"אם היו מקשיבים לחזון של אימא, לא היה 7 באוקטובר"

ארגון "ליסאן" פועל ללמד נשים עברית במזרח ירושלים מזה כעשור. "כשהתחלנו לעבוד איתם זה היה הכול בהתנדבות וברמה ממש מצומצמת. אחרי שליווינו אותם, הם הפכו ליותר אסטרטגיים, עם תקציב מתוכנן ויכולת לגייס כספים וליצור קשרים, והפכו לספק הרשמי בכל המתנ"סים במזרח העיר", אומרת מרדית' רותברט.

"לפני שנה הם הביעו דאגה מכך שסגרו רק שלושה רבעים מהתקציב, ובעיניי זה היה שיפור משמעותי, כי לפני כמה שנים לא היה להם תקציב", היא מוסיפה. "עכשיו, בינואר, הם דואגים למה שיקרה באוקטובר".

רותברט מלווה את המיזם הזה ועוד עשרות כמוהו במסגרת "אמל־תקווה", הארגון שייסדה בשנת 2020. יחד עם שותפתה הפלסטינית, ג'דיר סאבאת־קורט, מסייע הארגון לעמותות וליוזמות של ישראלים ופלסטינים לבנות הנהגה ולהתמודד עם משברים. מטרתן היא לאפשר לארגונים הללו להמשיך לפעול, גם מול הרוח הנגדית של המלחמה והעוינות הגוברת בשני הצדדים.

"אחרי כל ההרס, עדיין יש הרבה ארגונים שפועלים שם בסיוע רפואי ובמזון ובצרכים אחרים, אבל אין תשתית לחברה אזרחית. אז אם רוצים לארגן בית חולים שדה או קבוצה לעיבוד טראומה, הם יכולים לעבוד איתנו"

"אנחנו נותנים להם ייעוץ אסטרטגי וגם חיבורים, והופכים אותם לכתובת של מומחיות לכל מי שמנסה לקדם מדיניות של דברים קטנים כגדולים, אם זה במערך מים, חשמל וקרקע, איפה שיש מעצרים וסגרים, ברמה המדינית, בעיר, בשכונה או מול הדיפלומטים", היא אומרת.

צוות הארגון מורכב מ־12 עובדים, ובהם יועצים אסטרטגיים, אנשי כספים ומומחי מדידה והערכה. הם מייעצים לארגונים בגדה המערבית, ולאחרונה החלו לפעול במתכונת דומה גם בעזה, בשיתוף פעולה עם גורמים המנסים להרחיב לשם את הפעילות הזו.

מרדית' רותברט, שירה בן ששון וג'דיר סאבאת־קורט בטקס להענקת הפרס ע"ש ויויאן סילבר ז"ל בתל אביב, 5 בנובמבר 2026 (צילום: גלעד קוולרצ'יק)

המציאות רחוקה מהחזון

"אחרי כל ההרס, עדיין יש הרבה ארגונים שפועלים שם בסיוע רפואי ובמזון ובצרכים אחרים, אבל אין תשתית לחברה אזרחית. אז אם רוצים לארגן בית חולים שדה או קבוצה לעיבוד טראומה וחינוך לגיל הרך, הם יכולים לעבוד איתנו כדי לפעול באופן אפקטיבי", מוסיפה רותברט.

"אמל־תקווה" זכה השנה בפרס על שם ויויאן סילבר, שנרצחה ב־7 באוקטובר. שתי המייסדות משקפות חיבור בין עולמות שונים, הפועלים יחד חרף הרקע השונה של כל אחת מהן: סאבאת־קורט נולדה וגדלה בעיר העתיקה בירושלים, ואילו רותברט גדלה בפנסילבניה, עלתה לישראל לפני כשני עשורים ומתגוררת אף היא בירושלים.

"בהתחלה הקשר לא היה טבעי, לקח לנו קצת זמן להתחבר. ובאותה נשימה, את שלוש השנים האחרונות חווינו בצורה מאוד שונה, ואנחנו לא תמיד מבינות אחת את השנייה"

בנאום שנשאה לרגל קבלת הפרס ביום חמישי האחרון, דיברה רותברט על "הקושי לחגוג את העשייה בזמן שהמציאות כל כך רחוקה מזו שאנחנו מנסות לבנות, ויחד עם זאת זו הסיבה שהפרס כל כך משמעותי, כי הוא מזכיר שאנחנו לא צריכים לחיות במציאות של שלום כדי להיאבק למענו".

בנאום שנשאה סאבאת־קורט, היא סיפרה על היכרותן במהלך עבודה משותפת בארגון אחר לפני 11 שנה: "בהתחלה הקשר לא היה טבעי, לקח לנו קצת זמן להתחבר. ובאותה נשימה, את שלוש השנים האחרונות חווינו בצורה מאוד שונה, ואנחנו לא תמיד מבינות אחת את השנייה".

טקס להענקת פרס ויויאן סילבר בתל אביב, 5 בנובמבר 2026 (צילום: גלעד קוולרצ'יק)

רותברט דאגה לבעלה ששירת במילואים, ואילו סאבאת־קורט דאגה לקרובי משפחה וחברים בגדה המערבית והתמודדה עם "חסמים של חיי יום־יום במזרח ירושלים". רותברט מזדהה כשייכת לחברה הדתית־לאומית, מתוך אמונה שהמציאות צריכה להשתנות.

סאבאת־קורט ציינה מצדה כי היא פלסטינית התובעת חירות, כבוד ושוויון לעמה, ואת הזכות לקבוע את עתידו: "הכיבוש הוא לא סוגיה פוליטית תאורטית, אלא מציאות יום־יומית שמשפיעה על החיים של אנשים ועל ההזדמנויות שעומדות בפניהם, על חופש התנועה ועל היכולת של עם שלם לדמיין עתיד אחר".

"הכיבוש הוא לא סוגיה פוליטית תאורטית, אלא מציאות יום־יומית שמשפיעה על החיים של אנשים וההזדמנויות שעומדות בפניהם, על חופש התנועה, והיכולת של עם שלם לדמיין עתיד אחר"

במהלך הטקס אמרה לרותברט אחת מבנותיה: "מה ששמעתי היה מנוגד לכל מה ששמעתי בכל מסגרת אחרת כל החיים שלי". רותברט אינה מגדירה את עצמה כשמאלנית או כמזוהה עם מפלגה פוליטית כלשהי. לדבריה, העבודה הזו "באה מתוך אמונה שחזרנו לארץ אחרי אלפיים שנה והקב"ה יודע שיש עוד אנשים שגרים פה ואני לא חושבת שהוא רוצה שנתנהג כלפיהם כמו שמתנהגים עכשיו.

"זה גורם לפילוג בחברה הישראלית ואני מרגישה שזה מבחן שאנחנו צריכים לעבור כעם, איך לעשות את זה נכון, ואני יודעת שזה מסובך אבל אפשר להחזיק את המורכבות הזו".

הרשויות בישראל הורסות מבנה מגורים שנבנה לכאורה ללא היתר במזרח ירושלים, 6 באוקטובר 2026 (צילום: Jamal Awad/Flash90)

במציאות הקטסטרופלית של השנים האחרונות, הקשב של הישראלים לבעיות של הצד השני כמעט שאינו קיים. עם זאת, רותברט טוענת ש"אפשר להגדיר מה המטרות שלנו ולאן רוצים להגיע כעם, כמדינה וכחברה, ולנסות להבין מה יביא אותנו לשם. הייתי שמחה שהשיחות עם המנהיגים הפוליטיים שלנו יהיו על מה השאיפה לשנים הבאות ואיזה הרכב יביא אותנו לשם.

"בעולם הדתי־לאומי שאני חלק ממנו אנשים רוצים לגור בכל המקומות ויש שיח על התנחלות והתיישבות שאני מבינה מאיפה הוא בא. אפשר לדבר על מדינה אחת שבה כולם יכולים להיות בכל מקום אבל לא באופן אלים, לא לגנוב, להרביץ ולהרוג. זה לא יהודי לעשות את זה וזו לא דרך השם. אם רוצים שתי מדינות צריך להגדיר את זה, אני לא חושבת שאנחנו יכולים להגדיר את זה עכשיו.

"בשנים האחרונות למדנו איך זה עובד, איך זה יכול לעבוד, ויש הרבה קולות כאלה גם בצד השני, ומאוד חשוב שהאנשים הנכונים והטובים ביותר יהיו בין הקולות האלה"

"אנחנו רחוקים מהסכם וצריכים להגדיר מטרות ביניים ואיך נוכל להגיע לפחות אלימות. הרבה מהעבודה שלנו שקטה, לא כזו שאפשר להפיץ, ובעולם שממנו אני באה מסתכלים על המציאות מרחוק וקצת צוחקים על זה שאני עדיין עובדת בזה. אבל אני רואה כמה פתח יש לנו להשפיע, וכמה יש השפעה הדרגתית, ואיך הגענו לכל מיני הסדרים והפסקות אש, ויודעת שזה מסובך.

"בשנים האחרונות למדנו איך זה עובד, איך זה יכול לעבוד, ויש הרבה קולות כאלה גם בצד השני, ומאוד חשוב שהאנשים הנכונים והטובים ביותר יהיו בין הקולות האלה".

יונתן וחן זייגן בטקס להענקת פרס ויויאן סילבר בתל אביב, 5 בנובמבר 2026 (צילום: גלעד קוולרצ'יק)

אם היו מקשיבים לה

מאז 7 באוקטובר נשמע סוג חדש של טיעונים להצדקת המשך מצב המלחמה, שעיקרו הוא כי אפילו תושבי העוטף שניסו לסייע לשכניהם העזתים נרצחו ללא רחמים. כך היה במקרה של ויויאן סילבר, שייסדה ב־1998 את "מכון הנגב לשלום ופיתוח" (שהפך ברבות השנים לארגון אג'יק) ופעלה לסייע לעזתים בהכשרות מקצועיות, בקבלת שכר הוגן ובהסעת חולים לטיפול רפואי בישראל.

סילבר נרצחה בביתה שבקיבוץ בארי. "השבעה באוקטובר היה חוויה כל כך מטלטלת ומערערת שאנשים מכל מיני כיוונים מנסים ליצור סדר בראש ובנפש ועוגנים חדשים. זה לא רק השימוש לרעה בשם של ויויאן או תושבי העוטף, יש גם מהלך של להפוך אנשים לסמלים כדי ליצור תנועה חיובית, אני עושה את זה בעצמי", אומר יונתן זייגן, אחד משני בניה של סילבר.

"אימא שלי ואחרים רצו שלום, ידעו שמסבב לסבב הם חיו בעוטף, ושום שימוש צבאי לא הגביר לנו את הביטחון. היא יצאה מנקודת מוצא שיש חלופה מדינית"

"לאנשים שעושים שימוש בשם של אימי להצדקה של כוח צבאי יש איזשהו כשל לוגי, כשהם משתמשים במשהו שנוגד את הרעיונות שלהם כדי להצדיק אותם. אימא שלי ואחרים רצו שלום, ידעו שמסבב לסבב הם חיו בעוטף, ושום שימוש צבאי לא הגביר לנו את הביטחון. היא יצאה מנקודת מוצא שיש חלופה מדינית.

"היא חשבה שאפשר לדבר עם הפלסטינים כדי לייצר תנאים להסכמים מדיניים לשלום, לסיום הכיבוש ולביטחון בר־קיימא, ושמסיבות פוליטיות לא עושים את זה.

יונתן זייגן ואימו ויויאן סילבר ז"ל (צילום: באדיבות המצולמים)

"אז עכשיו, אחרי שהיא מתה בשבעה באוקטובר, שהוא תוצאה של המדיניות הזו, חוזרים ומשתמשים בה ואומרים: 'זו ההוכחה שאין עם מי לדבר'. אבל זה הפוך: אם היו מקשיבים לפעילי השלום והיו מייצרים מהחזון שלהם מדיניות פוליטית – אז לא היה שבעה באוקטובר".

בימים שבהם החברה הישראלית חצויה בשאלה אם לשתף פעולה עם המפלגות הערביות, זייגן מבטא עמדה חד־משמעית בעד שילוב זרועות, מתוך מחשבה שזוהי הדרך היחידה לפתור כאן בעיות.

"גם אימא שלי ביטאה בעמדותיה את הבעיה המשותפת לשני העמים – איך לחיות יחד על אותה אדמה – ושכדי לפתור אותה אי אפשר לעשות את זה בנפרד. ולכן גם ברמה הלאומית וגם במובן האזרחי, בתוך ישראל או בפלסטין העתידית, הדרך היחידה לעצב עתיד בר קיימא היא בשותפות יהודית–ערבית או ישראלית–פלסטינית".

"יש ממד של ריפוי בפעילות הזו. לחיות פה בעמדה סבילה זה דבר שמעודד ייאוש, וכשאני פעיל ולוקח בעלות על ניסוח הנרטיב הפוליטי והחברתי, זה מעגן אותי ונותן יכולת לחיות פה עם עיניים צופות פני עתיד"

זייגן (38) נולד וגדל בבארי, וכיום מתגורר בתל אביב. עד 7 באוקטובר הוא עסק אך ורק בעבודה סוציאלית, אף שבשלוש השנים האחרונות החל לפעול גם בתחום של מאבק משותף בסולידריות עם פלסטינים. בחצי השנה האחרונה היה שותף להקמת מפלגת מקום לכולנו, יחד עם אלון־לי גרין ורולא דאוד.

הפרס על שם אימו מוענק על ידי הקרן החדשה מאז נובמבר 2024, ובכל שנה נערך הליך מוסדר של הגשת מועמדויות ובחירה על ידי ועדת שיפוט.

לדבריו, הפעילות אומנם אינה פשוטה, אך היא מסייעת לו בהתמודדות עם השכול: "יש ממד של ריפוי בפעילות הזו. לחיות פה בעמדה סבילה זה דבר שמעודד ייאוש, וכשאני פעיל ולוקח בעלות על ניסוח הנרטיב הפוליטי והחברתי, זה מעגן אותי ונותן יכולת לחיות פה עם עיניים צופות פני עתיד".

בית שרוף בקיבוץ בארי שנהרס במהלך מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר, ימים ספורים לפני יום השנה השלישי לטבח, 4 באוקטובר 2026 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

יש קמפיין נגד שותפות עם ערבים, והדבר מלווה באמירות קשות בהפגנות.
"אני לא זוקף את זה לחובתם של אנשים. יש פה התנגשות דיאלקטית של קהילות שרוצות לבסס את הרעיון המרכזי של החברה, ובני אדם, גם אני, כולנו נשאים של רעיונות, ובתנאים הנוכחיים יש לאנשים תמריץ ולגיטימציה להיות עם עמדות מאוד אלימות וגזעניות גם כלפי פלסטינים וגם כלפי יהודים שחושבים אחרת. זו שאלה של איזו מערכת מייצרים".

אך גם הפוליטיקאים ב"גוש השינוי" לא מיתגו את הצורך בשותפות לפני הבחירות.
"אם נצליח במאמצים שלנו להחדיר לפוליטיקה ולשיח המדיני הישראלי חתירה לשלום, וזה יוכח בפועל על ידי תוכניות עבודה או מדיניות, אז גם המיינסטרים ישתנה. זה דינמי. הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו יכול להיות שונה. במרכז הפוליטי לא מיתגו את העתיד הקרוב בשותפות ובדברים מהסוג הזה. זה כשל מנהיגותי של איזנקוט.

"אם נצליח במאמצים שלנו להחדיר לפוליטיקה ולשיח המדיני הישראלי חתירה לשלום, וזה יוכח בפועל על ידי תוכניות עבודה או מדיניות, אז גם המיינסטרים ישתנה. זה דינמי"

"אם הם היו מציעים חזון פוליטי אלטרנטיבי שמספר לישראלים באסרטיביות שזה לא נובע רק מעמדה מוסרית אלא גם מאינטרס אישי, כי ביטחון אפשר להשיג רק באמצעות הסכמים, מדיניות ושותפות, אז היינו רואים משהו אחר. לא ראינו את זה, אבל מנגד כן ראינו הושטת יד מאוד מסיבית ולא מגמגמת של הערבים באופן יוצא דופן.

"ראינו גם את הדמוקרטים, עם כל הביקורת שיש לי עליהם ועל יאיר גולן כגנרל ועל הדברים שאמר מייד אחרי השבעה באוקטובר, אז עכשיו, אחרי הבחירות, הוא לא מתבלבל ומדבר על שותפות, והוא לקח את המפלגות שלו וגדל עם המסרים האלה, והמפלגות הערביות גדלו מאוד מבחינה אלקטורלית מתוך רצון להשפעה, לשיתוף פעולה ולכניסה למערכת הפוליטית הישראלית.

ישראלים מפגינים בחיפה בקריאה להקמת קואליציה יהודית-ערבית, 31 באוקטובר 2026 (צילום: שרון לייבל/פלאש90)

"אז יש אנשים שמבינים שמה שמציעים לנו לא מספק לנו חיים ראויים, ושצריך אלטרנטיבה ודמיון פוליטי. בהפגנות במוצ"ש ראינו אלפי אנשים שאמרו לאיזנקוט: 'תתגבר על הגזענות ותקים ממשלה'. הדברים האלה הדרגתיים ודורשים התמדה ונחישות, אבל אלה גלים היסטוריים שמשנים חברות".