חיפוש פשוט אחרי הסיבות לכך שכותבים אימצו שם עט יוביל אתכם למגוון סיבות, תלוי בכותב. אחת התשובות הנפוצות היא פרטיות. שם עט מאפשר לסופרים להפריד את החיים האישיים והמקצועיים שלהם.

להבדיל, הת'ר דין הוא השם איתו נולדתי. באופן טבעי, זה היה השם שבו קראו לי המורים ושאר התלמידים, מבית הספר היסודי ועד הקולג'.

למעשה, השם הכל-אמריקאי שלי היה הכרטיס שאפשר לי לגלות מה חשבו הסטודנטים האחרים באוניברסיטה על ישראל או יהודים באופן כללי.

אף אחד מהם לא ידע שיש באמתחתי לימודים של שמונה שנים בבית ספר יהודי ושאני יכולה לקרוא עברית, שביקרתי בישראל פעמיים, או שהמשפחה שלי הייתה שייכת לבית כנסת מקומי (קונסרבטיבי).

עם שם כמו הת'ר דין, אחד מחברי למעונות הרגיש לגמרי בנוח להגיד דברים כמו "ישראל צריכה להפוך למגרש חנייה", במהלך ארוחת ערב בחדר האוכל.

באותו רגע קיבלתי החלטה מודעת: מתוך אינטרס לדעת יותר על מה שיש לסטודנטים אחרים להגיד על ישראל והיהודים, לא יהיה חכם לחשוף את המורשת שלי. עדיף לאפשר להם לחשוב שהם מדברים לסטודנטית אחרת ולא יותר.

אף אחד כמעט לא הזדהה באוניברסיטה בתור אדם דתי; לא הכרתי אף אחד שהלך לתפילות או בית תפילה. בין השותפות שלי היו קתולית, בתו של כומר, מוסלמית שמשפחתה ברחה מאיראן בסוף שנות ה-70, ויהודייה חילונית.

למרות שגם אני הייתי חילונית באותה תקופה, לה היה שם יהודי הרבה יותר מזוהה, כך שעבורה, לא הייתה אפשרות להתחבא מאחורי שם שנשמע גוי כמו שלי. באותה קבוצת בנות, אף אחת לא ייחסה לדת שנולדנו אליה במובן מסוים של רצינות או דבקות. יעברו עוד 15 שנים עד שאהפוך ליהודייה "אדוקה". "מסכת" השם שלי חשפה יותר ממה שרציתי לדעת על הדרך בה אנשים חשבו על יהודים.

מקרה מאיר-עיניים נוסף התרחש במהלך השנה השנייה שלי בלימודים. חברה אמרה משהו משפיל על יהודים. אולי היא התכוונה להגיד בדיחה זולה, אני לא באמת יודעת. ההערה שלה הפריעה לי, ושאלתי אותה בפרטיות מה יש לה נגד יהודים. "אני אגיד לך", היא השיבה. "כשלמדתי טניס בכיתה ה', היה שם ילד יהודי שהיה בכיין ומעצבן ומפונק. החלטתי אז שאני לא אוהבת יהודים". ובזה זה נגמר.

משום שילד יהודי בן 10 התנהג בדרך שבה ילדים מתנהגים, עם שלם הפך להיות מושמץ. או אולי משפחתה של אותה סטודנטית והסביבה שלה לא ראו את היהודים באור חיובי וילד יהודי מעצבן אחד הספיק כדי להטות את הכף.

המסכה שלבשתי בתור הת'ר דין שימשה את הסטודנטית חסרת הביטחון שהייתי: הסטודנטית שהחליטה לא לעמוד מול שני סטודנטים אנטישמים, בתקופה שבה הערות אנטישמיות ואנטי-ישראליות היו נדירות

במהלך הדורות, אנשים רגילים לחלוטין שיתפו בתירוצים על הסיבה לכך שריב קטן מוביל לסלידה אינטנסיבית מכל היהודים. ברמה הקיצונית ביותר, בסיפור פורים, המן זועם מפעולתו של יהודי אחד, והשיפוט שלו מושלך על כל היהודים.

אחרי הקולג' עברתי לניו יורק כדי להתחיל בקריירה בטלוויזיה. עם אוכלוסייה יהודית כה גדולה, לא הייתה סיבה להסתיר את היותי יהודייה, ובענף מלא ביהודים, לא היית בולטת אם הייתי אומרת שאני יהודייה.

באמת שלא הזדקקתי למסכה להסתתר מאחוריה, או שם חדש. אף אחד לא שאל, אז מעולם לא גיליתי את המורשת שלי. באותה תקופה, כל סוג של אדיקות דתית היה לגמרי מחוץ לחיים שלי. הייתי מונעת לחלוטין על ידי הקריירה שלי.

תנועה הניו אייג' היתה פופולרית למדי באמצע שנות ה-90 בניו יורק. היו הזדמנויות ללמוד, לחקור ולהביע את הרוחניות שלך ולהשתתף בהרצאות ובאירועים ברחבי העיר. מריאן וויליאמסון הייתה הדוברת הראשית בסצנת הניו אייג' עם קהל גדול בניו יורק, והיא לא הסתירה את העובדה שהיא יהודייה.

בדומה לי, השם שלה לא נשמע יהודי, אך היא הזדהתה בפומבי בתור יהודייה. באותה תקופה אהבתי את זה שהיא הפצירה בכולם להחליף פחד באהבה, אבל חשבתי שזה מוזר שהיא דיברה בעיקר על עקרונות ואלוהות לא-יהודית.

לאחר מחלה ארוכה, אמא שלי נפטרה ב-1995. הקריירה שלי בטלוויזיה המריאה עד אותה נקודה, והמסע הרוחני שלי קיבל כנפיים משלו. הצלילה שלי לבריכת הניו אייג' הייתה כמו אבן – הכל התמקד בהטפה לאהבה, אבל ה"מטיפים" עצמם לא היו ממש מכובדים. אז התחלתי לחקור את הדת אליה נולדתי: היהדות.

התחלתי לבקר באופן תדיר במרכז Aish בניו יורק. בסופו של דבר, נרשמתי לרבים מהטיולים שלהם לישראל. אימצתי שם יהודי, משהו שמעולם לא היה לי. אבא שלי לא התלהב ממש מהאדיקות הדתית, אבל הוא קיבל מאוד את הבחירות שלי ואפילו נתן חסות לקידוש ב-Aish לכבוד השם היהודי שלי.

כשנולדתי, ההורים שלי קראו לי הת'ר על שם סבתי, ששמה היה הילדה. הם בחרו שם אנגלי עם H כדי לכבד את זכרה. לכן, בחרתי את המקבילה של השם "הילדה" ביידיש. באופן מקרי, "דין" עבר התאמה לאנגלית על ידי אבי כשהיה צעיר. למשפחה היה שם ארוך ובלתי ניתן להגייה, שהיה להוריו המהגרים של אבי ביבשת הישנה, והוא קיצר אותו להברה הראשונה שנשמעה כמו "דין".

המסכה שלבשתי בתור הת'ר דין שימשה עבור הסטודנטית חסרת הביטחון שהייתי לפני זמן רב: הסטודנטית שהחליטה לא לעמוד מול שני סטודנטים אנטישמים שהכירה, בתקופה שבה הערות אנטישמיות ואנטי-ישראליות היו נדירות. אני עדיין משתמשת בשם הת'ר דין בפעילות המקצועית שלי, אבל אני לא מסתתרת מאחורי הזהות היהודית שלי.

אימצתי שם יהודי, משהו שמעולם לא היה לי, את המקבילה של השם "הילדה" ביידיש. אבא שלי לא התלהב ממש מהאדיקות הדתית, אבל הוא קיבל מאוד את הבחירות שלי ואפילו נתן חסות לקידוש לכבוד השם היהודי שלי

משום שאני עובדת במדיה הציבורית בישראל, אני ידועה באופן פומבי בתור הת'ר דין; שם הלידה שלי היה באופן טבעי הקרדיט שלי בתור כותבת.

זה השם שהקרובים והאהובים עליי ביותר רואים בתור משהו מוזר, משום שזה שם – אמנם שם נחמד- המשויך לפרק בעבר הרחוק של החיים שלי, ומערכת הערכים של שנותיי בתור צעירה, אז ההשכלה והקריירה שלה היו בעדיפות עליונה לעומת הערכים היהודים האותנטיים שאני מחזיקה כעת.

בסיפור של פורים, הדסה התחבאה מאחורי המסכה של בחורה רגילה משושן, שבחרה לחשוף את הזהות שלה בתור יהודייה רק כשהזמן היה מתאים.

אחרי שאימצתי חיים יהודיים באופן מעמיק ב-20 השנים האחרונות, אני לא מתחבאת מאחורי הזהות היהודית שלי יותר. עם זאת, השם היהודי שלי שמור למשפחה שלי, לחברים קרובים ולי עצמי.

היעד שלי הוא לא לפרסם את השם שלי, אלא לפרסם את המסע המופלא שלי מהגלות בעזרת הבורא שלנו – אשר להבדיל – נותר ללא שם במגילת אסתר.

הת'ר דין החלה את הקריירה שלה בתור כתבת טלוויזיה לפני יותר משני עשורים בחטיבת החדשות של MTV. היא גם החלה להפיק ראיונות עם מפורסמים עבור רדיו AP, ערוץ E! ומגזין People, בין היתר. הת'ר גם רואיינה ברשתות כמו NBC News, MSNBC ו-Fox News בנושאים של חדשות על מפורסמים. היא הפכה לתלמידה מן המניין ב-Aish ניו יורק בסוף שנות ה-1990 והגיעה לישראל פעמים רבות בטיולים של Aish ניו יורק. הת'ר פגשה את בעלה לעתיד בישראל ועשתה עלייה ב-2001. הם נותרו בישראל, וזהו מקום הולדתה של ילדיה. היא דוברת מול קהלים רבים על הקריירה המדהימה שלה בראיון של מפורסמים – ובמיוחד מדוע התרחקה משם. ספר הזיכרונות שלה "Searching for Heather Dean", ("מחפשים אחרי הת'ר דין"), זמין לרכישה באמאזון.