קל להיות ציני בנוגע לתוכנית המאה של דונאלד טראמפ. קל אפילו יותר לבטל אותה בתור כישלון ידוע מראש, על רקע "הסדנה הכלכלית" שיערכו ארה"ב ובחריין בחודש הבא, ושמוגדרת כצעד ראשון לקראת השקת תוכנית השלום האמריקאית.
"אמריקה תכננה חתונה – ושכחה להזמין את הכלה", ציינו השבוע בלעג כמה גורמים, ואמרו (בצדק מסוים) שהפלסטינים לא מעוניינים להשתתף בכנס.
נכון שהאירוע לא צפוי להוביל לפריצת דרך בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, המושהה כבר זמן רב. השלום לא יפרוץ לאחר הפסגה, שתיערך ב-25-26 ביוני, וככל הנראה גם לא אחרי חשיפת החלק השני של תוכנית טראמפ.
אך המיקוד בסירוב של הפלסטינים להיות בקשר כלשהו עם הממשל האמריקאי, אותו הם תופסים כגורם עוין, מפספס נקודה חשובה: העובדה שהשקת הצעת השלום תתרחש בבירה ערבית היא לא פחות מסנסציה.
"עתיד משגשג עבור הפלסטינים"
על הנייר, העולם הערבי מתנגד בתוקף לכל היוזמות האמריקאיות באזור, שנראות כולן כמתנות לממשלת ישראל.
אין מדינה אחת באזור שלא גינתה את ההכרה של ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל, העברת השגרירות, או הקיצוצים הדרסטיים בתקציב אונר"א.
אפילו ההכרה האמריקאית בריבונות הישראלית על רמת הגולן גונתה מקצה לקצה, לרבות מצד אויביה של סוריה בראשות בשאר אל-אסד. ובכל זאת, בחריין משמשת באופן מודע כמארחת של תוכנית השלום האמריקאית.
כמה חודשים בלבד לאחר שוושינגטון קיצצה את כל הסיוע לרשות הפלסטינית, הוציאה בחריין הצהרה רשמית האומרת כי סדנת Peace to Prosperity תתמקד ב"חזון בר השגה, ומסגרת לעתיד משגשג עבור הפלסטינים והאזור".
שר החוץ הבחרייני, חאלד בן אחמד אל-חליפה, שאירח את ג'יבריל רג'וב במנאמה בשני האחרון, חזר על כך שממשלתו "תומכת חד-משמעית במטרה הפלסטינית", וכי לפלסטינים זכות למדינה עצמאית בקווי 67' עם מזרח ירושלים בתור בירתם.
תוכנית השלום של טראמפ לא צפויה להיות מנוסחת בהתאם לפרמטרים האלה. עם זאת, העובדה שמדינה ערבית שאינה מקיימת קשרים כלכליים עם ישראל, הסכימה לשים את שמה על החלק הראשון של תוכנית השלום, בהחלט מדהימה.
נכון, פלסטינים בודדים בלבד, אם בכלל, יהיו נוכחים בכינוס מנאמה, שם ינסו האדריכלים של הצעת השלום, ג'ארד קושנר וג'ייסון גרינבלט לגייס תומכים.
גם שר האוצר, משה כחלון, צפוי להיות בין האורחים, אבל לא מדובר בתקדים. בשנה שעברה, נכחה שרת התרבות והספורט, מירי רגב, בטורניר ג'ודו באיחוד האמירויות. כמה ימים לאחר מכן, השתתף שר התחבורה, ישראל כץ, בכנס תחבורה בעומאן.
אף שביקורים אלה הם פורצי דרך, יש לציין שהם התרחשו סביב אירועים שאירחו ארגונים בינלאומיים, שאולי היו מענישים את אבו דאבי ומוסקאט, אם לא היו מוכנות לקבל נציגים מהמדינות החברות בארגונים.
הביקור של כחלון שונה לחלוטין. הוא יתקבל במדינה ערבית לא מחשש לסנקציות, אלא במטרה מפורשת לדון על תוכנית השלום של ממשל טראמפ.
אולי הם בעצמם לא האמינו
קושנר וגרינבלט עשויים להיכשל באופן מוחלט במשימה שלהם, אך הם מעולם לא הבטיחו כי הצדדים יחתמו מיידית על המסמך שהם צפויים לפרסם הקיץ, ויסיימו ברגע עימות בן 100 שנים. אולי הם בעצמם לא האמינו שזה בכלל אפשרי.
מה שהם הבטיחו הוא לפרסם תוכנית מתאר של מה שהם חושבים שהוא פתרון הוגן וישים לבעיה. גורמים רבים מאמינים כי בהינתן הסיכויים הנמוכים מאוד להצלחה, הממשל האמריקאי יקבור את התוכנית לנצח. הפסגה המתקרבת בבחריין היא הסימן הראשון לכך שהתחזיות היו שגויות.
הפלסטינים אמנם צפויים לדחות את תכנית השלום המלאה, וישראל עשויה לספח את ההתנחלויות בתגובה, מה שיוביל להשלכות דרמטיות. אבל המוכנות של בחריין לארח את הפסגה מצביעה על כך שהעולם הערבי נוטה יותר לנורמליזציה עם ישראל מכפי שניתן היה לחשוב. אפילו בהעדר העסקה האולטימטיבית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם