משפט קצר שכתב בתחילת העשור הקודם המשנה לנשיא העליון בדימוס, שלמה לוין, עשוי לתת אינדיקציה לשאלה האם פסילתה הצפויה של חברת הכנסת היבא יזבק בוועדת הבחירות המרכזית תזכה לאישור בית המשפט העליון.
יזבק הביעה לכאורה תמיכה בטרוריסט סמיר קונטאר, ובבקשת הפסילה נגדה, שהגישו ח"כ אופיר כץ מהליכוד והמפלגה עצמה, נטען שפוסטים שפרסמה בעמוד הפייסבוק שלה מעידים כי תמיכתה בטרור עקבית.
כחול לבן הודיעה כבר שתתמוך בפסילתה של יזבק בוועדת הבחירות המרכזית, כך שהסוגיה תוכרע סופית בבית המשפט העליון, בהתאם לחוק יסוד הכנסת.
ב-2002 הוכנס לחוק היסוד תיקון המאפשר פסילת מועמדים בודדים ולא רק רשימות מתמודדים. לפי החוק, "החלטת ועדת הבחירות המרכזית כי מועמד מנוע מלהשתתף בבחירות טעונה אישור בית המשפט העליון", כך שאין צורך להגיש ערעור כדי שהשופטים ידונו בעניין.
בתחילת ינואר 2003 ניתן בבית המשפט העליון פסק דין שהפך את החלטות ועדת הבחירות לפסול את עזמי בשארה, אחמד טיבי ורשימת בל"ד מהתמודדות בבחירות שהתקיימו בסוף אותו חודש.
בפסק הדין גם נדחה ערעורם של ח"כ לשעבר אופיר פינס-פז והיועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין על החלטת ועדת הבחירות המרכזית לאשר לברוך מרזל להתמודד במסגרת רשימת חירות.
חוק יסוד הכנסת קובע כמה פרמטרים לפסילת מועמדים ורשימות: "שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; הסתה לגזענות; תמיכה במאבק מזוין, של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל".
נגד מרזל נטען כי חברותו בתנועת כך – שהוגדרה ב-1994 כארגון טרור בעקבות הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה – פוסלת אותו מהתמודדות, בגלל הסתה לגזענות ושלילת ישראל כמדינה דמוקרטית.
מרזל טען בפני ועדת הבחירות שהתנתק מתנועת כך מיד לאחר שהוצאה מחוץ לחוק. "שיניתי את עמדותי בדברים שעליהם נפסל הרב כהנא", כתב בתצהיר שהוגש לוועדה. "היום אני לא מכליל את כל הערבים, אני לא נלחם בכל הערבים… אני לא מדבר נגד כל הערבים… אני בעד להיאבק נגד האויבים שלי, אלה שרוצים להשמיד אותי בלבד… מעבר לכך, גם בנושא של דמוקרטיה, כשאני נכנס ומקבל את הזכויות של הדמוקרטיה להתמודד, אני גם מקבל עלי את החובות. אני חושב שהיום, בכל מקרה, אין משטר יותר טוב מהמשטר הדמוקרטי".
למרות הדברים, פינס-פז והיועמ"ש רובינשטיין הציגו ראיות חזקות המצביעות על מעורבות של מרזל בכך גם בתחילת המילניום, שמחלקן עולה שהוא אף ראש התנועה. הוא הכחיש וטען שחומרים שנתפסו במשרדים בירושלים ועליהם הסתמכו המערערים אינם עדכניים. ועדת הבחירות, שנחשפה גם היא לראיות, לא השתכנעה מהן וקיבלה את טענת מרזל לשינוי האידאולוגי שעבר.
על עמדת הוועדה כתב לוין: "אין לדעתי כל משקל, בנסיבותיו של העניין, להתרשמותם הבלתי אמצעית של חבריה ה'פוליטיים' של ועדת הבחירות ממידת מהימנותו של מר מרזל". דבריו כוונו לכך ש-30 מחברי ועדת הבחירות המרכזית הם פוליטיקאים ונציגי מפלגות, המיוצגים בוועדה בהתאם לגודל המפלגות בכנסת היוצאת. החבר ה-31 הוא שופט בית המשפט העליון המכהן כיו"ר הוועדה.
לא רק שופטי המיעוט לא התרשמו מהחזרה בתשובה של מרזל. גם אהרן ברק וחלק משופטי הרוב חשבו שסימני השאלה רבים מדי, אך אישרו בכל זאת את התמודדות מרזל מכמה טעמים שפירט ברק.
הראשון, ועדת הבחירות המרכזית היא מעין פורום שיפוטי ולכן יש לקבל את התרשמותה מטענות מרזל כל עוד היא אינה בלתי סבירה באופן קיצוני.
טעם שני שפירט ברק נוגע להבדל בין פסילת מועמדים לבין אישורם. "לא הרי החלטה של ועדת הבחירות למנוע ממועמד מלהשתתף בבחירות כהרי החלטתה שלא למנוע ממועמד מלהשתתף בבחירות", כתב ברק.
בחינה משפטית טהורה, המבוססת על תקדימי העבר, מגלה שהיבא יזבק נמצאת בתחום האפור וכלל לא בטוח שתיפסל
הוא הוסיף כי "תפקידו המיוחד" של בית המשפט "בא לידי ביטוי בהגנה על היחיד ועל המיעוט. כאשר הרוב מכיר בזכותו של היחיד להשתתף בבחירות, לא יתערב בכך בית המשפט, אלא אם כן ההחלטה חורגת באופן מובהק ממתחם הסבירות".
גישת ברק מבוססת על כך שהזכות להיבחר, הזכות של האזרחים לבחור מועמדים כראות עיניהם וחופש הביטוי הם ערכים חוקתיים שבהם אפשר לפגוע רק במקרי קיצון. מכיוון שפסילת מועמדים היא פגיעה קשה בערכים האלה, חוק יסוד הכנסת קובע שהיא מחייבת אישור של בית המשפט העליון, שפועל לא כערכאת ערעור אלא כחלק אינטגרלי מההליך.
סיבה שלישית לאישור מרזל הייתה התצהיר שנתן. ברק קבע הלכה ולפיה יש לתת משקל רב להצהרות מועמדים במבט צופה פני עתיד.
"הצהרה זו אינה בעלת משקל מוחלט, וניתן כמובן לסתור אותה בראיות", כתב ברק, "אולם, משעה שניתנה, ומשעה שעיקר הראיות לא סותר אותה כשלעצמה אלא מראה כי ככל הנראה בעבר דגל המועמד במטרות פסולות, הרי שלא בנקל יתערב בית משפט זה בהחלטה לקבלה וליתן בה אמון".
בשונה ממקרה מרזל, המקרה של יזבק הוא של פסילה כמעט ודאית בוועדת הבחירות המרכזית, ולכן הוא יגיע אוטומטית לדיון בבית המשפט העליון.
השופטים יסתמכו ודאי על רוח הדברים של השופט לוין, הרלוונטיים להצהרת כחול לבן בעניין יזבק, שגם אם יש לה בסיס אידאולוגי, יש בה ודאי גם מידה לא מבוטלת של פוליטיקה. בחינה משפטית טהורה, המבוססת על תקדימי העבר, מגלה שיזבק נמצאת בתחום האפור וכלל לא בטוח שתיפסל.
היסטוריה של פסילות
הפעם הראשונה שבה נפסלה רשימת מועמדים לכנסת היתה ב-1965, אז פסלו שופטי העליון את "רשימת הסוציאליסטים", שחבריה נמנו על תנועת "אל ארד" שקראה להפוך את ישראל למדינה רב-לאומית.
באותו זמן עדיין לא נקבעו בחוק יסוד הכנסת התנאים לפסילת רשימות, אך נשיא בית המשפט שמעון אגרנט והשופט יואל זוסמן קבעו כי הערעור על עצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית מצדיק את הפסילה. חיים כהן סבר אחרת והיה בעמדת המיעוט.
ב1984, שנה קודם להכנסת עילות הפסילה לחוק היסוד, פסל נשיא העליון מאיר שמגר את החלטת ועדת הבחירות המרכזית לפסול את תנועת כך מלהתמודד בכנסת, בהיעדר עילות. ארבע שנים לאחר מכן כבר אישר שמגר את פסילת כך.
מאז השינוי שאיפשר פסילת מועמדים נהפכו בבג"ץ כמה החלטות של ועדת הבחירות המרכזית לפסול רשימות ערביות – בל"ד בעיקר – ומועמדים כטיבי, חנין זועבי ועופר כסיף. המועמד הראשון שנפסל בבג"ץ על בסיס החוק וההלכות שנקבעו בפסק הדין של 2003 – שהיה תקדימי משום שהיה הראשון לאחר שינוי החוק – היה מיכאל בן ארי. הסיבה לפסילה הייתה צבר של עשרות התבטאויות עדכניות של בן ארי שלא היה ספק שמהוות הסתה לגזענות.
פסיקות בג"ץ קבעו כמה מבחנים שנועדו להרים את הרף ולהביא לפסילת מועמדים רק במקרי קיצון. הראיות חייבות להיות ישירות ובלתי ניתנות לערעור (הוכח שפרסומים בעיתונות אינם תמיד מדויקים, בעוד שפוסטים בעמוד אישי משקפים במדויק את עמדת איש הציבור); הראיות חייבות להתבסס על התקופה הסמוכה להתמודדות, וככל שהזמן חולף יש להצהרות המועמדים משקל גדול יותר; והראיות חייבות לייצג את עיקר הפעילות של המועמדים או המפלגות, לא היבט שולי בפעילות.
בדיונים קודמים בעליון על פסילת מועמדים ורשימות ערביות טענו תמיד הפוליטיקאים כי הם מתנגדים לטרור ומקבלים את היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, גם אם תחת מחאה.
בדיונים קודמים בעליון, טענו תמיד הפוליטיקאים כי הם מתנגדים לטרור ומקבלים את היותה של ישראל יהודית ודמוקרטית
בעניין בשארה קבע ברק כי הגישה המקלה, שנועדה למנוע ככל האפשר פסילת מועמדים, מובילה לכך שקריאתו למדינת כל אזרחיה צריכה להיות מפורשת כקריאה לשוויון יותר מאשר קריאה לביטול ישראל כמדינה יהודית.
בעניין התמיכה בטרור קבע ברק: "צריך שתמיכה (חומרית או פוליטית) מהווה מאפיין דומיננטי או מרכזי של המפלגה או הרשימה, וכי היא פועלת באופן חוזר ונישנה – ולא אך ספורדי – להגשמתו". התנאי הזה, יחד עם חשיבות האמירות של אחמד טיבי "במפורש ובאופן שאינו משתמע לשני פנים, כי ההתנגדות בה הוא תומך אינה מאבק מזוין, אלא התנגדות עממית לא מיליטנטית", הביאו לאישורו.
באופן דומה, בדיון בערעור על פסילת חנין זועבי ב-2012, קבעו שופטי העליון שאין להקל ראש בדבריה, אך קיבלו את טענתה הנחרצת כי היא מתנגדת למאבק מזוין נגד ישראל.
"מתגעגעת לנאצר"
נכון לעכשיו לא ברור אם גורלה של יזבק יהיה שונה, גם אם הקונצנזוס הפוליטי הוא שיש לאסור עליה להתמודד. את קו ההגנה שלה החלה יזבק לפרוש בראיון למאקו לפני כחודש. במענה לשאלת העיתונאית הדס בשן על הפוסט ששיתפה ב-2015 בעניין סמיר קונטאר, בו הוא תואר כשאהיד, אמרה יזבק:
"קונטאר חוסל אחרי ששוחרר מהכלא בעסקה, ויש לנו עמדה ברורה לגבי חיסולים ממוקדים. כל מי שמאמין בזכויות אדם – אנחנו נגד זה, זה רצח. צריך להתנגד לזה, לא משנה על מי מדובר, קונטאר או כל אדם אחר. אני מאמינה שרצח הוא רצח ואני מתנגדת מאוד גם לרצח ילדים, וחפים מפשע ולכל שיח שיכול להסית לאלימות או לשנאה או לטרור".
"קונטאר חוסל אחרי ששוחרר מהכלא בעסקה, ויש לנו עמדה ברורה לגבי חיסולים ממוקדים", אמרה יזבק לאחרונה בראיון
למרות זאת, נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, כתבה בפסק הדין שהפך את פסילת בל"ד בוועדת הבחירות לפני הבחירות האחרונות, כי עתירה בעניין יזבק היתה יכולה להסתיים אחרת, משום ש"אין ספק שההתבטאות של יזבק היא תמיכה בארגון טרור".
האמירה הזאת עשויה להצביע על גישה מחמירה יותר בבית המשפט העליון הנוכחי, אך יזבק תוכל לטעון כמו מרזל שמדובר בפוסט ישן שהיא מתחרטת עליו ושמאז שינתה את דרכיה.
שאר הראיות בעתירה של ח"כ כץ והליכוד לפסילת יזבק חלשות בהרבה מהפוסט בעניין קונטאר. מדובר בחמישה פוסטים אחרים שפירסמה יזבק בפייסבוק, שהעדכני ביותר בהם, מתחילת החודש הנוכחי, הוא של תמונה משותפת לאנשי בל"ד ולראאד סלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית. בפוסט נכתב כי סלאח "מאנשינו", ושוגרו ברכות לרגל שחרורו הקרוב מהכלא.
פוסט אחר כלל את תמונתו של אבי הפאן-ערביות גמאל עבד אל נאצר, ונכתב "מתגעגעים לנאצר".
שני פוסטים נוספים עסקו בשחרורם מהכלא של אמיר מחול וראווי סולטאני, שניהם הורשעו בריגול לטובת חיזבאללה וישבו בכלא תשע וארבע שנים, בהתאמה. בשני המקרים מברכת יזבק את האסירים על שחרורם ומייחלת לשחרור כל האסירים הביטחוניים. פוסט דומה פרסמה ב-2013 בעקבות שחרור האסיר הפלסטיני סאמר אל עיסוואי.
להוציא הפוסטים על ראאד סלאח ואמיר מחול, כל הפוסטים הם מ-2016 או קודם לכן, ולכך תהיה משמעות בדיון בבית המשפט העליון.
הפוסט על קונטאר, מחבל מתועב שרצח בדם קר אב ובתו בת ה-4, הוא החמור מכולם, אך אם מבחני הפסילה של העליון יישארו בתוקף, היא תוכל לחמוק באמצעות תצהיר ולפיו היא מתנגדת לטרור ומתחרטת על שיתוף הפוסט.
לטובתה תעמוד גם העובדה שמדובר באמירות ספורדיות ולא בצבר של עשרות התבטאויות עדכניות וקשות, כמו במקרה מיכאל בן ארי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם