זה היה עוד סוף שבוע של שמועות והיסטריה. גם הודעת דובר צה"ל ביום שישי, שניסתה להרגיע מעט את המצב, לא עזרה. העצבים בישראל מתוחים, ונדמה שכולם יוצאים מנקודת הנחה שתקיפה היא לא שאלה של אם, אלא של מתי.
כאן נשאלת השאלה: מדוע יש בישראל מי שמציג כך את הדברים, כתקיפה שאמורה לנטרל איום מיידי וחמור מאיראן?
ראשית, יש לומר ש"המידע החמור החדש" אינו קשור לגרעין, אלא לנשק כימי באיראן (כפי שאישר שלשום נשיא ארה"ב דונלד טראמפ במסיבת העיתונאים, מייד עם שובו מסין). ההערכה בישראל היא שאיראן מאיצה את המחקר בנושא.
נסיעתו של ראש המוסד לוושינגטון בשבוע שעבר נועדה להציג את דחיפות העניין, אך האמריקאים לא השתכנעו. גם טראמפ עצמו לא השתכנע במהלך השבוע שעבר, ועובדתית – הוא לא הורה על תקיפה
להתפתחות זו מתלווה החשש שכפי שקרה בפרויקט הגרעין, גם בתחום הנשק הכימי תעתיק איראן את התשתיות למתקנים תת־קרקעיים החסינים מפני הפצצה מהאוויר.
הוויכוח, אם כן, נסוב סביב שאלת הדחיפות, וישנן כמה פרשנויות למידע עצמו. נסיעתו של ראש המוסד לוושינגטון בשבוע שעבר נועדה להציג את דחיפות העניין, אך האמריקאים לא השתכנעו. גם טראמפ עצמו לא השתכנע במהלך השבוע שעבר, ועובדתית – הוא לא הורה על תקיפה.
אפילו ההדלפה (ממקור ישראלי ככל הנראה) שלשום בצוהריים לרשת CBS, ולפיה ישראל וארה"ב קרובות לתקיפה, לא ממש הזיזה בסוף השבוע את המחוג בוושינגטון.
הנשיא אינו היחיד שמסתייג מהפרשנות הישראלית המחמירה; גם סביבתו אינה משתכנעת כרגע שאיראן מאיצה את הפיתוח. במקביל, גם בישראל אין תמימות דעים, ויש מי שמציב סימן שאלה באשר למידת דחיפותה של תקיפה.
הרמטכ"ל אייל זמיר וראש אמ"ן ניצבים בעניין זה מול מה שמצטייר כציפוף שורות סביב ראש הממשלה – חזית אחידה הכוללת את בנימין נתניהו, את ראש המוסד, את ראש המל"ל ואת שר הביטחון.
העובדה שישראל אינה יכולה לפעול לבד מול איראן וזקוקה לאישור אמריקאי מונעת כנראה מצב של התנגשות (נוספת) בין הרמטכ"ל לראש הממשלה.
העובדה שישראל אינה יכולה לפעול לבד מול איראן וזקוקה לאישור אמריקאי מונעת כנראה מצב של התנגשות בין הרמטכ"ל לרה"מ
המקרה הנוכחי של ממשלת מעבר, שמעליה מרחפים סימני שאלה באשר למניעיה לצאת לתקיפה, מזכיר את המצב ששרר לפני הבחירות. אז, נשאל הרמטכ"ל זמיר על ידי האמריקאים על אודות תקיפה באיראן, והשיב כי סביר להניח שהיא תשפיע על הבחירות.
כנראה לא בכדי הזמין בשבוע שעבר הרמטכ"ל את ראש המוסד להערכת המצב המשותפת עם מפקד פיקוד המרכז האמריקאי (סנטקום). זמיר רצה שהכול יהיה מונח על השולחן בפני האמריקאים, כדי שישמעו את כל הדעות והניואנסים. נוכחותו של גופמן בדיון גם נטרלה ביקורת אפשרית כלפי הרמטכ"ל מצד הדרג המדיני, שלפיה הוא כביכול מסתיר דברים בדיונים סגורים.
ראש הממשלה נתניהו מבין היטב את המצב העדין שבו הוא נמצא. מצד אחד, הוא איבד במובנים רבים את הקשב של טראמפ לאחר בחירות האמצע בארה"ב; ומצד שני, מכהנת בישראל ממשלת מעבר המוגבלת ביכולתה לצאת להרפתקאות ביטחוניות. לכן, שולף נתניהו את הכלי האולטימטיבי מבחינתו: העדכון הביטחוני המיוחד לראשי הגוש.
גדי איזנקוט כראש האופוזיציה בפועל, אביגדור ליברמן כיו"ר ועדת החוץ והביטחון ונפתלי בנט כראש ממשלה לשעבר (שמסתמן כנראה בעיני נתניהו כחוליה החלשה בגוש, ולכן "חיבוק" בדמות שיחה ביטחונית לא יכול להזיק לו) – שלושת האישים הללו קיבלו מנתניהו עדכונים במהלך השבוע שעבר.
אם ראש הממשלה רואה איום חמור כל כך, המצריך עדכון של ראשי המפלגות כאילו ישראל נמצאת ערב מלחמה נוספת, מדוע הוא מסתפק בנוכחות המזכיר הצבאי בלבד?
אלא ששניים מהם, איזנקוט וליברמן, הודיעו מייד אחר כך שאין ממש דחיפות בפעולה. ליברמן אפילו הלך רחוק יותר בריאיון לאמנון אברמוביץ' ב"אולפן שישי", כשאמר: "כרגע אין שום דחיפות […] לא רואה בשום חומר מודיעיני, בשום אינפורמציה, שיש הצדקה לתקיפה מיידית […] זה פוליטי נטו – החלטה פוליטית, לא ביטחונית".
וכאן צריכה להישאל שאלה נוספת: אם ראש הממשלה רואה איום חמור כל כך, המצריך עדכון של ראשי המפלגות כאילו ישראל נמצאת ערב מלחמה נוספת, מדוע הוא מסתפק בנוכחות המזכיר הצבאי בלבד? מדוע הוא אינו קורא לרמטכ"ל, לראש אמ"ן או לראש חטיבת המחקר לדיוני העדכון הללו כדי שיסבירו את חומרת המצב? עובדתית זה לא קרה, וכנראה יש לכך סיבה.


תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו