"חייל שמאמין שלחיי אדם יש ערך, ולא רוצה לפגוע בחפים מפשע, אבל קיבל הוראה לסמן מטרת ירי על מחבל בבניין, בידיעה שיש בבניין משפחות עם ילדים, והוא הורג אותם, נמצא בקונפליקט עם עצמו. הפער הזה יוצר בו תחושת אשמה ובושה.

"בהתחלה, כשהוא בתוך האקשן, הוא עושה את מה שאומרים לו, אבל אחרי שנה הוא פתאום עלול להרגיש שהוא התנהג כמו מפלצת; ושאם אנשים ידעו מה הוא עשה, הם לא ירצו להיות בקרבתו. הפער הזה עלול לתרום למצוקה עמוקה, לאשמה ולבושה, והוא עלול גם להוביל לעלייה בתחושת דיכאון, לתסמינים פוסט־טראומטיים וגם לסיכון לאובדנות".

חיילים בוכים בבית העלמין הצבאי בשדרות, 31 במרץ 2026 (צילום: צפריר אביוב/פלאש90)

לצד "הניצחון המוחלט" התפתח נרטיב מסוכן נוסף, של "אנחנו הטובים, והם הרעים", שהאיץ את תהליך הדה־הומניזציה של הפלסטינים בעזה ואפשר לשרים בממשלה, לרבנים ולחלקים מהציבור לטעון ש"אין בעזה בלתי מעורבים" וש"צריך למחוק את כל עזה".

ההבחנה המוחלטת בין הטובים לרעים מעניקה לכאורה הכשר מוסרי למי שנשלחו להילחם. אבל מה קורה כשהם חוזרים הביתה עם חוויות שאינן מתיישבות עם החלוקה הזאת? מה קורה כשהחברה ממשיכה לראות בהם גיבורים מוחלטים, בזמן שהם עצמם מתקשים להרגיש כך?

"בואי נחשוב על סיטואציה שבה חבר של חייל נפצע בקרב", מתאר לוי בלז. "החייל זועם ובמצב רגשי מטולטל. הוא רואה מולו שני אנשים חשודים ויורה בהם, בלי נוהל מעצר חשוד. אחר כך הוא מבין שהרג סבא ואת הנכד שלו בן ה־13".

הנטל המוסרי שממשלת ישראל ואנחנו כחברה מטילים על החיילים מעורר מתח פנימי מייסר, בפרט כשהגבורה הופכת לזהות היחידה שמותר להם לחזור איתה מהמלחמה

הנטל המוסרי שממשלת ישראל, ואנחנו כחברה, מטילים על החיילים מעורר מתח פנימי מייסר, בפרט כשהגבורה הופכת לזהות היחידה שמותר להם לחזור איתה מהמלחמה.

"אי אפשר להבין את המחיר הנפשי של מלחמת 'חרבות ברזל' רק דרך מושג הטראומה", ממשיך לוי בלז. "עבור לא מעט מהלוחמים, החשיפה לאירועים בעלי פוטנציאל לפציעה מוסרית היא רכיב מרכזי בחוויות המלחמה. פציעה מוסרית מתייחסת למצבים שבהם אתה מבצע פעולות – או רואה אחרים מבצעים פעולות – שנוגדות את הקוד המוסרי שלך.

מחאה של הלומי קרב מחוץ למשרד הביטחון בפתח תקווה, 28 ביולי 2025 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

"זה לא שחיילי צה"ל בהכרח לא מוסריים, אבל הדרך שבה נכנסנו למלחמה, עם תחושת נקם וקריאות של 'הנאצים הגיעו' ו'לעולם לא עוד', גרמה לנו להגיב באופנים שלפעמים היו הרבה מעבר לסבירים, והרבה מעבר למדויקים וכירורגיים.

"האווירה הזו גרמה לנו לעשות דברים שבדיעבד – או לאחר זמן, או בסיום המילואים שלי – אני עלול פתאום להרגיש שאולי זה לא היה הדבר הנכון לעשות, שחרגתי ממה שהמצפון שלי מתיר לי. זה מה שמשתקף בסרט נז"א ובמקרים נוספים".

במחקר שפורסם ב־2018, שהתבסס על ראיונות עומק עם 80 חיילים הולנדים משוחררים ששירתו בבוסניה ובאפגניסטן, מצאה האנתרופולוגית טינה מולנדייק שחברה יכולה להרעיף על חייליה שבחים, לכנות אותם גיבורים ולהודות להם על שירותם, ובה בעת להשאיר אותם לבדם עם מעשים, זיכרונות וספקות שסותרים את דימויי הגבורה.

הסיכון האובדני אינו נובע מגורם יחיד, אלא ממכלול גורמים, ובהם עוצמת הפציעה המוסרית, מידת הבדידות, קיומם של דיכאון או פוסט־טראומה ועוצמת תחושת הבגידה

פצעים מוסריים הם תופעה שנחקרת בצבאות רבים. החיכוך הקיצוני והאלים של חיילים ישראלים עם אוכלוסייה אזרחית פלסטינית דוחק את ההתמודדות המוסרית לקצוות כמעט בלתי אפשריים.

גם אם חיילים מצליחים לאמץ את הזהות החד־ממדית של גיבורים בעיצומו של הקרב, כשהמסגרת הצבאית מתפרקת ותחושת השותפות של תקופת החירום נחלשת, הפער בין החוויה האישית לציפיות החברתיות עלול להעמיק את הבדידות ואת המצוקה הנפשית.

אילוסטרציה: אדם במצוקה (צילום: פלאש90)

"השנים הקרובות יהיו רגישות במיוחד עבור חלק מהחיילים והמילואימניקים שחוזרים מהמלחמה, ונותרים עם הסתירות המוסריות האלו לבדם", מתריע לוי בלז. "עבור חלקם הן עלולות להיות מסוכנות גם באורח אובדני".

האזהרה שלו נשענת על מחקרים שערך עם עמיתיו על ההשפעות הנפשיות של אירועי 7 באוקטובר והמלחמה, ועל הידע המחקרי שהצטבר בעולם על התנהגות אובדנית בתקופות של משבר לאומי.

הסיכון האובדני אינו נובע מגורם יחיד, אלא ממכלול גורמים, ובהם עוצמת הפציעה המוסרית, מידת הבדידות, קיומם של דיכאון או פוסט־טראומה ועוצמת תחושת הבגידה.

מחקר שפורסם ב־2026 מצא כי בדידות שנמדדה כחודש אחרי הטבח ניבאה מחשבות אובדניות גם כעבור שנה, וכי היא החמירה את הקשר בין דיכאון למחשבות אובדניות

"באופן שעשוי להפתיע, בזמן מלחמות ואסונות גדולים נרשמת לעיתים דווקא ירידה בשיעורי ההתאבדות. האיום המשותף מגביר את תחושת השייכות, אנשים מתגייסים לעזור זה לזה, והמצוקה האישית מתקיימת בתוך חוויה של שותפות גורל.

"אלא שעם היחלשות תחושת החירום, כשהיחידות מתפזרות, החברים חוזרים לענייניהם והחברה מפסיקה להתנהל כקהילה מגויסת, חלק מגורמי ההגנה האלה נחלשים", הוא מסביר.

חיילים משוחררים המתמודדים עם פוסט־טראומה במהלך דיון בכנסת, 10 בדצמבר 2025 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

בשנים האחרונות עקבו לוי בלז ועמיתיו אחר מצבם הנפשי של הישראלים בשורה של מחקרים שהחלו עוד לפני 7 באוקטובר 2023. מחקר שפורסם ב־2026 מצא כי בדידות שנמדדה כחודש אחרי הטבח ניבאה מחשבות אובדניות גם כעבור שנה, וכי היא החמירה את הקשר בין דיכאון למחשבות אובדניות.

המחקר נערך בקרב האוכלוסייה האזרחית, אך ממצאיו מחדדים את חשיבותה של תחושת השייכות עבור אנשים שמתמודדים עם כאב נפשי קשה.

בכתבה שפורסמה ב"גרדיאן" ב־2021 ועסקה בפציעות המוסריות של חיילים אמריקאים, תיאר האנתרופולוג שיין מקפרלן את הסתירה שבה נתונה חברה ששולחת אנשים למלחמה: היא משקיעה מאמצים אדירים בהכשרתם להפעלת כוח ולהרג בני אדם, אבל "אין לנו מערכת מקבילה שמחזירה אנשים הביתה".

אנחנו מעניקים להם אותות גבורה, מודים להם על השירות, אך מסרבים לחלוק איתם את המשמעות המוסרית של חלק ממעשיהם

הכתבה, שהתבססה על מחקרים ועל עדויות של חיילים ששירתו בעיראק ובאפגניסטן, עסקה גם בפער בין ההוקרה הציבורית לחיילים לבין הקושי של החברה להכיר במה שנדרשו לעשות. אנחנו מעניקים להם אותות גבורה, מודים להם על השירות, אך מסרבים לחלוק איתם את המשמעות המוסרית של חלק ממעשיהם.

ויל הופקינס, חייל אמריקאי ששירת 11 חודשים בעיראק, תיאר בכתבה את הקושי לחזור לחיים רגילים אחרי שהוכשר להפעיל כוח קטלני והשתתף בלחימה. הופקינס אינו יודע בוודאות אם הרג אדם בקרבות שבהם השתתף. הוא זוכר שיירה, את ההרס שראה סביבו ואת הבושה שחש על חלקו בו. "החלק הקשה ביותר בחזרה הביתה היה ללמוד מחדש להיות בן אדם", סיפר הופקינס.

אילוסטרציה: פוסט־טראומה (צילום: iStock / AndreyPopov)

מלבד ההתמודדות עם מעשיהם במהלך המלחמה, המצוקה של חלק מהחיילים והמילואימניקים קשורה גם לשאלות שהחברה הישראלית מתקשה לשאול ולברר עם עצמה: על החלטות שהתקבלו, על מעשים שנעשו בשמה, על אחריותם של מי ששלחו אותם להילחם ועל הדרך שבה הם ממשיכים לספר לנו את מה שקרה, בלי לשאת באחריות למעשים.

לוי בלז מבקש להפנות את תשומת הלב לפציעה מוסרית מסוג בגידה. פציעה כזאת עלולה להיווצר מתוך תחושת בגידה מצד מפקדים ומנהיגים, כשהחלטותיהם או התנהגותם עומדות בסתירה עמוקה לערכים ולאמון שעליהם נשען החייל בשטח.

חייל שמאמין שהמדינה שלחה אותו למלחמה למען מטרות מסוימות, ובדיעבד מרגיש שהמטרות השתנו באופן שמפר את האמון שלו במדינה, עלול לחוות פגיעה עמוקה בתפיסת עולמו.

במדידה שנערכה כחודש לאחר 7 באוקטובר, יותר ממחצית הנשאלים דיווחו כי הם מרגישים נבגדים בידי מפקדים ומנהיגים. בדצמבר 2024 ירד השיעור לכ־40%, אבל בקרב צעירים בני 18–30 הוא הגיע ל־73%

תחושת הבגידה הזאת אינה מוגבלת לחיילים ולמילואימניקים. במחקרי האורך שעורכים לוי בלז ועמיתיו מאז אוגוסט 2023, היא מופיעה כחלק משמעותי מהפגיעה הנפשית בחברה הישראלית.

במדידה שנערכה כחודש לאחר 7 באוקטובר, יותר ממחצית הנשאלים דיווחו כי הם מרגישים נבגדים בידי מפקדים ומנהיגים. בדצמבר 2024 ירד השיעור לכ־40%, אבל בקרב צעירים בני 18–30 הוא הגיע ל־73%.

מפגינים חוסמים כביש בתל אביב, 17 באוגוסט 2025 (צילום: אריק מרמור/פלאש90)

הנתונים האלה נאספו בקרב האוכלוסייה האזרחית, ואי אפשר להסיק מהם את שיעור הפציעה המוסרית בקרב חיילים. אבל הם מלמדים עד כמה עמוק השבר באמון.

ב־7 בדצמבר 2023, כשנתניהו עמד בכותל המערבי וקשר את גורלם של חיילי צה"ל בגורלם של המכבים, הוא הפך את מותו של גל איזנקוט לסמל של גבורה מוחלטת. "גל היה לוחם אמיץ וגיבור אמיתי", אמר. "גיבורינו לא נפלו לשווא. נמשיך להילחם עד לניצחון המוחלט", הבטיח.

שנתיים וארבעה חודשים לאחר מכן כתב אביו של גל, גדי איזנקוט: "אני כואב את התחושה הלאומית המשותפת על כך שמשהו עמוק ובסיסי נסדק בחוזה שבין העם למנהיגיו. המחשבה שהם נותנים את המיטב אך המדינה לא רואה אותם, היא בלתי נסבלת בעיניי".

"אנחנו יודעים ממחקרים ומהניסיון הקליני שקשר, תמיכה, הכרה, עיבוד וטיפול יכולים לשנות משמעותית את מסלול ההתמודדות, גם אחרי חוויות של פציעה מוסרית"

אחד מסעיפי החוזה שאינם מקוימים הוא הערבות לחוסנם הנפשי של הלוחמים, של הוריהם ושל מעגלי החיים שסביבם. ככל שהמלחמה מתרחקת והפציעות המוסריות מתחילות להתברר, כך צריכה להתרחב גם אחריותה של המדינה להכיר בהן, לתמוך במי שנושאים אותן ולדאוג שלא יישארו איתן לבדם.

"התאבדות זה צעד שעובד בניגוד לכל החיווטים שלמדנו לאורך הדורות", אומר לוי בלז. "המוח האנושי יעדיף לשרוד על פני כל דבר אחר. אבל כשאנחנו מעלימים מהשיח את זה שיש פה מחירים כבדים של מלחמה, אנחנו מחדדים אצל חלק מהאנשים את חוויית הבדידות וחוסר הנראות. אנחנו משאירים אותם לבד.

פעילים תולים שלט נגד עסקת חטופים עם חמאס ובעד "ניצחון מוחלט", ירושלים, 12 בינואר 2025 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

"אנחנו יודעים ממחקרים ומהניסיון הקליני שקשר, תמיכה, הכרה, עיבוד וטיפול יכולים לשנות משמעותית את מסלול ההתמודדות, גם אחרי חוויות של פציעה מוסרית.

"אבל חשוב להבין שלאקלים הפוליטי ולמקבלי ההחלטות שלנו יש תפקיד ואחריות מוסרית בתהליך הזה. ככל שהפער בין הפעולות שמבצעת המנהיגות שלנו והדברים שהיא אומרת לבין צו המצפון של חלק מאיתנו מעמיק, נוצרים קרעים בחוויית השייכות וביכולת ההזדהות עם המדינה ועם החברה, המהוות גורמי מפתח בחוסן הנפשי שלנו כפרטים וכחברה".

* * *

מוות בהתאבדות הוא אירוע מורכב, ויש דרכים למנוע אותו. אם את/ה מזהים את עצמכם בדברים שקראתם כאן, או אם הבחנתם בסימני אזהרה אצל אדם בסביבתכם המעידים לדעתכם על חשש לאובדנות, דברו עם האדם שבמצוקה. מחקרים מראים כי שיחה ישירה, רגישה ואמפתית על אובדנות אינה "מכניסה רעיונות לראש", אלא עשויה להקל על המצוקה הנפשית.

אם אתם חוששים שאדם קרוב אליכם נמצא בסיכון, אל תישארו עם זה לבד. לרשותכם שירותי תמיכה זמינים: אפשר לפנות לער"ן בטלפון 1201 או באתר www.eran.org.il; לעמותת סה"ר, המעניקה סיוע מקוון בצ'אט ובווטסאפ, באתר www.sahar.org.il; או לרופא המשפחה, לפסיכולוג או לפסיכיאטר.