ההסדרה המתקרבת מזה שנתיים בעזה מחייבת לכל הפחות הרמת גבה. אולי יש בעיה בהנחה שחמאס רוצה הסדרה.

העקרון שמנחה את מדיניות ישראל בעשור החולף הוא: שימור שלטון חמאס בעזה. זה משרת את שימור הבידול בין עזה לרצועה, באופן שיקל על ישראל למנוע אפשרות למו"מ עם הפלסטינים.

העקרון שמנחה את מדיניות ישראל בעשור החולף הוא: שימור שלטון חמאס בעזה. זה משרת את שימור הבידול בין עזה לרצועה, באופן שיקל על ישראל למנוע אפשרות למו"מ עם הפלסטינים

ראיה לכך שזה העקרון המנחה של מדיניות ישראל ניתן לראות בתכנית המאה של ממשל טראמפ. אחד התנאים לחידוש מו"מ על מדינה פלסטינית הוא פירוז הרצועה, שזה כמובן תנאי קש. לא רק שהרשות לא יכולה לעשות זאת, אנחנו מוודאים שלא תהיה הזדמנות כזאת – הן בכך שאנחנו מסייעים לחמאס ומבודדים אותו מסיכונים חיצוניים, והם בכך שאנחנו מוודאים שהרשות תעסוק בשרידות. כיוון שפרטי התכנית תואמים את תפיסת עולמו של נתניהו, אני רואה בזה הוכחה נוספת לכך שהמציאות בעזה מתאימה למדיניות של ממשלת ישראל.

למדיניות הזאת יש הנחות סמויות שראוי להתייחס אליהן:

ראשית, ניתן יהיה להכיל את האיום הצבאי של חמאס לטווח ארוך. אם מסכימים שהיעד של ישראל הוא שימור שלטון חמאס, אזי איום בכיבוש הרצועה הוא איום בכשלון המדיניות הראשית שעומדת מאחורי התפיסה של נתניהו, ולכן זה איום שאינו אמין.

מכאן, שישראל לוקחת בחשבון שההתעצמות של חמאס שמכוונת נגד ישראל היא נסבלת לפחות לעתיד הנראה לעין. חשוב לזכור שמבצעים צבאיים בדמות 'צוק איתן' או 'עופרת יצוקה' לא משנים את הנחת היסוד הזאת, כיוון שהם נועדו ליצור "הרתעה" ולא להביא לשינוי במציאות האסטרטגית.

הנחה סמויה במדיניות הזו היא שניתן יהיה להכיל את האיום הצבאי של חמאס לטווח ארוך. אם מסכימים שהיעד של ישראל הוא שימור שלטון חמאס, אזי איום בכיבוש הרצועה הוא איום בכשלון המדיניות ולכן אינו אמין

לאורך זמן האיום הרקטי של חמאס יגבר, גם להם יהיה טילים מדוייקים ונחילי רחפנים, גם אם בכמויות קטנות יותר מאשר חיזבאללה. למרות הסגר הישראלי, וחרף המבצעים של צה"ל, קצב ההתעצמות של חמאס גובר, כמו גם איכותו.

מכאן שישראל תצטרך להכריע אם היא מעדיפה לחיות לנוכח האיום או לבחור מדיניות אחרת (קרי, להחליט על שינוי המדיניות הנוכחית). זה לא שניתן מחר בבוקר למוטט את חמאס ולהמליך שלטון חיובי לישראל, אבל אלו תהליכים ארוכים שצריך לסמן כיעד שיעצב את מדיניות הבטחון.

הנחה זו מתבססת על הנחה נוספת, לפיה ניתן יהיה לקיים עם חמאס דיאלוג אסטרטגי, שיביא את חמאס למנוע ירי בשגרה לישראל לאורך זמן. מחד, שלטון חמאס מאפשר ריבון שאוכף את מרותו על שני מיליון אזרחים באופן זול בהרבה עבור ישראל מאשר כיבוש השטח ושליטה בו (חרף החיכוך הבטחוני והמבצעים פעם בכמה שנים). מנגד, שלטון מרכזי מאפשר התעצמות סדורה ובניין כוח משמעותי ולא איום ספורדי.

הנחה זו מתבססת על הנחה נוספת, לפיה ניתן יהיה לקיים עם חמאס דיאלוג אסטרטגי, שיביא את חמאס למנוע ירי בשגרה לישראל. מחד החמאס אוכף מרות על שני מיליון אזרחים, ומאידך מאפשר התעצמות סדורה

מכאן שמדיניות ישראל מניחה שניתן יהיה להגיע עם חמאס להסדרה שתוכל להיות יציבה לשנים. ההנחה הזאת עומדת למבחן המציאות מזה שנתיים. בכל פעם שמתקרבים להסדרה כזאת, חמאס מגדיל את החיכוך ומפעיל כוח כדי להשיג הישגים נוספים ולסחוט את ישראל, לאור המצב הפוליטי המורכב כאן, להישגים נוספים. לדעתי, זה מטיל בספק את ההנחה הישראלית שחמאס באמת מעוניין בהסדרה. אולי חמאס מעוניין בכמעט הסדרה יציבה? אם כן, האם המדיניות הישראלית הנוכחית יכולה להימשך?

להסרת הספק הפוליטי, איני משוכנע שכחול-לבן דוגלים במדיניות אחרת. להבטיח שהם ישנו את המשוואה זה כמו ההבטחות של ליברמן ובנט שמתנפצות אל מול המציאות. גם מבצע צבאי בעזה אינו שינוי המדיניות.

עמר דנק הוא סא"ל במיל', נווט בחיל האוויר, שירת בחטיבה האסטרטגית באג"ת. מהנדס מערכות מידע, תואר שני ביחסים בינ"ל בניהול מו"מ וקבלת החלטות ומרתוניסט. הבלוג של עמר, "שאלה אסטרטגית" עוסק בניתוח גיאו אסטרטגי, בטחון לאומי, קבלת החלטות ודמוקרטיה.

מספר ימים לאחר השבעה באוקטובר הבנתי שבנימין נתניהו לא יחזיר את החטופים ושכל ניסיון לפנות אל המצפון שלו ינחל כישלון. כאשר חזרו ההפגנות והעצרות, הכנתי שלט שעליו כתבתי "לביבי אין מצפון" והתחלתי להסתובב איתו בהפגנות.

בעצרת בכיכר החטופים ביקשו ממני להוריד את השלט כי "אנחנו לא פוליטיים", אז עברתי איתו לקפלן.

חנן כהן הוא מפגין סדרתי - רוטשילד, כיכר גורן, בלפור וקפלן (בינתיים). פעיל אינטרנט ותיק - אתר שתי"ל, לא רלוונטי ותולדות הדיגיטל בישראל. חבר הקיבוץ העירוני תמוז בבית שמש.

ארמנים הגיבו בפליאה לאחרונה כאשר בנימין נתניהו מתח ביקורת על טורקיה על כך שלא הכירה ברצח העם הארמני על ידי העות'מאנים לפני מאה שנה.

אחרי הכל, ישראל עצמה נמנעת מהכרה כזאת בשואה הארמנית במשך עשרות שנים, תוך התעלמות מכך שארמנים רבים חשים קרבה ליהודים. האם סוף סוף מתחולל שינוי? עד כמה שזה נשמע נאיבי, אני מייחל לכך שכן.

גריגור הובהניסיאן הוא שגריר ארמניה לשעבר בארצות הברית ובמקסיקו, ושירת כסגן שר החוץ.