לליכוד נכנסתי כמתפקד בשנת 2015. תמיד ראיתי את עצמי כנוטה לליברטריאניזם עם תמיכה מסויימת בניציות צבאית וברעיון של מדינת לאום יהודית. אז בזמנו הליכוד הייתה נראית לי כמו מפלגה מתלהמת ושבטית שלא מדברת אליי. לאחר התפרקות מפלגת "התנועה הליברלית", שנשאה את דגל הקפיטליזם והליברליזם הכלכלי בלי לעסוק בנושאים מדיניים, הוחלט כי פעיליה יתחלקו ויפעלו מתוך מפלגות קיימות: הליכוד ומרצ. הסלידה העזה שלי ממרצ דחפה אותי לזרועות הליכוד. נכנסתי בצעדים מהוססים, ובמהרה גיליתי שהתבדיתי.

לאחר התפרקות "התנועה הליברלית", שנשאה את דגל הקפיטליזם והליברליזם הכלכלי בלי לעסוק בנושאים מדיניים, הוחלט כי פעיליה יפעלו ממפלגות קיימות: הליכוד ומרצ. סלידתי העזה ממרצ דחפה אותי לזרועות הליכוד

החברים שהכרתי דרך פעילים ותאים שונים בליכוד היו משכילים, ליברלים, מכילים וחכמים מאוד. מהר מאוד הרגשתי יותר בנוח שם. הדימוי שהתקשורת ניסתה לקשור לליכוד התברר כלא מדוייק, או לפחות מציג תמונה חלקית לא יפה ולא רחבה.

מצאתי מאחורי עמדות הליכוד ואופן פעולתו היגיון רב ורציונל צרוף. עד מהרה הנוחות שבהשתייכות לליכוד הפכה להיות גאווה: מפלגה עם ניסיון רב במשרדי הממשלה ובמוסדות השלטון, מכילה אנשים מוכשרים, ליברלים, חכמים, שעומד בראשה פוליטיקאי מהטובים שידעה ישראל. המפלגה הייתה פלורליסטית מאוד ואיגדה בתוכה אנשים מרקעים שונים, השתייכויות דתיות וחברתיות ונטיות מיניות שונות. המפלגה שניסו למתג בתור שמרנית, התגלתה כליברלית פרגמטית, ויותר מכל – כגורם בעל משמעות שיכול להושיט יד ולגשר בין חלקי החברה הישראלית השונים, שיכול לדבר עם החרדים ולפתוח שיח בין שכבות האוכלוסייה.

אבל התודה היא לא רק כלפי המפלגה כישות, אלא תודה אישית לחברים שהראו לי את הצד הטוב לא רק של המפלגה, אלא של החברה הישראלית; הכניסו אותי לבתיהם ולפורומים סגורים, בטחו בו והרגישו איתי בנוח לפתוח נושאי שיח שלא היינו פותחים כלפי חוץ.

את התודה הזאת אני מכיר היום גם על השיעור החשוב הטרגי שלמדתי לאחרונה: ישראל היא שבטים, ומאחורי קירות ההסברים הרציונליים יש בכל מפלגה ומפלגה, בסך הכל, שבטים שמזדהים כ"אנחנו", ומאחדת אותם השנאה ל"הם". ואני, כערבי שרציתי לפרוץ את הגדרות האלה ולהצטרף למפלגות על סמך מדיניות ואידיאולוגיה, ללא שיקולי שפה או שבט, אולי ציפיתי לדבר דומה משאר חבריי בליכוד.

בכל מפלגה יש שבטים שמזדהים כ"אנחנו", ומאוחדים בשנאה ל"הם". ואני, כערבי, שרציתי לפרוץ את הגדרות האלה ולהצטרף למפלגות על סמך מדיניות ואידיאולוגיה, ציפיתי לדבר דומה משאר חבריי בליכוד

אני זוכר אז, אחרי בחירות מועד א' של 2019, ישבתי עם חברים קרובים בביתו של בכיר בליכוד ודיברנו על תוצאות הבחירות. כשגילו שהצבעתי למפלגת "זהות" של פייגלין, התדהמה שלהם הייתה לא פרופורציונלית לגודל הפשע שביצעתי. אני הרי יודע שהם קרובים יותר בערכיהם לפייגלין מאשר לליכוד: קפיטליזם לא מתנצל, ולאומיות יהודית גאוותנית. אז למה מסתכלים עליי כאילו הרגע הצבעתי למשותפת?

לקח זמן למסר הזה לחלחל: כי הקבוצה שלנו היא הקבוצה שלנו, והצבעה לקבוצה אחרת היא בגידה בקבוצה שלנו. והרי זה מוסיף נדבך נוסף לחלוקת השבטים הישראלים: "הקבוצה שלי" בתוך השבט, מעין קבוצת כדורגל שהנאמנות אליה היא נאמנות לבית ומשפחה, לא למדיניות וערכים. השלטון הופך להיות העבודה הקבועה "שלי", ומי שלוקח אותו ממני עושה לי עוול ומונע ממני פרנסה.

ואני, אני מה אני קשור? אני ערבי. לא גדלתי בבית ז'בוטינסקאי ואין לי חוויה קולקטיבית עם מפא"י (כלומר, לא במובן ההוא). אני לא הולך להתגייס נגד "ההם, האליטה האשכנזית" או בעד "אמרו עלינו צ'חצ'חים". אין לי מה להגיד על אורתודוקסים מול רפורמים וקונסרבטיביים, ואני גם לא קשור לשיח הזה ואין לי את היוהרה להביע בו דעה. אני ערבי, מה אתם מכניסים אותי להתקוטטויות הקטנוניות בין שבטי העם היהודי? כל מה שרציתי זה שלום בית וכלכלה חופשית.

בבחירות האחרונות הצבעתי בנט. בעיקר בגלל תכנית סינגפור, אבל גם בגלל שאני "אגנוסטיקן" בסוגיית כן ביבי או לא ביבי.

בשלושת החודשים האחרונים של הבחירות – החברים החכמים, האקדמאים והרציונליים שהכרתי לאורך השנים בליכוד, נכנסו להתקף פסיכוזה מתמשך, בעצימות גבוהה. הרציונל נקבר תחת תחושות "האנחנו", והנכונות לשיח עם "ההם" נשרפה עם כל יתר הגשרים.

הפכתי להיות בעיניהם, שוב מזכיר – אני, הערבי – חלק מ"האליטה" של מפא"י, שלחברי הליכוד הבוגרים יש חזיונות של פוסט טראומה ממנה. הפכתי להיות שותף של ישראל הלבנה מול ישראל השנייה השקופה המוחלשת. האבסורד התחיל להרגיש לי מעל יכולות הניתוח המנטליות שלי, ואני בטוח שאיפשהו יש כאן תובנה אנתרופולוגית על-זמנית, שאין לי את הכוחות לקלף ולנבור ברפש כדי למצוא אותה. אני בוחר לברוח בריצת חופש ולא טורח לבקש מאותם אנשים להסתכל על עצמם ולשאול מה הוביל אותנו עד הלום.

בסופו של דבר ולמען האמת, אני מחכה שהזמן ישכיח את החודשים המכוערים האלה וישאיר את זיכרון התודה: לאנשים שהיו חברים, לאנשים שנתנו לי הזדמנות לחלחל אל תוך נבכי החברה הישראלית והימין הישראלי, ולחוות מחזות שלא הרבה, גם בחברה היהודית, זוכים לראות.

אני הערבי הפכתי לשותף של ישראל הלבנה מול ישראל השנייה המוחלשת. האבסורד הרגיש לי מעל יכולות הניתוח המנטליות שלי, ואני בטוח שיש כאן תובנה אנתרופולוגית, שאין לי כוחות לנבור ברפש כדי למצוא אותה

כשיעבור זעם, הפוליטיקה הישראלית תחזור למסלול הטבעי שלה. יריבו על אידיאולוגיה ויבטיחו הבטחות בחירות, לא יוזכר השם ביבי ואף אחד לא יקרא לשני בוגד. גם היום וגם אז, אני נותן חיבוק ענק לכל חברי ומצביעי הליכוד, גם אם בכוח.

עלי עדי הוא פעיל פוליטי וחברתי מרקע מוסלמי, מזוהה עם הימין הקפיטליסטי בישראל. בעל תואר בקולנוע וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. שימש כעוזר עריכה ומפיק פוסט בהפקה "לבנון - גבולות הדם". טוויטר: @AliAdiOK

הפעילות הטורקית במזרח הים התיכון מהווה בשנים האחרונות מוקד לדאגה בקרב מרבית השחקנים באזור, כמו גם מצד ישראל. ההסכם שנחתם בין אנקרה לממשלת ההסכמה הלאומית בלוב בנובמבר 2019 ביחס לגבול הימי ביניהן התקבל בזמנו בהפתעה וכצעד, אמנם פרובוקטיבי, שנועד לסכל את פרויקט הצינור ממזרח הימ"ת לאירופה (ה–EAST MED), ולהוסיף קלפי מיקוח לטורקיה במאבק הגאו-אסטרטגי המתנהל במלוא עוזו באזור.

הפעילות הטורקית במזרח הים התיכון מהווה בשנים האחרונות מוקד לדאגה בקרב מרבית השחקנים באזור, כמו גם מצד ישראל. ההסכם בין אנקרה ללוב ב-2019 ביחס לגבול הימי ביניהן התקבל בהפתעה

הזווית הפלסטינית, וליתר דיוק האפשרות שטורקיה תקדם הסכם דומה בינה ובין הרשות הפלסטינית, עולה מעת לעת, אולם לפי שעה ללא צעדים מעשיים. אשתקד, ביוני 2020, השגריר הפלסטיני באנקרה הצליח לייצר כותרת מעניינת לפיה "הרשות הפלסטינית מוכנה ללכת בעקבות ההסכם הלובי–טורקי ולחתום על הסכם גבולות ימי פלסטיני-טורקי". ההצהרה עוררה עניין, אולם לא מעבר לכך. אמנם מספר דוברים פלסטיניים לא דחו אפשרות מעין זו על הסף, אך הרשות הפלסטינית לא קידמה את המהלך, גם בעקבות לחץ אסרטיבי מצידה של מצרים. סביר שזה היה מעין בלון ניסוי טורקי, שנועד לבחון את התגובות.

קולות דומים נשמעים כעת, סביב סבב הלחימה האחרון בין ישראל וחמאס. העיתון הטורקי Yeni Safak דיווח בעמודו הראשי, כי טורקיה עשויה ליישם את "המודל הלובי" באמצעות הסכם בינה לבין שלטון חמאס בעזה. אסמעיל הנייה, ראש הלשכה המדינית של חמאס, אמר בראיון לערוץ טלוויזיה טורקי ב-25 במאי, כי "כל צעד שהמדינה הפלסטינית תעשה יחד עם טורקיה יהיה לטובתם של שני הצדדים". הנייה התייחס גם בחיוב רב לניסיונות הפיוס בין טורקיה למצרים וסעודיה.

במקביל, האדמירל הטורקי בדימוס, הפרופ' CIHAT YAYCI הדגיש, בראיון לאותו עיתון ב–17 למאי, כי מהלך מעין זה יחזק את הצד הפלסטיני מול ישראל, ויעביר לשליטתם כעשרת אלפים קמ"ר של מים כלכליים. האדמירל, שנחשב לאחד האדריכלים של התפיסה האסטרטגית המכונה "המולדת הכחולה" – BLUE HOMELAND – הוסיף, כי זה גם יגביר את ההכרה הבינלאומית במדינה הפלסטינית. הוא הזכיר, כי טורקיה חתמה על הסכם דומה ב–2011 עם צפון קפריסין (ישות מדינית המוכרת אך ורק על ידי טורקיה). לדבריו, ישראל לא תוכל להוות מכשול, שכן:

"אם פלסטין יכולה להיות חברה בפורום הגז האזורי, היא יכולה (אם כן) לחתום גם על הסכם איתנו. חברותה של פלסטין בפורום הינה אינדיקציה לכך שהיא ישות בינלאומית עם חוף לים התיכון. מהלך מעין זה יכול להסיט את המשחק הנוכחי במזרח הים התיכון לטובתנו. זה יכול להיות מהלך שחמט אסטרטגי עבורנו".

הדברים הללו לא זכו לתגובות מרובות. יצוין עם זאת, כי דיווחים תקשורתיים ביוון טענו שביקורו של שר החוץ היווני בישראל במהלך מבצע "שומר החומות" נועד, בין השאר, לסכל מהלך מעין זה. אגב, מצד הרשות הפלסטינית לא נשמעה תגובה כלשהי.

האדמירל הטורקי בדימוס, פרופ' ג'יהאט יאיג'י הדגיש, כי ישום המודל הלובי יחזק את הצד הפלסטיני מול ישראל, יעביר לשליטתם כעשרת אלפים קמ"ר של מים כלכליים, ויגביר את ההכרה הבינלאומית במדינה הפלסטינית

מדובר, לכל הדעות, במהלך שיכול לסבך את העניינים באזור. המניעים הטורקיים ברורים: יש בכך כדי להוסיף קלף יצירתי, בנוסח זה הלובי, למאבק המתנהל באזור בשנים האחרונות, בו טורקיה חשה כי היא נמצאת בבידוד בולט. זאת ועוד, צעד שיתפרש כמחזק את הפלסטינים, ובמיוחד לאחר סבב הלחימה האחרון בעזה, יציג את טורקיה כמדינה היחידה כמעט שנחלצת לעמוד לצידם (לצד קטר, בת בריתה, שתומכת פיננסית בשלטון החמאס).

בה בעת, מדובר במהלך שאינו נטול סיכונים, ובמיוחד כעת, כאשר ארדואן מנסה לשפר את היחסים עם קהיר וריאד, ועושה מאמץ רב להופיע באור קונסטרוקטיבי וחיובי יותר לקראת פגישתו הצפויה עם הנשיא ביידן בעוד כשבועיים.

האם קיימת היתכנות למהלך מעין זה?

דומה, כי לפחות בטווח הזמן המיידי, התשובה שלילית. כאמור, זה עלול לחבל במאמצים הטורקיים לצאת מן הבידוד בו היא נמצאת, ובעיקר מול ממשל ביידן. הסכם כזה יחייב את הסכמתה של הרשות הפלסטינית, וזו תביט בחשש רב על כל צעד שיכול לחזק את חמאס ברצועת עזה. ברור גם, שמצרים תפעל באסרטיביות רבה, כפי שעשתה בעבר, כדי למנוע את זה.

מבחינת ישראל ברור לחלוטין, כי מדובר יהיה בצעד שלילי, שיסבך עד מאד את המצב בשטח, אף אם מדובר יהיה במהלך שיהיה במהותו הצהרתי. ככלות הכול, ניסיון טורקי לפעול בשטח, על בסיס הסכם כזה, ברוח פעולותיה במימיה הכלכליים של קפריסין, או במים היוונים, יש בו פוטנציאל ברור להסלמה.

המניעים הטורקיים למהלך ברורים, אך הוא אינו נטול סיכונים. במיוחד כעת, כשארדואן מנסה לשפר יחסים עם קהיר וריאד, ועושה מאמץ רב להופיע באור קונסטרוקטיבי וחיובי יותר לקראת פגישתו הצפויה עם ביידן בקרוב

חיוני לעקוב אחר הפעילות בהקשר זה, שכן אין להוציא מכלל אפשרות, כי בנסיבות בהן טורקיה תרגיש, שאין מנוס מצעד מתריס מול יריבותיה, היא תיזום מהלך, ולו הצהרתי בעיקרו, אף בינה ובין חמאס בלבד.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/