שני המנהלים שמונו השבוע לבנק דיסקונט ובנק הפועלים הולכים לקבל כמחצית מהשכר שהורגלו לו בעבר. אורי לוין קיבל בשנה שעברה 7.3 מיליון שקל כמנכ"ל דיסקונט ניו יורק, ויכול היה להמשיך בתפקידו עוד כמה שנים. כעת, הוא חוזר לישראל כמנכ"ל החברה האם, ויקבל לכל היותר 3.5 מיליון שקל בשנה.

דב קוטלר סיים את תפקידו בישראכרט ב-2014 לאחר 6 שנים, בהן השתכר בסך הכל כ-30 מיליון שקל. במלים אחרות, הוא קיבל כ-5 מיליון שקל לשנה, וגם הוא הולך לקבל עכשיו רק כחצי מהסכום הזה בבנק הפועלים.

השניים נכנסים לתפקידיהם במקום לילך אשר-טופילסקי שעוזבת את דיסקונט אחרי 5 שנים כמנכ"לית, ואריק פינטו, שעוזב את פועלים אחרי 3 שנים כמנכ"ל.

דב קוטלר (צילום: גדי דגון, יח"צ)

לוין מוכן לחזור לארץ מניו יורק המעטירה, הישר לתוך כאבי הראש של ניהול תהליך ההתייעלות בדיסקונט, ניסיון לשכנע את הרגולטור להמשיך ולהחזיק בחברת כרטיסי האשראי כאל, התחרות מול הבנקים הגדולים על מתן משכנתאות ואשראי צרכני, והזירה המבעבעת של אפליקציות התשלומים.

גם קוטלר יצטרך להתמודד עם שורה ארוכה של בעיות, כמו סיום פרשת החקירות נגד בנק הפועלים בארה"ב, חתימה על הסכם קיבוצי מול ועד לעומתי, ואתגר טיפה יותר זוהר, אך לא פחות מאיים, של התאמת הבנק לעולם הדיגיטלי.

כאמור, השניים האלה מוכנים להיכנס לקלחת הזו בשביל הרבה פחות ממה שהם עצמם קיבלו, והרבה פחות ממה שקיבלו מנהלי הבנקים עד לפני כמה שנים.

למי ששכח, כדאי להזכיר שמנהלי הבנקים קיבלו בעבר סכומים הזוים בכהונות שנמשכו שנים ארוכות. דוגמה מקרית בבנק הפועלים: ב-2005 צבי זיו קיבל כ-34 מיליון שקל, והיו"ר שלמה נחמה סיים את אותה שנה עם 23 מיליון שקל.

אורי לוין (צילום: רמי זרניגר)

החגיגה נגמרה, והאחראית העיקרית לכך הודיעה אתמול על כוונתה לפרוש מהחיים הפוליטיים: זוהי ח"כ שלי יחימוביץ' שבהתעקשות מעוררת הערכה, הגישה את החוק לראשונה כבר ב-2008, נבלמה פעמיים, ורק ב-2016 הצליחה ליצור קואליציה שתאשר את הגבלת השכר של מנהלי בנקים וחברות הביטוח ל-2.5 עד 3.5 מיליון שקל.

המדינה תמיד שם בשבילם

גם גליה מאור, אלי יונס, ציון קינן, העבריין המורשע דני דנקנר ואחרים נהנו מההפקרות הזו. וזה עבר, כאילו שהבנקים לא מחזיקים לקוחות שחשים פעמים רבות שבויים, בשוק לא מאוד תחרותי.

ואם מישהו חשב שזה לא הוגן שלא מתמרצים את המנהלים האלה להרוויח יותר, ההערכה הרווחת בקרב מומחים לענף היא כי בניגוד לחברות אחרות בשוק החופשי, הבנקים נמנעים מהצגת רווחים מוגזמים בשורה התחתונה בגלל מראית העין – מחשש שיעוררו עליהם זעם ציבורי, שעשוי לערער את יציבות המערכת.

ההנחה היא כי עד שיגיע לשוק הזה זעזוע טכנולוגי מבחוץ, הם ימשיכו ליהנות מבלעדיות על עמלות ומרווחי אשראי גבוהים. בכל מקרה, נראה כי המדינה תהיה שם כדי לחלץ את הבנק מכל צרה שלא תבוא, בלי קשר ליכולות וביצועי המנכ"ל, ולכן אין הצדקה לשלם לו כמו בחברה עתירת סיכון (וסיכוי לרווח).

גם גליה מאור, אלי יונס, ציון קינן והעבריין המורשע דני דנקנר נהנו מההפקרות הזו. וזה עבר, כאילו שהבנקים לא מחזיקים לקוחות שחשים שבויים, בשוק לא מאוד תחרותי

כאמור, הגבלת ההשתוללות בשכר שהיתה פה במשך שנים, לא מונעת מקוטלר ולוין להסכים עכשיו להתמנות לתפקיד. גם ניר גלעד מוכן לכהן כיום כיו"ר מגדל ביטוח אחרי שהתרגל לקבל הרבה יותר מעשרה מיליון שקל לשנה בחברה לישראל. ואגב, אל דאגה, ככל הנראה יימצא מי שיסכים להחליף גם את רקפת רוסק עמינח, שסיימה את תפקידה בבנק לאומי.

וזו אולי ההוכחה הסופית לכך שהגבלת שכר הבכירים לא משאירה את הבנקים ובתי השקעות בלי דמות סמכותית על ההגה.

גליה מאור (מימין) ורקפת רוסק עמינח (צילום: משה שי פלאש 90)

יוקרה וכוח פוליטי

נשאלת השאלה, למה בכל זאת הם באים לעבוד בשביל הרבה פחות? אם לא רק בשביל כסף, אז למה?

התשובה היא ככל הנראה היוקרה שניהול הבנקים מוסיף לקורות החיים של השניים. עד לפני כמה שנים, האנשים החזקים במשק היו הטייקונים, שהחזיקו בשלל חברות, חלשו על הון ציבורי עצום, והחליטו על מינויים של עשרות מנהלים תחתיהם.

העידן הזה כמעט נגמר, ומי שנשאר הם מנהלי הבנקים, שאחראים, בנוסף לגופים המוסדיים, על ניהול הקצאת האשראי במשק. יחד עם ניהול עשרות אלפי עובדים, – וכוח פוליטי לא מבוטל – אין עוד הרבה משרות כאלה במשק. זה תפקיד חייהם.

ציון קינן (צילום: פלאש 90)

לצעירים יש עכשיו למה לשאוף

חוץ מהפסקת ההפקרות בשכר, ההגבלה שלו יצרה עוד אפקט מרענן למוסדות הכי שמרניים במשק: אופק להתקדמות לעובדים בדרגי הביניים.

אם צבי זיו, ציון קינן ורוסק-עמינח כיהנו בתפקיד המנכ"ל 6-7 שנים, הרי שפינטו החליט לסיים את הקריירה בשפיץ של הארגון אחרי תקופה של בקושי 3 שנים.

ולא רק הוא: בתקופה האחרונה פרשו מהמערכת שורה ארוכה של מנהלים בדרגי הביניים. יש כאלה שהסתכלו על כך בבהלה, כאילו המערכת ננטשה.

גם בצבא ובמשטרה אלה שלא נבחרים להחליף את הרמטכ"ל או המפכ"ל עוזבים בסופו של דבר את המערכת ובאים אחרים במקומם. אין סיבה שבמערכת הבנקאית זה יהיה אחרת

אלא שהתחלופה הגבוהה עוזרת לשחרר לחץ בקרב העובדים הצעירים, שכבר לא מסתכלים בעיניים כלות על הבוסים שלהם נתקעים בתפקיד למשך שנים ארוכות.

שלא לדבר על האלף הקודם, שבו המנהלים בבנק הפועלים אפילו לא חלמו להחליף את עמירם סיון, שנאחז בכיסא המנכ"ל 16 שנה.

גם הרמטכ"ל והמפכ"ל נמצאים בתפקיד 3-4 שנים וממשיכים הלאה. גם בצבא ובמשטרה אלה שלא נבחרים להחליף את המפכ"ל והרמטכ"ל עוזבים את המערכת ובאים אחרים במקומם. אין סיבה שבבנקים זה יהיה אחרת.

נוחי דנקנר (צילום: פלאש 90)

קשה לסמוך על המוסדיים

צבי סטפק, מייסד ובעלים בית ההשקעות מיטב-דש, טען השבוע שצריך לשנות את הגבלת השכר בבנקים. לדבריו, עדיף שהמשקיעים המוסדיים יהיו בעלי הכוח להגביל (או לבטל) שכר מופרז למנהלים, באותו אופן שבו הם יכולים להתנגד לעסקות בעלי עניין בכל חברה אחרת.

סטפק הצביע על חוסר ההיגיון שבו מנהלי חברות שירותים אחרות יכולים להרוויח הרבה יותר ממנהל בנק, שצריך לשאת בהרבה יותר אחריות.

היה אפשר לקבל את ההצעה הזו, אם רק היה אפשר לסמוך על המוסדיים הישראלים, שיגדלו קצת יותר עמוד שדרה ולא ישמשו חותמות גומי (הכוונה למנהלי קרנות הפנסיה, הגמל, הנאמנות ושאר גופי החיסכון לטווח ארוך).

גם באירופה יש שערוריות סביב הבנקים, שברוב חוצפתם שילמו שכר מופרז למנהלים שנייה אחרי שהממשלות חילצו אותם מהמשבר של 2008.

אבל יש גם דוגמאות מעודדות: כך למשל, המשקיעים המוסדיים של סטנדרד צ'רטר הבריטי התנגדו לאחרונה לחבילת פנסיה של המנכ"ל, גם במחיר עימות חזיתי איתו.

גם באירופה יש שערוריות שכר בבנקים, שברוב חוצפתם שילמו שכר מופרז למנהלים שנייה אחרי שהממשלות חילצו אותם מהמשבר הכלכלי הבינלאומי של שנת 2008

כל השנים של נוחי דנקנר וטייקונים אחרים שחגגו עם עסקות בעלי עניין מפוקפקות או עסקות שנגועות לכאורה בשיקולים זרים, חבילות שכר מוגזמות ועוד ועוד מהלכים שהכבידו על המשקיעים מהציבור, הוכיחו שהמוסדיים בישראל מעדיפים להיות נחמדים לבעלי השליטה יותר מאשר לשמור על כספי החוסכים.

גם האישור של תגמול העתק לאייל לפידות בשיכון ובינוי, ממש לאחרונה, מוכיח את זה שוב. החברה של סטפק, מיטב-דש, אמנם התנגדה לתגמול, אבל זה לא עזר לה כי האחרים אישרו אותו. בארץ אין דירקטורים ומוסדיים חזקים ועצמאיים מספיק. כולם מאותו מועדון ומי שלא, מת שיתנו לו להיכנס.

כספומט (צילום: יונתן סינדל פלאש 90)

הנה לכם משרה בחו"ל – לכו על זה

כאמור, חוץ ממנכ"לי שלושת הבנקים הגדולים, שורה ארוכה של מנהלים בדרגי הביניים עזבו את המערכת הפיננסית: דני צידון, (לאומי), אמיר הסל (הראל), שי פלדמן (AIG) ואחרון חביב אייל לפידות, שעזב את הפניקס כדי לקבל חבילת תגמול ענקית של יותר מ-100 מיליון שקל בשיכון ובינוי.

לפידות נחשב לכוכב ניהולי (נניח), והשמות האחרים שצוינו יתקשו לקבל תגמול שמתקרב לשלו. אם הם בכל זאת רוצים לנסות, הנה שירות להשמת בכירים, בחינם:

וולס פארגו, אחד הבנקים הגדולים בארה"ב, מחפש מנכ"ל ולא מוצא אחד כזה מאז חודש מרץ. המוסד הפיננסי הענק נמצא בעין הסערה לאחר שורה של שערוריות שהחלו ב-2016, אז התגלה שעובדי הבנק יצרו מיליוני חשבונות מזויפים. בגלל השערוריות האלה, מנסה הבנק למצוא מועמד "נקי" מבחוץ אבל אין קופצים על המציאה.

וורן באפט אפילו הרחיק לכת, וטען שהבנק צריך להביא מישהו כל כך נקי ואאוטסיידר, שעדיף שיהיה מחוץ לוול סטריט בכלל. למרות שהוא לא מצליח למצוא מנכ"ל, הבנק הציג השבוע תוצאות טובות שהכו את תחזיות האנליסטים. הספינה שטה והכל בסדר.

כמו פה גם שם, מצד אחד התפקיד יוקרתי ומקנה כוח רב למי שמתמנה אליו. מצד שני, הארגונים הפיננסים האלה סובלים מהכבדה רגולטורית (שאפשר להבין אותה נוכח הסקנדלים שצצים מפעם לפעם), איומים טכנולוגיים מצד חברות הפינטק וגם בעיות שקשורות בעסק עצמו, שכפוף למחזור העסקים כמו כולם.

וולס פארגו, אחד הבנקים הגדולים בארה"ב, מחפש מנכ"ל ולא מוצא אחד כזה מאז חודש מרץ. המוסד הפיננסי הענק נמצא בעין הסערה לאחר שורה של שערוריות שהחלו ב-2016

ההבדל היחיד הוא ששם אפשר להשתכר עשרות מיליונים בשנה, ועדיין לא מצליחים למצוא מועמד, כך שאולי זה לא רק עניין של שכר.

הבנקאים הישראלים (לשעבר) שחושבים שהם ראויים ליותר מ-2.5 מיליון שקל לשנה, מוזמנים לנסות את מזלם ולבקש ראיון עבודה במטה של וולס פארגו בסן פרנסיסקו. שיהיה בהצלחה.