הגירושין השקטים - יהודי אמריקה וקץ הקונצנזוס הציוני

במשך רוב חצי המאה האחרונה פעלו ראשי הארגונים היהודיים באמריקה מתוך הנחה מובנת מאליה, עד כדי כך שכמעט לא היה צורך לנסח אותה.

להיות יהודי באמריקה פירושו היה לתמוך בישראל, ולתמוך בישראל פירושו היה לתמוך בכל ממשלה שישבה במקרה בירושלים. ביקורת נתפסה כמבוכה משפחתית, שיש לטפל בה מאחורי דלתיים סגורות ולא לחשוף אותה בעמודי הדעות של "ניו יורק טיימס".

ההנחה הזאת קורסת כעת. הקריסה אינה מגיעה באופן הדרמטי שדמיין הממסד הפרו-ישראלי, בעריקה פתאומית אל בריקדות האנטי-ציונות. היא מגיעה כפי שמגיעים רוב השינויים ההיסטוריים: לאט, באופן לא אחיד, ואז בבת אחת.

ההנחה שלהיות יהודי באמריקה זה לתמוך בישראל – קורסת. לא באופן הדרמטי של עריקה פתאומית לבריקדות האנטי-ציונות, אלא כפי שמגיעים רוב השינויים ההיסטוריים: לאט, באופן לא אחיד, ואז בבת אחת

הבה נבחן את המספרים. על פני השטח, הקונצנזוס הישן נראה שלם. רוב מוחץ של 86% מיהודי אמריקה מגדירים את עצמם פרו-ישראלים, ובהם 65% שאומרים שהם פרו-ישראלים אך מבקרים חלק ממדיניות ממשלת ישראל או חלקים רבים ממנה. אולם אותו סקר מצא כי 61% מחזיקים בעמדה שלילית כלפי בנימין נתניהו. וכאשר השאלה עוברת מ"ישראל" ל"ציונות", קורה משהו חושפני. רוב המשיבים רואים בציונות הגדרה עצמית יהודית, אך רק שליש מגדירים את עצמם ציונים.

חשבו על כך לרגע. קהילה שמממנת את המדינה היהודית, פועלת למענה בשתדלנות ומשקיעה בה רגשית, אינה רוצה עוד לשאת את התווית של התנועה שהקימה אותה. זו אינה מחלוקת על מדיניות. זהו שינוי זהותי.

הנתונים הדוריים בוטים עוד יותר. כמעט מחצית מיהודי אמריקה מתחת לגיל 35 אומרים כיום שיש לפתור את הסכסוך באמצעות מדינה אחת שתשתרע על פני ישראל, הגדה המערבית ועזה, עם ממשלה שתיבחר הן בידי ישראלים והן בידי פלסטינים. זהו הרעיון הדו-לאומי שיהודה לייב מאגנס ומרטין בובר צידדו בו בשעתו, ושהציונות המרכזית ביטלה במשך מאה שנה כתמים או גרוע מכך. רק לפני ארבע שנים. מצא סקר של ה-AJC כי 23% מהיהודים בני 25 עד 40 תומכים במדינה דו-לאומית. מה שלא יחשוב אדם על הרעיון לגופו, הכפלה בתוך ארבע שנים אינה רעש סטטיסטי.

הימין הישראלי ובני בריתו האמריקאים יאשימו בכל זה את הרדיקלים בקמפוסים, את טיקטוק ואת ההשפעה המשחיתה של אידאולוגיית ה"ווֹק". ההסבר הזה מנחם, והוא שגוי ברובו. הסיפור המעניין יותר הוא שיהודי אמריקה חוזרים למסורת יהודית-אמריקאית ותיקה בהרבה, כזו שקדמה למלחמת ששת הימים ולציונות הממוסדת שבאה בעקבותיה.

כמעט מחצית מיהודי אמריקה מתחת לגיל 35 אומרים כיום שיש לפתור את הסכסוך באמצעות מדינה אחת שתשתרע על פני ישראל, הגדה המערבית ועזה, עם ממשלה שתיבחר הן בידי ישראלים והן בידי פלסטינים

כדאי להזכיר שמייסדי היהדות הרפורמית האמריקאית הכריזו ב"מצע פיטסבורג" של 1885 כי היהודים אינם עוד אומה אלא קהילה דתית, וכי אין הם מצפים לשיבה לארץ ישראל. גם בשנות הארבעים, חלק ניכר מהאליטה היהודית האמריקאית התייחס לציונות המדינית בחשדנות, כתשובה אירופאית לבעיה אירופאית. המולדת שלהם הייתה אמריקה. יהדותם הייתה מורשת מוסרית ודתית, לא תביעה על טריטוריה.

מה שהשתנה היה 1967. הניצחון המהיר כברק הפך את ישראל ממקלט שברירי למקור גאווה, ובהמשך לעיקרון המארגן של החיים הציבוריים היהודיים באמריקה. הפדרציות, השדולות והמסעות בקיץ תפסו את מקומם של ההשתתפות בבית הכנסת וידיעת העברית כסממני השתייכות. ישראל הפכה, הלכה למעשה, לדת האזרחית של קהילה שהלכה ואיבדה את דתה של ממש.

ההסדר הזה היה תמיד נישואי נוחות. הוא עבד כל עוד אפשר היה לדמיין את ישראל כדמוקרטיה ליברלית נצורה, גרסה מזרח-תיכונית של הערכים הפרוגרסיביים שרוב יהודי אמריקה החזיקו בהם בבית. הוא החל להיפרם כשהפוליטיקה הישראלית נעה בנחרצות ימינה, עם קואליציה שלטונית ששריה מצדדים בגלוי בסיפוח, ושהשקפת עולמה קרובה הרבה יותר לזו של האוונגליסטים הנוצרים בטקסס מאשר לזו של מתפללי בתי הכנסת הרפורמיים בווסטצ'סטר.

המלחמה בעזה הפכה את ההיפרמות לקרע. סקר של "וושינגטון פוסט" מצא כי 61% מהמבוגרים היהודים אמרו שישראל ביצעה פשעי מלחמה נגד פלסטינים בעזה, ו-39% אמרו שהיא אשמה ברצח עם. אלה אינן עמדות של קהילה המוכנה ללכת בעקבות ירושלים.

המלחמה בעזה הפכה את היפרמות נישואי הנוחות לקרע. סקר של "וושינגטון פוסט" מצא כי 61% מהמבוגרים היהודים אמרו שישראל ביצעה פשעי מלחמה נגד פלסטינים בעזה, ו-39% אמרו שהיא אשמה ברצח עם

יש כאן אירוניה שראוי להתענג עליה. במשך עשורים, מנהיגי ישראל מדוד בן-גוריון ואילך התייחסו לתפוצות כאל מצב זמני, תחנת ביניים בדרך לעלייה. מיהודי אמריקה ציפו לשלוח כסף, תמיכה פוליטית, ורצוי גם את ילדיהם, ולא הרבה מעבר לכך. כעת יהודי אמריקה לוקחים את ההנחה הציונית ברצינות, באופן שמנסחיה מעולם לא התכוונו אליו. אם ישראל היא מדינה ריבונית ככל המדינות, אפשר לשפוט אותה ככל המדינות. היא אינה עוד רכושה הקולקטיבי של יהדות העולם, שיש להגן עליה יהיו מעשיה אשר יהיו.

מבחינת מדיניות החוץ האמריקאית יש לכך חשיבות רבה יותר משוושינגטון הבינה עד כה. "היחסים המיוחדים" נשענו על קואליציה פוליטית פנימית שבה יהודי אמריקה סיפקו חלק ניכר מהאנרגיה האינטלקטואלית והארגונית, והפרוטסטנטים האוונגליסטים סיפקו את הקולות. הסירו את העמוד הראשון, או רק החלישו אותו, והיחסים מתחילים להיראות כפי שהריאליסטים תמיד אמרו שהם: ברית עם מעצמה אזורית קטנה ומשגשגת, שהאינטרסים שלה חופפים לפעמים לאלה של אמריקה ולפעמים לא. ברית כזו ראויה לאותה בחינת עלות-תועלת שוושינגטון מפעילה כלפי טורקיה או ערב הסעודית.

קווי המתאר המפלגתיים כבר נראים לעין. רוב היהודים הדמוקרטים תומכים בקיצוץ הסיוע לישראל, בעוד שרוב היהודים העצמאים והרפובליקאים מתנגדים לכך. הקואליציה הפרו-ישראלית הופכת לקואליציה רפובליקאית, וקואליציה התלויה במפלגה אחת היא קואליציה שחיה על זמן שאול.

אין פירוש הדבר שיהודי אמריקה נוטשים את ישראל, ובוודאי שלא את יהדותם. מה שקורה קרוב יותר לנורמליזציה: מעבר מיחסים של כפיפות ליחסים של זיקה, כפי שאמריקאים ממוצא אירי חשים כלפי דבלין או אמריקאים ממוצא יווני כלפי אתונה. אכפת להם, הם מבקרים, הם מתווכחים, אבל הם אינם מבלבלים בין זהותם לבין מדיניותה של ממשלה זרה.

יש כאן אירוניה: במשך עשורים, מנהיגי ישראל מבן-גוריון ואילך התייחסו לתפוצות כאל מצב זמני, תחנת ביניים בדרך לעלייה. מיהודי אמריקה ציפו לשלוח כסף, תמיכה פוליטית, ורצוי גם את ילדיהם, ולא הרבה מעבר לכך

הארגונים הממסדיים, שעדיין מתעקשים שביקורת על הציונות שקולה לאנטישמיות, נלחמים במלחמה הקודמת. ייתכן שיגלו, בעוד עשור, ששימרו את מוסדותיהם ואיבדו את ציבורם. הגירושין השקטים לא יוכרזו. פשוט יבחינו, יום אחד, שבני הזוג חיים בנפרד כבר שנים.

ד"ר לי-און הדר הוא עיתונאי, פרשן לעניינים גלובליים ומרצה ליחסים בינלאומיים בוושינגטון. לשעבר עמית מחקר במכון קאטו ופרופסור אורח באמריקן יוניברסיטי, הוא משמש כעת כעמית בכיר במכון למחקרי מדיניות חוץ ועורך תורם בנשיונל אינטרסט מגזין.