שובה של נעמה יששכר הוא דבר עצום. כן, עונשה היה אכזרי ובלתי נסבל. כן, היא נוצלה באופן מחפיר בידי דיקטטורה חסרת גבולות בראשות הנשיא פוטין. כן, היא נפלה קורבן לציניות חסרת רחמים במסגרת מאבקי כוח מדיניים. וכן, טרם הוברר מה שילמה מדינת ישראל תמורת שחרורה. גם התעקשותו של נתניהו להשיבה במטוסו לצרכי תעמולה מעוררת רתיעה. אבל שובה של הצעירה הישראלית לביתה הוא דבר עצום. עצום באמת.

אלא שקל מאד להזדהות עם נעמה ומשפחתה (ובצדק) ולשמוח (בצדק) על שחרורה מהתופת אליה נקלעה שלא בצדק וגם להתרגש ממימוש עיקרון הסולידריות והערבות ההדדית. קשה הרבה יותר לדבר על אברה מנגיסטו, הישאם א-סייד וג'ומעה אבו-ענימה שהם 3 מתמודדי נפש ישראלים כלואים בעזה.

קל להזדהות עם נעמה ומשפחתה ולשמוח על שחרורה מהתופת, ולהתרגש ממימוש עיקרון הסולידריות והערבות ההדדית. קשה הרבה יותר לדבר על אברה מנגיסטו, הישאם א-סייד וג'ומעה אבו-ענימה הכלואים בעזה

אבל גם הם הילדים של כולנו. לא במובן הריגוש השטוח שבוקע ממסכי הטלוויזיה. לא במובן החלול והקיטשי של המשפט "הילדה של כולנו". אלא במובן העמוק של סולידריות אזרחית כלפי כל אזרחי מדינת ישראל ובמיוחד כלפי החלשים ביותר. במובן של ערבות הדדית בין אזרחי המדינה. גם כשמדובר במי שממוקמים בשוליים: מתמודדי נפש ישראלים שאחד מהם ממוצא אתיופי והשניים האחרים ישראלים בדואים. 

תמכתי בעסקת שליט וגם כעת יהיה צורך לשחרר אסירים. צודקת הסוציולוגית וחוקרת יחסי הצבא והחברה ד"ר יונה רוכלין שקיים קושי עצום בהסכמי חילוף השבויים הללו. ויונה היא המומחית הגדולה ביותר בתחום: דוקטור לסוציולוגיה שמתמחה בנושא ומעמיקה בו יותר מכולנו, פעילת שלום ישראלית, בת למשפחה מהיישוב היהודי הישן בחברון, שדודה היה חבר כנסת מטעם חירות ואביה נכלא מנהלית בהוראת בן גוריון בשל היותו בתנועת חירות, מובילת מאבק ארגון 4 אימהות להשבת חיילי צה"ל מלבנון, חוקרת אקדמית מבריקה ומעמיקה וגם אם שכולה למרבה הכאב.

אבל גם הם הילדים של כולנו. לא במובן הריגוש השטוח שבוקע ממסכי הטלוויזיה. לא במובן הקיטשי של "הילדה של כולנו". אלא במובן העמוק של סולידריות אזרחית כלפי כל אזרחי מדינת ישראל ובמיוחד כלפי החלשים ביותר

ועדיין – ועל אף הקושי העצום – אני סבור שבהיעדר אופציה צבאית לשחרר את האזרחים האומללים שכלואים בעזה, יש להביא לשחרורם גם במסגרת עסקה כואבת בעלת היבטים מקוממים.

אשוב על הטענה שקל לנו לחוש אמפתיה כלפי נעמה (ובצדק) ולשמוח על שנחלצה מתופת בלתי מוצדקת (ובצדק) ולכנותה הילדה של כולנו – ובמקביל להתעלם מסבלם של 3 ישראלים מהשוליים.

הנימוק לכך, כאמור לעיל: טענת הסולידריות והערבות ההדדית ממוקדת בחודשים האחרונים אך ורק בנעמה תוך שטענת הסולידריות והערבות ההדדית צריכה להיות אזרחית, מקיפה וכוללת גם כלפי אזרחים פחות מוכרים שכלואים ברצועה. וודאי מתמודדי נפש מהשוליים (אברה מתמודד נפש. הישאם מתמודד נפש שלקה בסכיזופרניה. וג'ומעה סבל גם הוא ממצוקה נפשית ומאי תיפקוד בטרם נעלם בעזה).

הערבות ההדדית צריכה להיות גם כלפי אזרחים פחות מוכרים שכלואים ברצועה. וודאי מתמודדי נפש מהשוליים (אברה מתמודד נפש. הישאם מתמודד נפש שלקה בסכיזופרניה. וג'ומעה סבל ממצוקה נפשית ומאי תיפקוד בטרם נעלם בעזה)

ארחיב ואטען שכל מי שכלוא בלא הליך הוגן ראוי לאמפתיה שלנו ולזעקתנו. לא רק ישראלים. אני מתכוון כמובן לעצורים המנהליים הפלסטינים ולמכלול עצורי השווא הפלסטינים האחרים לרבות קטינים. זוהי לטעמי העמדה ההומניסטית והליברל-דמוקרטית המתבקשת.

היא חורגת מהעמדה של סולידריות אזרחית כלפי כל אזרח ישראלי. היא מהווה פועל יוצא של תפיסה אוניברסלית בדבר חובת שמירת זכויות אדם ואזרח. בדבר חובתנו לחדול משלילת זכויות יסוד של נתיני המשטר הצבאי שלנו בגדה – הפלסטינים.

בכל מקרה, אני מסכים ששחרור רוצחים של ממש (לרבות מי שטבחו באזרחים) הוא דבר קשה מנשוא לעתים. ודאי כשאנו חושבים על בני המשפחות האהובים שלהם שבאמת איבדו את עולמם בשל מעשי הרצח האיומים הללו. ברור שמדובר בהכרעה איומה. אך ברור גם שאין להשאיר 3 מתמודדי נפש בלב התופת ברצועת עזה. אסור להפקירם.

עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.