אם עמדתם השבוע ליד מדף הקוטג' או מול קופת הירקות בסופר וגירדתם את הראש מול כותרות העיתונים – אתם לא לבד. הכותרות בישרו לנו בגאווה שמדד המחירים לצרכן ירד ב־0.1%, שהאינפלציה נמוכה ושהכלכלה הישראלית חוזרת לתלם. אלא שאז הגיע החשבון בקופה ונפגשתם עם המציאות. המחירים לא רק שלא ירדו – הם נשארו תקועים אי שם בסטרטוספירה של השנים האחרונות.
כדי להבין את הפער הזה שבין הגרפים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לבין המינוס בעובר ושב שלנו, כדאי להקשיב למה שאמר רק לפני ימים ספורים ג'ון ויליאמס, נשיא הבנק הפדרלי של ניו יורק.
ברגע של כנות כלכלית הוא הבהיר את מה שבנקאים מרכזיים מעדיפים בדרך כלל לעטוף בז'רגון מקצועי: לבנק המרכזי אין שום כוונה, וגם לא רצון, להחזיר את המחירים אחורה. הריבית הגבוהה נועדה רק להאט את הקצב שבו המחירים ממשיכים לטפס.
לבנק המרכזי אין שום כוונה, וגם לא רצון, להחזיר את המחירים אחורה. הריבית הגבוהה נועדה רק להאט את הקצב שבו המחירים ממשיכים לטפס
במילים פשוטות יותר: אם נסעתם בכביש המהיר ב־150 קמ"ש והנהג החליט להוריד את הרגל מהגז ולעבור ל־80 קמ"ש – זה לא אומר שאתם נוסעים ברוורס. אתם עדיין מתרחקים מנקודת המוצא, פשוט קצת יותר לאט.
וזו בדיוק האשליה שבתוכה אנחנו חיים. כשאנחנו, האזרחים הפשוטים, שומעים שבנק ישראל או הפדרל ריזרב "נלחמים באינפלציה" ומצליחים "להחזיר אותה ליעד", המוח האנושי מתרגם את זה לכך שבקרוב הקפה, הטיסה לחו"ל, שכר הדירה והמוצרים ברשתות השיווק יחזרו לעלות כפי שעלו ב־2019.
אבל מבחינת הכלכלן, ירידה באינפלציה מ־5% ל־2% היא סוג של ניצחון, גם אם משמעותה שבשנה הבאה נשלם 2% יותר על מחירים שכבר זינקו בעשרות אחוזים.
ויליאמס הסביר גם למה הבנקים המרכזיים לא מנסים להוריד את רמת המחירים עצמה. ניסיון להחזיר את הגלגל לאחור – מה שנקרא בשפה המקצועית "דפלציה" – הוא תרופה שעלולה להרוג את החולה.
ירידת מחירים רוחבית משמעותה שעסקים מרוויחים פחות, מפסיקים להשקיע, מקפיאים גיוסים ומתחילים לפטר עובדים. במילים אחרות, כדי שהעגבנייה תחזור לעלות שלושה שקלים לקילו, מישהו מאיתנו יצטרך לאבד את מקום העבודה שלו. אף נגיד בנק מרכזי לא מוכן לקחת על עצמו את האחריות למיתון הכבד שייווצר, רק כדי שנרגיש טוב יותר ליד המדף בסופר.
גם בישראל, יעד יציבות המחירים הוא אינפלציה שנתית של 1% עד 3%. כלומר, מה שנקרא בשפה הרשמית "יציבות", למעשה מאפשר למחירים לעלות מדי שנה
גם בישראל, יעד יציבות המחירים הוא אינפלציה שנתית של 1% עד 3%. כלומר, מה שנקרא בשפה הרשמית "יציבות", למעשה מאפשר למחירים לעלות מדי שנה. אומנם, כאמור, יש בכך היגיון כלכלי, אבל כדאי להבין את תנאי העסקה: בנק ישראל לא מתחייב להחזיר את המחיר הישן למדף; תפקידו המרכזי הוא פשוט לשמור שקצב ההתייקרות יהיה נמוך ויציב לאורך זמן.
אלא שבישראל, הסיפור הזה הוא אפילו על סטרואידים. כאן ההתייקרויות, שהחלו עוד בראשית העשור הקודם, קיבלו דחיפה גדולה עוד יותר בימי הקורונה והמשיכו בשנות המלחמה. כל אלה התלבשו על שוק ריכוזי להחריד.
כשיבואנים ורשתות שיווק מנצלים את חוסר הוודאות ואת תשומת הלב הציבורית שמופנית לזירות אחרות כדי להעלות מחירים, קל להם לעשות זאת מבלי לשלם מחיר תדמיתי. לאחר מכן, כמעט בלתי אפשרי להכריח אותם להוריד מחירים כשהסערה נרגעת. המחירים החדשים פשוט מתקבעים והופכים לנורמלי החדש.
כך נוצר הנתק המסוכן בכלכלה המודרנית: נתק של אמון. אנחנו סובלים מיוקר מחיה בשמיים, אבל במשרדים של בנק ישראל בירושלים מרימים כוסית לרגל "התכנסות המדד" ו"יציבות המחירים". למטה ברחוב הישראלי, משפחות שלמות מחשבות מסלול מחדש על כל קנייה במכולת, מוותרות על חוגים לילדים ורואות איך המשכורת נשחקת מול מציאות שלא מתכוונת להתיישר.
אז איך אפשר בכל זאת להקל על הכיס שלנו, מבלי להוריד מחירים בכלכלה שבה האינפלציה מובנית בתוך המערכת?
המטרה במצב כזה אינה להוריד מחירים, אלא לגרום להכנסה לגדול מהר יותר מקצב עליית האינפלציה. משפחה ששכרה עולה מהר יותר מהמחירים יכולה לשקם את כוח הקנייה שלה
המטרה במצב כזה אינה להוריד מחירים, אלא לגרום להכנסה לגדול מהר יותר מהקצב שבו האינפלציה עולה. משפחה ששכרה עולה מהר יותר מהמחירים יכולה לשקם את כוח הקנייה שלה. הבעיה היא שהשיפור הזה אינו מובטח, ולא מתחלק באופן שווה אוטומטית בין כולם.
תלוש השכר של אדם מסוים לא מתעדכן בכל פעם שהמשק מפרסם נתון מוצלח. לכן, גם העלאת הפריון – שמאפשרת לאורך זמן שכר גבוה יותר – היא חלק הכרחי מהמאבק ביוקר המחיה.
בשורה התחתונה: אפשר להבין מדוע בנק מרכזי לא מבטיח למחוק את כל ההתייקרויות. ניסיון לכפות ירידת מחירים רחבה באמצעות ריבית מכבידה במיוחד עלול לפגוע בביקוש, בעסקים ובתעסוקה. קנייה זולה יותר לא תנחם במיוחד את מי שאיבד את משכורתו.
אבל מכאן לא נובע שכל הוזלה היא מסוכנת: מחיר יכול לרדת בזכות תחרות, ייבוא זול יותר או ייצור יעיל יותר. במקרים כאלה, צריך פשוט לשאול מה גורם לירידה, ולא לפחד אוטומטית מסימן המינוס.


תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו