אי המטמון

הנחיתה במדיירה היא סוג של קסם בפני עצמו. מטוס מתנדנד מגיע משום מקום, כמו שיכור מיין פורט מצומצם שהתגלגל לכאן במקרה. כנפיו מתנדנדות מצד לצד מעל הים. שמי סגריר מאיימים: האם זה גשם? שמש? ערפל עכור או קשת צחורה?

המסלול קצר וחשוף לעיני כול, כמו במה לשיפוט בתוכנית ריאליטי, והרוחות מחייבות הכשרה מיוחדת של הטייסים. אפשר להתמקם באחת הדירות שעל הגבעה ולהתבונן שעות במחזה המרהיב של הנחיתות האלה. זה כאילו האי כולו אומר: וולקאם, אבל אנחנו לא באמת רוצים שתציפו אותנו בתיירים שלכם. פה זה לא ליסבון.

ואיך נדע שרוצים שנבוא, אבל לא יותר מדי? השעה היא חצות, ואנחנו עומדים שעה ארוכה מול הדירה ששכרנו, מנסים להבין לאן מכניסים את המפתח ומהו הקוד. כל הפרטים שקיבלנו שגויים: המפתח לא חיכה בתיבה מספר שבע אלא בתיבה מספר שלוש, הקוד לא נכון, והמדרגות מובילות שמאלה במקום ימינה.

אנחנו מעלים את האחראי על הקו, ובקול מנומנם הוא מסביר איך לפתוח את הדלת באמצעות קוד המאסטר שלו. רגע, אבל למה יש פה מזוודות של מישהו אחר? מישהו ישן במיטה שלי, מישהו אכל מהדייסה שלי

אנחנו מעלים את האחראי על הקו, ובקול מנומנם הוא מסביר איך לפתוח את הדלת באמצעות קוד המאסטר שלו. רגע, אבל למה יש פה מזוודות של מישהו אחר באמצע הדירה? מישהו ישן במיטה שלי, מישהו אכל מהדייסה שלי. זוג סיני מתעורר בבהלה בחדר השינה. האישה, בפיג'מה, מתחילה לזעוק, והגבר רץ למסדרון ללא חולצה ופניו זועפות.

"אוי, אני מצטער, התבלבלתי בחדרים", ממלמל האחראי שעדיין נמצא מעבר לקו. "אתם לא בחדר הזה בכלל…" חכה, חכה, תראה מה נכתוב בביקורת, אנחנו ממלמלים. האירוע מסתיים במילת התנצלות בסינית קלוקלת. הלילה שלהם כבר הלך קיבינימט. נראה אותם נרדמים עכשיו.

מטוס בקצה מסלול הנחיתה באי מדיירה, פורטוגל (צילום: אבנר הופשטיין)

פסטל דה רונאלדו

ברוכים הבאים למדיירה (עץ בפורטוגזית), הפנינה של הטיול בפורטוגל, שבכלל לא נמצאת בפורטוגל היבשתית.

מדובר באי קטן ויפהפה בלב האוקיינוס האטלנטי, מול חופי מרוקו, שנוצר כתוצאה מפעילות געשית לפני מיליוני שנים וכולל כל מה שאדם צריך לחופשה בטבע: מסלולי הליכה מרהיבים ומסומנים היטב, בריכות טבעיות על שפת הים, צוקים שמתנשאים מעל חופים מרהיבים, כמה מסעדות ובתי מרזח אותנטיים וחביבים למדי, מקומיים די כבדים ואיטיים, וכמובן רונאלדו, רונאלדו, רונאלדו.

שחקן הכדורגל האגדי, שנחשב ל־GOAT בתחומו (האישה: לא נכון, הכי טוב בכל הזמנים הוא פלה. הילד: מי זה פלה? רונאלדו לוקח את פלה בהליכה. האישה: אתה לא יודע כלום, רק פלה. האבא: אפשר להתרכז בדברים חשובים יותר מכדורגל?), מככב לא רק במוזאון מיוחד המוקדש לקריירה שלו, בשמו של נמל התעופה, בפסל הברונזה, בציור הקיר, במלון שהיה שותף להקמתו ובכיכר הנושאת את שמו – אלא גם בפתיחתן ובסיומן של רוב מהדורות החדשות.

ביקור באי האקזוטי משדרג את החופשה בפורטוגל בכמה רמות: הנופים פה פרועים יותר, האנשים משוחררים יותר, הכבישים ריקים, האוכל קצת יותר טוב, המחירים זולים להפליא ומזג האוויר סובטרופי

לנו יש "בי־בי בי־בי", להם יש רונאלדו, רונאלדו מבוקר עד ליל. כל אחד והצרות שלו.

ביקור באי האקזוטי משדרג את החופשה בפורטוגל בכמה רמות: הנופים פה פרועים יותר, האנשים משוחררים יותר, הכבישים ריקים, האוכל קצת יותר טוב (בואו, אם באתם לפורטוגל בשביל הקולינריה, תתכוננו להרבה בקלה משעממת ולמאפים מטופשים כמו הפשטל דה נאטה), המחירים זולים להפליא ומזג האוויר סובטרופי.

אנשים שוחים בבריכה טבעית בפורטו מוניז, ספטמבר 2026 (צילום: אבנר הופשטיין)

שמש יפה ועגלגלה מתחלפת בן רגע בגשם ובערפל כבד, במרחק נסיעה של קילומטרים בודדים, כתוצאה מהפרשי הגובה – מקו החוף לגובה של 1,800 מטר בנסיעה של רבע שעה (טוב, נו, ועוד הליכה מאומצת של חצי יום).

את הביקור שלנו באי המכושף הזה אנחנו פותחים בפורטו מוניז. מתקרבים קצת לצוקים, והנה דגים גדולים במים. רגע, מה זה כאן? אלה לא דגים. אנשים אשכרה משכשכים באוקיינוס הקפוא?

ובכן, הסלעים המשוננים פה יצרו בריכות טבעיות שהמים בהן חמים יותר ממי הים עצמו. קנינו מגבת עשויה ליפה קשיחה ונכנסנו למים. אחד המראות המלבבים שראיתי, ומים שמחדשים את זרימת הדם. וכל זה אפילו ללא דמי כניסה.

כשמתרגלים לחשכה הפתאומית, נגלה לפנינו מחזה מהאגדות. תחשבו על הסרטים מפעם, בימי הקולנוע של שנות ה־40. כשרצו לדמות סצנה מחלום, פשוט מרחו וזלין על עדשת המצלמה והוסיפו מוזיקת כינורות חרישית

כדי לשדרג עוד יותר את האפקט המכושף, נסענו מכאן חצי שעה במעלה ההר, ליער פאנל. לפתע האוויר מתקדר והכביש נעלם. אולי נסתובב ונחזור על עקבותינו? במשך עשר דקות תמימות אנחנו מתפתלים באיטיות כסומים באפלה בתוך שממה אפורה ועכורה, עד שהתנועה כולה נעצרת בשולי הדרך.

כשמתרגלים לחשכה הפתאומית הזאת, נגלה לפנינו מחזה מהאגדות. תחשבו על הסרטים מפעם, בימי הקולנוע של שנות ה־40. כשרצו לדמות סצנה מחלום, פשוט מרחו וזלין על עדשת המצלמה והוסיפו מוזיקת כינורות חרישית.

ערפל כבד ביער פאנלר באי מדיירה, פורטוגל, ספטמבר 2026 (צילום: אבנר הופשטיין)

מחזה התעתועים הזה, בשילוב היער המכושף, יוצר תמונה ייחודית. ההסבר המדעי: רוחות צפוניות מסיעות אוויר לח מהאוקיינוס האטלנטי. כשהאוויר עולה ומתקרר, אדי המים מתעבים לטיפות זעירות.

המיקום הייחודי, בגובה של 1,100 מטר, בשילוב העצים העתיקים, שענפיהם המעוקלים מכוסים בטחב, והערפל הכבד, יוצרים אפקט של צלליות שנדמות לחלום.

הנה פתרון למי שרוצה לשכוח לחלוטין מתוצאות הבחירות המבאסות – לחלוף על פני שניים–שלושה עצים ולהיעלם פנימה לעד.

מערך הטרקים של מדיירה הוא מהמשוכללים שנתקלתי בהם: לכל שביל יש מספר רשמי, וה"פוליסיה פלורסטל" (משטרת הצמחים בשבילכם) מחייבת הרשמה מראש באתר כדי לקבל "סלוט" כניסה למסלול

אחרי שמצאנו שוב את הרכב בערפל (זה לא היה קל) וחמקנו מנפילה לתעלה בצד הדרך, הגיע הזמן להזיז את הרגליים.

מערך הטרקים של מדיירה הוא מהמשוכללים שנתקלתי בהם: לכל שביל יש מספר רשמי, וה"פוליסיה פלורסטל" (משטרת הצמחים בשבילכם, ללא מעורבות של איתמר בן גביר) מחייבת הרשמה מראש באתר כדי לקבל "סלוט" כניסה למסלול.

נוף ממסלול PR6 באי מדיירה, פורטוגל, ספטמבר 2026 (צילום: אבנר הופשטיין)

כמובן שעשינו את זה כי אנחנו יקים טובים, וכמובן שמרגע שנכנסנו למסלול וראינו שאיש אינו בודק, חשבנו שאנחנו פראיירים. ובכן, אל תתפתו. שוטרי הצמחים החביבים מחכים לכם בסוף המסלול עם פנקסים עבים ורושמים קנסות למי שלא מציג את הברקוד שמוכיח שאכן הזמין מקום מראש.

האגרה, אגב, משתלמת, והתוצאה מרשימה מאוד: כל השבילים מסומנים היטב, ולאורכם מותקנים כבלי מתכת שמסייעים להתגבר על הפרשי הגובה, לצלוח אבנים רטובות וחלקלקות ולהימנע מנפילה לתהום.

הטרקים השונים מסומנים לפי מפתח PR – כל טרק מקבל מספר משלו (PR1, PR2 וכן הלאה). את היום הארוך הזה חתמנו ב־PR6, שאפשר לאפיין אותו כ"בינוני", או בלשון העם "מלאן עליות".

כמות נקודות התצפית המהממות במדיירה בלתי נגמרת. תחשבו על גבעה אחת ענקית שיש לה ים מכל הצדדים. זה קצת כמו זברות בספארי. ביום הראשון: היי, הנה זברות! ביום השני: וואלה, גם פה יש זברות

את העלייה האחרונה, שכבר נמצאת מחוץ לפארק ואורכה כשני קילומטרים מפרכים למדי בכביש, אפשר ומומלץ לעשות באמצעות שאטל שמחכה במקום. אבל כדאי להכין כסף מזומן (כמובן שלא היה לנו, מה זה פה, המאה ה־20?).

כשקלינטון פגש את מוצרט

מסעדות הן אירוע לא פשוט בפורטוגל בכלל, כאמור, והתרשמותי היא שגם האוכל במדיירה אינו "נובל קוויזין דה לה קולטור מייזון" (Nouvelle cuisine de la culture maison). עם זאת, במחירים סבירים מאוד אפשר למצוא פה פיצה טובה ואוכל סביר בהחלט.

ארוחה במסעדת "מוצרט" בבירה פונשל, מדיירה, פורטוגל, ספטמבר 2026 (צילום: אבנר הופשטיין)

מי שבכל זאת רוצה קצת לחגוג, מוזמן להעפיל למסעדת "מוצרט" בבירה פונשל החביבה ולבחור מתפריט הטעימות המהודר והמפונפן (יחסית) שלה.

תמורת מחיר ממוצע של ארוחה עסקית יוקרתית בישראל, תקבלו חמש מנות, יין ללא הגבלה, מלצרים מלאי חן שמהדסים סביבכם עם בדיחות קרש חביבות, נגן סקסופון "קלינטוני" שמחייך כל הזמן לאורחים ושפע של וריאציות אומנותיות על יצירות של מוצרט, המפוזרות בכל פינה. קצת וינה פינת פתח תקווה, אבל בהחלט חוויה.

כמות נקודות התצפית המהממות במדיירה בלתי נגמרת. תחשבו על גבעה אחת ענקית שיש לה ים מכל הצדדים. זה קצת כמו זברות בספארי. ביום הראשון: היי, הנה זברות! ביום השני: וואלה, גם פה יש זברות. ביום השלישי: ביג דיל, זברות. לנו יש חתולים בפח.

תמורת מחיר ממוצע של ארוחה עסקית בישראל, תקבלו חמש מנות, יין ללא הגבלה, מלצרים מלאי חן, נגן סקסופון "קלינטוני" ושפע של וריאציות אומנותיות על יצירות של מוצרט. קצת וינה פינת פתח תקווה, אבל בהחלט חוויה

אבל ציניות בצד, מעטים המקומות שמציעים שפע כזה של נופים פראיים ובתוליים. חצי האי המזרחי, פונטה דה סאו לורנסו (Ponta de São Lourenço), הוא שלוחה צרה וארוכה המשתרעת מהיבשה אל תוך האוקיינוס ויוצרת נחש ארוך של נופי ים וצוקים.

אפשר גם שם לצאת לטיול רגלי מהפנט, אבל אנחנו ראש בקיר: במקום להישאר כמה שעות בנקודה הכי יפה באי, מיהרנו לטרק הגדול – 11 קילומטרים בין שתיים מהפסגות הגבוהות באי.

רצועת החוף בפונטה דה סאו לורנסו, פורטוגל, ספטמבר 2026 (צילום: אבנר הופשטיין)

PR1 אמור להיות החלום הרטוב של המטייל הרגלי: דילוג מפרך בין שתיים מהפסגות הגבוהות במדיירה – פיקו רואיבו ופיקו דו אריירו.

לדאבון הלב, הוא באמת היה רטוב: שש שעות של הליכה בגשם בלתי פוסק ובערפל מוחלט, מהרגע שהתחלנו לצעוד ועד לנקודת הסיום. הפעם הערפל הגיע נטורל: ללא אפקטים מכושפים ועם ראות מינימלית.

זה היה מחזה מרטיט עד משפיל: סלינו על כתפינו ופונצ'ו לבן על ראשינו, אנחנו מג'עג'עים מפסגה לפסגה כמו שליחים של ה־KKK בארץ זרה. מצטלמים על רקע כלום ושום דבר ומפטירים: וואו, איך הנוף פה בטח מדהים, חבל שלא רואים.

גם את שיט הלווייתנים הזמנו מראש, וקיבלנו מדריכה עם המון רצון טוב וגישה חינוכית של גרטה טונברי. ספוילר: בשיט לווייתנים בדרך כלל, ובכן… לא רואים לווייתנים

כמעט 200 אירו עלה התענוג (מונית מיוחדת לנקודת ההתחלה, הרשמה למסלול), וכל מה שקיבלנו היה חולצה רטובה וכאבים בשרירי התאומים. המלצה: בסתיו תשתדלו להיצמד לטיולים רגליים באזורי החוף.

גם את שיט הלווייתנים הזמנו מראש, וקיבלנו מדריכה עם המון רצון טוב וגישה חינוכית של גרטה טונברי. ספוילר: בשיט לווייתנים בדרך כלל, ובכן… לא רואים לווייתנים. את ההכנה לאכזבה הזאת עשו לנו כבר בתדרוך הפתיחה.

דולפינים שנצפו בשייט לווייתנים באי מדיירה, פורטוגל, ספטמבר 2026 (צילום: אבנר הופשטיין)

משפטים כמו "צריך לפתוח את הלב, אבל אי אפשר להכריח את החיות להגיע עד אלינו" ו"אנחנו משתלבים עם החי, לא רודפים אחריו", נזרקו לחלל האוויר שוב ושוב.

אז לווייתנים לא הגיעו לחמם את ליבנו, אבל בכל זאת (אחרי שפתחנו לדרישתה את הצ'אקרות שוב ושוב ושוב), נתקלנו בלהקת דולפינים עצומה שביצעה תרגילי אקרובטיקה, וגם בפלא הנדיר "דג מעופף" – אשכרה דג עם כנפיים, שדואה סביבך כאילו אתה בהשפעת אל־אס־די.

וחצי תאוותנו בידנו, חזרנו למרינה כשגרטה שוב ושוב מברכת אותנו על שפתחנו את הלב: "ולצערנו הפעם הלווייתנים לא שמעו את קריאותינו, אבל תזכרו: אנחנו כאן בשביל הטבע ולא להפך". וחוץ מזה, תתרמו לנו בנדיבות כדי שנוכל להמשיך לפתח את האזור.

טעימה של כל חמשת סוגי הפונצ'ה – משקה מתקתק על בסיס רום מקומי, המיוצרים במקום – עולה בסך הכול עשרה אירו. קראתם נכון: 35 שקלים לחמישה שוטים

שלושת הימים באי המופלא הזה עמדו להסתיים, והדולפינים עוררו בנו תשוקה לאלכוהול מקומי זול ואגרסיבי. וזאת בדיוק ההמלצה שקיבלנו מקלוד.

טברנת הפונצ'ה (Poncha Tavern) היא מאורה שכונתית שמוכרת את המשקה המקומי ומגוון קוקטיילים זרחניים שנראים כמו ניסוי של תלמידים לקראת הבגרות בכימיה.

ליקרים בטברנת הפונצ'ה באי מדיירה, פורטוגל, ספטמבר 2026 (צילום: אבנר הופשטיין)

המיית האקורדיון וזמרת המקומיים נשמעו למרחוק, וקליפות הבוטנים שחולקו בחינם הציפו את המדרגות. זהו יום ראשון, ולאף אחד כאן אין שום תוכנית אחרת. התמקמנו ליד שולחן בר זעיר, העמסנו בוטנים עם קליפה והצטרפנו לזמזום הקולקטיבי.

טעימה של כל חמשת סוגי הפונצ'ה – משקה מתקתק על בסיס רום מקומי, המיוצרים במקום – עולה בסך הכול עשרה אירו. קראתם נכון: 35 שקלים לחמישה שוטים.

יש ליקר מקליפת לימון, חריף־מתוק (שמכונה "פונצ'ת הדייגים"), פסיפלורה חמוצה, קלמנטינה מרירה, תפוז ריחני וליקר בטעם דבש. כולם היו מעניינים מאוד, אבל בסופו של דבר לא הספיקו – לפנינו טיסה ארוכה בכמה חלקים, וצריך לעמעם את החושים.

קוקטייל "ניקיטה" מכיל ארבעה מרכיבים: יין לבן, בירה בהירה, אננס טחון וגלידת וניל. ואם נשמע לכם שזה מגיע קומפלט עם שקית הקאה, אתם שוגים מרות

אז הבן ניגש לדלפק וביקש את "הקוקטייל המקומי הכי טיפוסי". וכאן, רגע לפני שעולים על המטוס החוצה מהאי, גילינו את המעדן המקומי הנסתר, זה שרק חיכוך אמיתי עם המקומיים מאפשר להתוודע אליו.

הכירו את "ניקיטה", כמאמר שירו של אלטון ג'ון: הו ניקיטה, לעולם לא תדעי / שום דבר אודות ביתי / לעולם לא אדע כיצד זה מרגיש לאחוז בך / ניקיטה, אני זקוק לך!

קוקטייל ניקיטה (משמאל), המשקה המקומי של מדיירה, פורטוגל, ספטמבר 2026 (צילום: אבנר הופשטיין)

קוקטייל "ניקיטה" מכיל ארבעה מרכיבים: יין לבן, בירה בהירה, אננס טחון וגלידת וניל. ואם נשמע לכם שזה מגיע קומפלט עם שקית הקאה, אתם שוגים מרות. מדובר בהרכב גאוני, מתקתק ומריר במידה, עם עקצוץ קל בגרון שמשאיר חשק לעוד.

מאז סוף השבוע ההוא בתחילת אוקטובר, אני מנסה לשחזר את ריקוד הטנגו העדין עם ניקיטה בבלנדר הביתי, אבל בכל פעם זה יוצא לי עמית סגל: מזיע ממאמץ וחסר בושה.

כנראה שיש חוויות שצריך להשאיר מאחור.