כספי החיסכון לטווח ארוך של הישראלים מסתכמים נכון לעכשיו בשיא של כ-1.8 טריליון שקל, לאחר שהסכום הכפיל את עצמו בקצת יותר מפי-2 מתחילת העשור.
מדובר בעיקר בהשקעות בקרנות פנסיה, בקופות גמל, בביטוחי מנהלים למיניהם, וכן בקרנות הפיצויים וההשתלמות. אם מוסיפים גם את הכסף שנצבר בביטוחים שונים, שאינם נושאים תשואה, מתקרבים לסכום עגול ויפה של כ-2 טריליון שקל.
את כל הכסף הזה צריך לפזר בהשקעות שונות, החל מפיקדונות, אג"ח, מניות, עסקות נקודתיות, ובעצם איפה שרק אפשר בארץ ובחו"ל, כדי שיניב תשואה.
מי שאחראי על ניהול ההשקעות האלה הם בעיקר אלה המכונים המשקיעים המוסדיים בחברות הביטוח ובבתי ההשקעות.
צבירת הון בפרק זמן קצר
התרומה העיקרית לצבירת ההון המהירה של המוסדיים הגיעה דווקא מהחלטות ממשלתיות, כמו חוק פנסיה חובה, שהכריח גם את העובדים המוחלשים לחסוך מדי חודש, ולאחרונה גם חוק חסכון לכל ילד, שהכניס עוד קצת לקופות הגמל.
ואולם גם סביבת הריבית האפסית בארץ ובעולם, שמעולם לא נמשכה תקופה ארוכה כל כך, תרמה את שלה. ריבית נמוכה, שאמורה לעודד פעילות כלכלית אמיתית, עודדה במקביל גם השקעות בבורסות, כך שכל החסכונות ארוכי הטווח צברו תשואה והגיעו להיקף חסר תקדים.
לכאורה, הכפלת היקף החסכונות ארוכי הטווח בפרק זמן קצר, אומרת שהישראלים התעשרו ושיש להם כרית בטחון להישען עליה ביום מן הימים. בפועל ברור שלא זה המצב, שכן באותו זמן זינקו גם מחירי הנדל"ן בדיוק פי 2
בשנה האחרונה, למשל, הניבו קרנות הפנסיה וביטוחי המנהלים לבדם, תשואה של כ-13%, שיעור גבוה יחסית לקופת חסכון המיועדת ליום סגריר, ולפיכך אמורה להיות סולידית ולא להתפרע בסיכוני ההשקעה.
לכאורה, ההכפלה של היקף החסכונות ארוכי הטווח בזמן שהאוכלוסייה גדלה בהרבה פחות, אומרת שהישראלים התעשרו ושיש להם כרית בטחון להישען עליה ביום מן הימים. בפועל ברור שלא זה המצב, שכן באותו זמן הוכפלו מחירי הנדל"ן.
בכלל, יוקר המחיה לא יאפשר לכל החוסכים, ודאי שלא לצעירים שבהם, להסתפק בהשקעות בקרנות ובקופות החיסכון לטווח ארוך, ולהניח כי ההון שנצבר בהן יספק את צורכי המחיה שלהם אחרי היציאה לגמלאות, אבל זה סיפור אחר.
לצערם של חלק מחברי המועדון המצומצם של מנהלי הכסף המוסדי, הם כפופים למגבלת שכר, שלא מאפשרת לעבור את ה-3.5 מיליון שקל לשנה, ותודות או תלונות על כך אפשר להפנות לשלי יחימוביץ', שיזמה את החוק.
לרוב החוסכים באפיקים הפנסיוניים, שאת כספם מנהלים המוסדיים האלה, מדובר בשכר חלומי שלעולם לא יגיעו אליו, אבל בשוק ההון תמיד רוצים עוד.
בשורה התחתונה, למנהלי ההשקעות יש כסף זול, שזורם אליהם בכל חודש של הפקדות, והם חייבים להיפטר ממנו. כפי שיתואר בהמשך, ההכרח הזה גורם למוסדיים לחפש השקעות אלטרנטיביות, שמתדלקות עוד קצת את נכסי הנדל"ן בארץ ורוכבות על הצורך בחידוש תשתיות, ועל הדרך הם מעבירים חלק גדל והולך מהכסף לניהול של ידיים חיצוניות, מתוך תקווה שהתשואה תשתפר.
מבחינת החוסכים, השאלות המטרידות הן האם הסיכון שהמוסדיים נוטלים בהשקעות האלה שווים את הסיכון, ומי יפקח על מהלכי ההשקעות האלה?
מחפשים תשואות בעסקות מחוץ לבורסה
המוסדיים לא יכולים להשקיע את החסכונות סתם ככה באיזה פיקדון חסר תשואה, וכדי להצדיק את מומחיותם, הם מוכרחים לחפש השקעות מוצלחות.
הבעיה העיקרית כרגע היא שאותה סביבת ריבית אפסית גורמת לכך שגם איגרות החוב, שהן היעד העיקרי של ההשקעות לחסכון ארוך טווח, מניבות תשואה מועטה, ובמקרה של חלק ממדינות גוש האירו, מדובר אפילו בריבית שלילית.
זה אומר שצריך למצוא אפיקי השקעה חלופיים, וכך קרה שכחמישית מכספי החיסכון מוצאים את דרכם לנכסים שלא נסחרים בשוק.
לדברי גיא מני, מנהל ההשקעות הראשי של מיטב-דש, בית ההשקעות משקיע בעצמו בעסקות נקודתיות שלא נסחרות בבורסה.
"האפיק הלא סחיר שנשמע אולי מפחיד ומסוכן, דווקא מייצר למי שיכולים להיחשף אליו הזדמנות מסוימת, עם הבנה וידע ומומחיות ואנליזה נכונה, גם בהיבטי מיסוי, כך שאפשר לעשות השקעות עם תשואות יפות", אומר מני.
"האפיק הלא סחיר נע בין 15%-20% מתיק החיסכון ארוך הטווח וזו המגמה. אנו מקצים לכך משאבים וכוח אדם וזה הרבה עבודה ובסופו של דבר הפירות ייקצרו".
החגיגה בדמי ניהול עברה לקרנות הפרטיות
אלא שלמרות הפירוט שלעיל, עסקות מהסוג הזה מצריכות כוח אדם שיישב ויעריך את המחיר והסיכון לגופה של כל הלוואה, השקעה ועסקה.
המוסדיים הם לא בנקים, כך שאין להם באמת את המשאבים, המסורת, היכולות והפיקוח להתעסק עם מתן אשראי, וגם לא ביותר מדי עסקות השקעה נקודתיות.
מצד אחד מגבלת שכר של המוסדיים; מצד שני נחשול של הפקדות שמחפש ייעוד; ומצד שלישי מגבלת כוח אדם שיכול עכשיו לשבת ולבדוק הצעות לקנות בתי אבות בפלורידה, קבוצות רכישה בראשון לציון או תמ"א 38 בגבעתיים.
מנהלי הכסף שלנו מצאו פטנט שיאפשר להם לחגוג עם דמי הניהול מעבר לתקרת השכר וגם לחפש תשואות עודפות לחוסכים לפנסיה. איפה הכי נוח לפזר את הכסף הזה? אצל מי שהיו בתפקיד עד לפני שנייה, ושינו פוזיציה
אבל לא אלמן ישראל. חברי המועדון שמנהל עבורנו את הכסף, מצאו לעצמם פטנט שיאפשר לחגוג עם דמי הניהול מעבר לתקרת השכר וגם לחפש תשואות עודפות לחוסכים לפנסיה. איפה הכי נוח לפזר את הכסף הזה?
אדם קרוב אצל עצמו, וגם המוסדיים מפזרים חלק גדל והולך מהכסף אצל מי שהיו בתפקיד שלהם עד לפני שנייה, ושינו פוזיציה.
הפטנט הזה נקרא קרנות השקעה פרטיות. בסך הכל מדובר בכמעט 100 מיליארד שקל, שכשליש מהם בקרנות ישראליות והשאר כאלה שהגיעו לכאן מחו"ל, ומן הסתם גם בהם מעורבים ישראלים. הכוונה לקרנות הון סיכון (הייטק), קרנות גידור, (קומנדו השקעות עם הרשאה חופשית להתפרע עם הסיכון ולנסות להרוויח גם כשהשוק יורד), והלהיט התורן – קרנות נדל"ן ותשתיות.
הקרנות האלה מהוות חלק קטן מהחסכונות, כ-5%, אבל כזה שהולך וגדל, ושיעור הכסף המוסדי שעבר לניהול הקרנות הפרטיות צמח פי-5 מתחילת העשור.
לדברי מני, לעתים מיטב-דש חוברת לקרנות האלה ומשקיעה בעסקות לצדן, ולעתים משקיעה בהן ישירות. הוא מסכים שיש דמי ניהול שצריך לשלם להן.
אבל, הוא אומר, יש גם אפשרות לתשואה עודפת, וכדאי לנצל את המומחיות שלמוסדיים לא תמיד יכולה להיות בתחום מסוים, בעיקר בחו"ל:
"אני חולש על מניות ואג"חים בחו"ל ובישראל ויש כאלה שהמומחיות שלהם היא רק בתחום הספציפי, ולכן כשמדברים על דמי ניהול שהם כפולים, זה לא בגלל שאנחנו רוצים לשלם דמי ניהול כפולים. אנחנו עושים הרבה דברים ישירות אבל לפעמים יש קרנות טובות, בעיקר בחו"ל שלנו אין את ההזדמנויות להיכנס למכרזים שלהן, ויש כאלה עם פייפליין שמציעים תשואות וחשיפה לעמיתים שלנו עם פיזור סיכון, כך שלא הכל יהיה מרוכז בביצה המקומית, שאם מחר חס וחלילה נוחת פה טיל איראני אז יש עוד דברים, ולכן מפזרים את ההשקעות".
מוקשים בהשקעה
מה שמשותף לקרנות האלה, הוא שהן לא סחירות. בניגוד למניות ואג"חים, שערכם משתנה בכל רגע נתון, הן מעבירות את תוצאותיהן למוסדיים פעם ברבעון, וכך עוקבים אחרי הערך של ההשקעה.
במעבר הזה להשקעה בקרנות פרטיות יש יתרון למוסדיים, שיכולים להקטין חשיפה לזעזועים שיש לני"ע בבורסה, אך יש כאן גם פתח למניפולציות חשבונאיות על השיערוכים.
מה שעוד משותף לקרנות האלה, הוא שהן לא מפוקחות על ידי רשות ני"ע ולא שקופות לציבור. במלים אחרות, הן לא צריכות לספוג את כל ההתעסקות עם דיווחים שוטפים על כל אירוע מהותי, וזאת בניגוד לחברות שהנפיקו הון או חוב בבורסה, שחצי מהעלויות שלהם זה רק להתעסק עם הדיווחים האלה.
יניב פגוט, האסטרטג הראשי של קבוצת הפיננסים והביטוח איילון, פרסם לפני כשבועיים מאמר בגלובס, ובו כינה את הבעיות האלה "מוקש לא סחיר".
לדבריו, בהשקעות הלא סחירות בכלל יש פיקוח חסר, ו"המידע הזורם ממנהלי ההשקעות הללו הוא סלקטיבי וחלקי בלבד", כך שסוגיות כמו תרומה לחברה והשפעה סביבתית או רמת הממשל התאגידי לא מקבלות ביטוי מספק בהשקעות האלה, לעומת מניות או אג"ח של חברות בבורסה.
כולם רוצים לפתוח קרן פרטית
מבחינת הציבור הרחב, זה אומר שחוץ מכתבות יח"צ שמדווחות על הצלחות פנטסטיות בקרן כזו או אחרת, אנחנו לא יודעים עליהן כמעט כלום, אף שהן מגייסות את רוב הכסף מהחסכונות שלנו.
אם הכל ימשיך ללכת בסדר, מה טוב. אבל ברגע שיהיו תקלות, וזה בלתי נמנע כי עסקים הם מחזוריים, בענף בונים על כך שהציבור לא ישים לב מי הקרן שנפלה ומי המוסדי שהשקיע בה – כולם מקווים שההפסדים בקרנות האלה ייבלעו בתוך ה-2 טריליון שקל של התיק המוסדי וייספגו שם בלי להיחשף לאור השמש.
בינתיים, מנהלי הקרנות ייהנו מדמי הניהול שגבו על היקף הנכסים, ואולי גם על תשואות שהושגו לטווח הקצר, לפני הנפילה. לא ידוע הרבה על משכורות המנהלים האלה, אבל ככל הנראה החגיגה עברה לשם.
איך יודעים? קל, פשוט צריך להסתכל מי נכנס למסיבה של קרנות השקעה פרטיות בשנתיים האחרונות, ולהסיק מסקנות. כפי שמתואר כאן, זה נראה כאילו כל אחד עם קצת קשרים נכונים במועדון המוסדי, פותח קרן ומגייס מיליארדים מהציבור.
לילך אשר טופילסקי סיימה את תפקידה כמנכ"לית דיסקונט בקיץ האחרון, והצטרפה לקרן פימי, שהוקמה על ידי ישי דוידי באמצע שנות ה-90. הקרן מנהלת כ-5 מיליארד דולר, וייתכן שטופילסקי העדיפה אותה על פני משרה ניהולית שבדיוק התפנתה אז בבנק פועלים.
המעבר הזה עורר תמיהה, שכן שלא במקרה, אותו בנק דיסקונט היה אחד המשקיעים הגדולים בקרן פימי מאז היווסדה בשנות ה-90, וגם בתקופת המנכ"לית שחצתה את הקווים, דיסקונט השקיע בפימי 1.1 מיליארד דולר.
במלים אחרות, הייתה היכרות מוקדמת בין טופילסקי לדוידי, ואולי גם קצת הכרת הטוב מצדו כלפיה. מדובר בקרן הגדולה בישראל המתמחה בהשקעה ישירה של שליטה או השפעה משמעותית על חברות, מתוך כוונה להשביח אותן.
פימי ריכזה הרבה עניין במהלך השנים, ולעתים גם היו דיווחים ספורדיים על התשואות התלת-ספרתיות שהיא הניבה למשקיעים.
מה אנחנו יודעים על שכר המייסד, ישי דוידי? כמעט כלום, זולת העובדה שהוא מתברג במקום טוב באמצע ברשימת 100 המיליארדרים של ישראל, לפי פורבס.
כמו שאר הקרנות, פימי לא חייבת לנו את המידע הזה, וגם על התשואות סביר שלא יצאו דיווחים בשנים הפחות טובות.
גם אריק פינטו שסיים את תפקידו בפועלים בסתיו האחרון, רוצה להשתלב בקרן פרטית. לפי דיווחים מאוקטובר, פינטו הוא מועמד מוביל להצטרף כשותף לקרן של אסותא וקופת חולים מכבי, שתנסה לגייס כסף להשקעות בטכנולוגיה רפואית.
כמו השניים האלה, גם מנכ"לית לאומי רקפת רוסק עמינח עזבה את תפקידה באותו זמן וכבר ניהלה מגעים להצטרפות לקרן הון סיכון בשם team8, שמנוהלת על ידי מפקד 8200 לשעבר. לאומי לא ממש רווה נחת מאפליקציית התשלומים שלו, פפר, שתפסה הרבה פחות נתח שוק מהמתחרה, אבל אם המגעים בין רוסק עמינח לקרן יבשילו, היא בכל זאת תנסה לאתר השקעות בפינטק.
שם נוסף מעולם הבנקאות שמזמן נמצא בענף הזה הוא אלי יונס, שמייצג בישראל קרן השקעות זרה, שרכשה לאחרונה את השליטה בהפניקס. יונס היה מנכ"ל הבנקים מזרחי ולפני כן פועלים, שם הוא זכור כמי שפיטר 900 עובדים. מכל הסיפור הזה הוא יצא כאחד השכירים העשירים בארץ וכבר בתחילת דרכו בחוץ, ניסה לגייס כסף לקרן משלו.
שמות נוספים בהקשר הזה הם רועי ורמוס, לשעבר מנכ"ל פסגות וכיום מנהל קרן גידור; גם אמיר הסל הקים קרן פרטית שמשקיעה באג"ח ומניות, והמשקיע הגדול ביותר שלו הוא הראל, שם שימש עד לא מזמן מנהל השקעות הראשי.
הטרנד הלוהט: קרנות תשתיות ונדל"ן
הדוגמאות הן רבות, אבל הטרנד שמתלקח במיוחד עכשיו בענף הקרנות הפרטיות הוא זה של נדל"ן ותשתיות. הנה למשל נדב גרינשפון, מי שהיה יד ימינו של לב לבייב במשך שנים רבות באפריקה ישראל, ולפני מספר ימים השלים גיוס של מיליארד שקל למימון קבוצות רכישה של נדל"ן. כאמור, הדרך הטובה ביותר לגייס את הכסף היא להביא מישהו שהיה עד לא מזמן חבר מועדון בניהול החיסכון. ואכן, לצד גרינשפון, מנהל את הקרן סני זלכה, שהיה מנכ"ל בית ההשקעות ילין-לפידות, שהוא אחד משני המשקיעים הגדולים בקרן, לצד אלטשולר-שחם.
גרינשפון הולך בדרך של מנכ"ל אפריקה ישראל לשעבר, פיני כהן, שבתחילת העשור הקים את קרן נוי, שגייסה בשנים האחרונות מיליארדים להשקעה בפרויקטים כמו כביש 6, עיר הבה"דים ואנרגיה מחדשת. זו אחת הקרנות הבולטות בענף, לצד תש"י הוותיקה יותר, שנוסדה על ידי הראל ועו"ד יהודה רוה.
הנהירה לקרנות השקעה ייעודיות לנדל"ן ותשתיות קיבל ביטוי לפני מספר ימים בכתבה בגלובס ("מגייסות מיליארדי שקלים מהמוסדיים: החגיגה בנדל"ן ותשתיות לא פוסחת על קרנות ההשקעה"). הוצגו שם קרנות שנסחרות בבורסה, ומחויבות בכללי שקיפות מחמירים, ופרטיות – עליהן אנחנו יודעים הרבה פחות.
השבחת נדל"ן, פיתוח עירוני, מתחמי דיור בארה"ב, יחידות דיור להשכרה, נדל"ן תעשייתי ולוגיסטי מניב וכמובן ענף התשתיות שנהנה מפריחה בישראל – כל קרן והשטיק הייחודי שלה, אבל העיקרון זהה:
מספיק להציג מומחיות ומוניטין בתחום ספציפי שהמוסדיים כביכול לא יכולים להגיע אליו בעצמם, קצת שמות מפוצצים עם הקשרים הנכונים ויאללה, יוצאים לדרך. מהרגע שגייסו את ההתחייבויות להשקיע את הכסף, למנהלי הקרנות לא קשה למצוא מקומות לפזר אותו, ואז גם אפשר לגבות את "דמי הניהול" הנכספים.
הילה של טייקונים
כך למשל קרן JTLV הפרטית, שעשתה כותרות על רקע כוונתה להקים מגדלי ענק על ככר אתרים בתל אביב. הקרן הזו מנוהלת על ידי עמיר בירם, מוותיקי שוק הנדל"ן ואריאל רוטר, שמשפחתו היא הבעלים של קסטרו.
מה אנו יודעים על המשכורות של המנהלים שם? על דמי הניהול שייגבו מהמוסדיים, כלומר מאיתנו? כלום, אם לשפוט על פי הכתבות שסיקרו אותם.
בגלל היעדר הפיקוח, התופעה של מיקור חוץ של ניהול הכסף הפנסיוני הוא פתח לתופעת עדר, והליכה שבי אחרי שמות גדולים ומפוצצים, בין שמדובר במגייסים מקומיים, שהחליפו את הטייקונים בשימוש שהם עושים בהילה של בעלי מגע מידאס כביכול, ובטח כשמדובר בקרנות עם מותגים מפוצצים מחו"ל, שבאות לפה ואוספות את המיליארדים האלה מהרצפה כמעט ללא מאמץ.
הקרן גובה דמי הצלחה של כ-20% מהרווח שהשיגה מעבר ליעד התשואה שנקבע מראש, בין 6%-9%. אם עברו את היעד הזה, הם מתחילים לגזור קופון מהשקל הראשון של הרווח העודף, וזה יכול להסתכם בהרבה כסף
אין ארוחות חינם, ואת השירות הזה המוסדיים קונים מהקרנות באמצעות "דמי ניהול". לפי הערכות, הפרטיות גובות מהמוסדיים 1.5%-1.8% מהיקף הכסף שגייסו ומנוהל על ידם. הסכום לא מועבר מידית, אלא רק כאשר יש השקעה על הפרק ואז הם קוראים לכסף שהמוסדי התחייב להשקיע, וגובים את דמי הניהול.
אבל זה כאמור יכול לקרות מהר מאוד, כי למנהל הקרן יש את כל האינטרס לבצע את ההשקעות כמה שיותר מהר ולעבור לגייס את הכסף לקרן חדשה.
בנוסף, הקרן גובה דמי הצלחה של כ-20% מהרווח שהשיגה מעבר ליעד תשואה מסוים שנקבע מראש, בין 6%-9%. אם עברו את היעד הזה, הם מתחילים לקבל את הקופון מהשקל הראשון של הרווח העודף, וזה יכול להסתכם בהרבה כסף.
דמי הניהול מגולגלים לחוסכים באופן ישיר, ומגלחים את התשואות שקרן הפנסיה או קופת הגמל נותנת להם. כדי למתן את החגיגה, הפיקוח על שוק ההון והביטוח באוצר הגביל לפני כמה שנים את דמי הניהול הנוספים שהמוסדי מגלגל לחוסך עבור רכישת שירותי ניהול חיצוניים לשיעור מסוים מהיקף הנכסים של המוסדי.
אייל לפידות רוצה להתחרות בקרנות הפרטיות
הדוגמה האחרונה שכדאי להזכיר בהקשר הזה היא של שני אנשים שדרך כוכבם בשמי ניהול הכסף המוסדי והניהול בכלל: רועי יקיר, מנהל ההשקעות הראשי של הפניקס, ומי שהיה הבוס שלו בחברת הביטוח, אייל לפידות.
האחרון עבר לנהל את ענקית התשתיות שיכון ובינוי במאי האחרון, תוך שהוא מסדר לעצמו את אחת מחבילות התגמול החלומיות שנראו בישראל למשרת שכיר. לפני מספר ימים, יקיר חבר ללפידות בשיכון ובינוי, יחד עם עוד שני בכירים מהפניקס, כאשר ארבעתם משתחררים ממגבלת השכר שיש בחברות הפיננסים.
ברקע להצטרפות של כל הארבעה לענקית התשתיות, עומדת התכנית של לפידות להקים קרן שתגייס כסף מהמוסדיים למימון ההשקעות שלה בפרויקטים.
בשיכון ובינוי זיהו את חגיגת הקרנות הפרטיות, והחליטו להקים מעין קרן כזו בתוך החברה. על ידי כך הם מקווים לחסוך עלויות מימון לגיוס חוב של שיכון ובינוי, ולהציע גם למוסדיים לחסוך דמי ניהול שהולכים לקרנות החיצוניות, ובמקום זה לנצל את מומחיות החברה בפרויקטים שבהם היא מעורבת ישירות.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו