ההסדרה המתקרבת מזה שנתיים בעזה מחייבת לכל הפחות הרמת גבה. אולי יש בעיה בהנחה שחמאס רוצה הסדרה.

העקרון שמנחה את מדיניות ישראל בעשור החולף הוא: שימור שלטון חמאס בעזה. זה משרת את שימור הבידול בין עזה לרצועה, באופן שיקל על ישראל למנוע אפשרות למו"מ עם הפלסטינים.

העקרון שמנחה את מדיניות ישראל בעשור החולף הוא: שימור שלטון חמאס בעזה. זה משרת את שימור הבידול בין עזה לרצועה, באופן שיקל על ישראל למנוע אפשרות למו"מ עם הפלסטינים

ראיה לכך שזה העקרון המנחה של מדיניות ישראל ניתן לראות בתכנית המאה של ממשל טראמפ. אחד התנאים לחידוש מו"מ על מדינה פלסטינית הוא פירוז הרצועה, שזה כמובן תנאי קש. לא רק שהרשות לא יכולה לעשות זאת, אנחנו מוודאים שלא תהיה הזדמנות כזאת – הן בכך שאנחנו מסייעים לחמאס ומבודדים אותו מסיכונים חיצוניים, והם בכך שאנחנו מוודאים שהרשות תעסוק בשרידות. כיוון שפרטי התכנית תואמים את תפיסת עולמו של נתניהו, אני רואה בזה הוכחה נוספת לכך שהמציאות בעזה מתאימה למדיניות של ממשלת ישראל.

למדיניות הזאת יש הנחות סמויות שראוי להתייחס אליהן:

ראשית, ניתן יהיה להכיל את האיום הצבאי של חמאס לטווח ארוך. אם מסכימים שהיעד של ישראל הוא שימור שלטון חמאס, אזי איום בכיבוש הרצועה הוא איום בכשלון המדיניות הראשית שעומדת מאחורי התפיסה של נתניהו, ולכן זה איום שאינו אמין.

מכאן, שישראל לוקחת בחשבון שההתעצמות של חמאס שמכוונת נגד ישראל היא נסבלת לפחות לעתיד הנראה לעין. חשוב לזכור שמבצעים צבאיים בדמות 'צוק איתן' או 'עופרת יצוקה' לא משנים את הנחת היסוד הזאת, כיוון שהם נועדו ליצור "הרתעה" ולא להביא לשינוי במציאות האסטרטגית.

הנחה סמויה במדיניות הזו היא שניתן יהיה להכיל את האיום הצבאי של חמאס לטווח ארוך. אם מסכימים שהיעד של ישראל הוא שימור שלטון חמאס, אזי איום בכיבוש הרצועה הוא איום בכשלון המדיניות ולכן אינו אמין

לאורך זמן האיום הרקטי של חמאס יגבר, גם להם יהיה טילים מדוייקים ונחילי רחפנים, גם אם בכמויות קטנות יותר מאשר חיזבאללה. למרות הסגר הישראלי, וחרף המבצעים של צה"ל, קצב ההתעצמות של חמאס גובר, כמו גם איכותו.

מכאן שישראל תצטרך להכריע אם היא מעדיפה לחיות לנוכח האיום או לבחור מדיניות אחרת (קרי, להחליט על שינוי המדיניות הנוכחית). זה לא שניתן מחר בבוקר למוטט את חמאס ולהמליך שלטון חיובי לישראל, אבל אלו תהליכים ארוכים שצריך לסמן כיעד שיעצב את מדיניות הבטחון.

הנחה זו מתבססת על הנחה נוספת, לפיה ניתן יהיה לקיים עם חמאס דיאלוג אסטרטגי, שיביא את חמאס למנוע ירי בשגרה לישראל לאורך זמן. מחד, שלטון חמאס מאפשר ריבון שאוכף את מרותו על שני מיליון אזרחים באופן זול בהרבה עבור ישראל מאשר כיבוש השטח ושליטה בו (חרף החיכוך הבטחוני והמבצעים פעם בכמה שנים). מנגד, שלטון מרכזי מאפשר התעצמות סדורה ובניין כוח משמעותי ולא איום ספורדי.

הנחה זו מתבססת על הנחה נוספת, לפיה ניתן יהיה לקיים עם חמאס דיאלוג אסטרטגי, שיביא את חמאס למנוע ירי בשגרה לישראל. מחד החמאס אוכף מרות על שני מיליון אזרחים, ומאידך מאפשר התעצמות סדורה

מכאן שמדיניות ישראל מניחה שניתן יהיה להגיע עם חמאס להסדרה שתוכל להיות יציבה לשנים. ההנחה הזאת עומדת למבחן המציאות מזה שנתיים. בכל פעם שמתקרבים להסדרה כזאת, חמאס מגדיל את החיכוך ומפעיל כוח כדי להשיג הישגים נוספים ולסחוט את ישראל, לאור המצב הפוליטי המורכב כאן, להישגים נוספים. לדעתי, זה מטיל בספק את ההנחה הישראלית שחמאס באמת מעוניין בהסדרה. אולי חמאס מעוניין בכמעט הסדרה יציבה? אם כן, האם המדיניות הישראלית הנוכחית יכולה להימשך?

להסרת הספק הפוליטי, איני משוכנע שכחול-לבן דוגלים במדיניות אחרת. להבטיח שהם ישנו את המשוואה זה כמו ההבטחות של ליברמן ובנט שמתנפצות אל מול המציאות. גם מבצע צבאי בעזה אינו שינוי המדיניות.

עמר דנק הוא סא"ל במיל', נווט בחיל האוויר, שירת בחטיבה האסטרטגית באג"ת. מהנדס מערכות מידע, תואר שני ביחסים בינ"ל בניהול מו"מ וקבלת החלטות ומרתוניסט. הבלוג של עמר, "שאלה אסטרטגית" עוסק בניתוח גיאו אסטרטגי, בטחון לאומי, קבלת החלטות ודמוקרטיה.

אחת ההתפתחויות המטרידות, שלא נָתַנּוּ לה את תשומת הלב הראויה, היא הודעת ארצות הברית כי תטיל סנקציות על "מתנחלים קיצונים שתקפו פלסטינים", אחרי שציפתה שישראל תעניש אותם, וזה לא קרה.

הודעה זאת עלולה להתברר כציון דרך במעמדה של ישראל, לא רק בעיני ארצות הברית, אלא בכלל.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

חודשיים עברו והכאב על אובדן חיי הנרצחים ונפילת הלוחמים לא שוכך, הערגה להחזרת כל החטופים לא מרפה, והזעם על אטימות הלב ושמחת ההרג של קיצוני  חמאס לא דועך.

עם זאת, חשוב מאוד לא להתעלם מן העובדה שההתקפה הרצחנית של חמאס על התושבים של עוטף עזה הייתה מזימה לרצוח לא רק את הגוף אלא גם את הנפש. מטרת העל של מלחמת הדת הקנאית של חמאס לא כל כך שונה מזו של החוגים הכי קיצוניים בין היהודים – הם רוצים תיאוקרטיה הומוגנית מהירדן ועד הים. אולי לכן התמקדו דווקא בישובים המלאים באנשים שקידמו שלום ודו-קיום. אם ניתן לחמאס להתנקש בחמלה שלנו, הם כבר ניצחו.

ג'ק גילרון הוא פרופ' אמריטוס ממכון לחקר המים ע"ש צוקרברג באונ' בן-גוריון, תושב באר שבע זה 31 שנה. הוא עוסק בחקר התפלה וטיפול במים ופעיל בנושאי אקלים וסביבה.