בלילה של ה-2 במרץ, עם חשיפת מדגמי הטלוויזיה והחדשות, נאם בנימין נתניהו "נאום של אחרי" בפני תומכיו הנלהבים, ששודר בשידור ישיר בכל הערוצים. נתניהו ביקש לצרוב בתודעת הצופים משפט אחד: "לילה של ניצחון ענק".

זו לא הפעם הראשונה שנתניהו עושה זאת. אחרי סבב הבחירות הראשון באפריל 2019, אמר כי מדובר "בלילה של ניצחון אדיר". ניצחון אדיר אולי זה לא היה, אבל אחרי כל התהפוכות יתכן שזה יסתיים בניצחון לא מבוטל. הוא הצליח לפרק את כחול לבן וכנראה הבטיח לעצמו ממשלת אחדות שבה יכהן ראשון, בהסכם רוטציה עם גנץ. הסכם שספק אם יתממש אי פעם.

מדובר בטריק ישן: גם ג'ורג' בוש הבן עשה זאת אחרי בחירות 2000 ושערוריית ספירת הקולות בפלורידה. הסיבה שנתניהו חש צורך עז לומר שהוא ניצח גם כאשר הדברים אינם חד משמעיים, היא שנתניהו מבין שהכללים הדמוקרטיים הם לא תמיד המקום שבו משיגים ניצחונות וקוצרים הישגים. פעמים רבות, נתניהו מבקש לנצח במגרש אחר: התודעה הציבורית.

נתניהו עובד על התודעה הציבורית ללא הרף, גם של הבייס אבל בעיקר של המחנה השני, מחנה "רק-לא-נתניהו". למשל, על פי הפרסומים, תודעת הניצחון של נתניהו יצרה בכחול לבן ייאוש, עד שלפי הפרסומים היו מוכנים לשבת תחת נתניהו בכל התנאים שלו, ולו רק כדי לא ללכת לבחירות רביעיות. אבל נתניהו עובד על התודעה הציבורית גם במישורים נוספים. משבר הקורונה למשל הוא הזדמנות מצוינת: פחד הוא חומר הגלם הטוב ביותר להשפעה על התודעה עבור נתניהו.

נתניהו עובד על התודעה הציבורית ללא הרף, גם של הבייס, אבל בעיקר של המחנה השני, מחנה "רק-לא-נתניהו". למשל, על פי הפרסומים, תודעת הניצחון של נתניהו יצרה בכחול לבן ייאוש

המופעים שהוא מעלה מדי ערב בפריים טיים בימי הקורונה הרעים, נראים כאילו נלקחו מאיזו גרסה מודרנית של "הנסיך" של מקיאוולי. המופעים אמנם נתפשים על-פי רוב כפי שהם, ציניים ואופורטוניסטיים, אולם הם החדירו במספיק אנשים מהציבור פחד אמיתי מנגיף הקורונה. המומחים אינם תמימי דעים ביחס לסכנת הקורונה והצעדים לגבי הווירוס, אולם נתניהו נגע בעצבי הפחד של מספיק אנשים, כדי שיוכל להצליח בסגירת הפרלמנט, ואפילו דחיית משפטו. התודעה הציבורית גורמת אפילו לבני גנץ להודות, בעיקר באמצעות מהלכו האחרון, שמוטב שלא להחליף את נתניהו בעת הזאת.

גנץ לא מוכשר מספיק לשחק במשחק התודעתי

מול נתניהו ניצב יריב חלש. בני גנץ לא הצליח להשפיע תודעתית גם על חצי העם שמתנגד לנתניהו. גנץ לא יצא בשום מסר קוהרנטי לציבור, לא ייצג שום מסר משפיע ומחייב (אמרת שנתניהו ארדואן, לא? איך תשב איתו?) ונכשל גם באיחוד השורות מאחוריו בתוך כחול לבן. גנץ, במקום להשתלט על הנרטיב, ולהטיח כתב אישום בנתניהו על מערכת בריאות קלוקלת שתחלואיה נחשפים במשבר הנוכחי, התמסר לנתניהו, ושידר חולשה ופחד.

למעשה גנץ מגמגם מול נתניהו כבר תקופה. למשל, כאשר נתניהו מטיח בגנץ שזה "או ביבי או טיבי", גנץ מהסס. תחילה אמר שלא יישב עם המשותפת. לאחר מכן, הודה שהנסיבות מחייבות אותו להפר הבטחת בחירות. הוא לא מצליח להחליט איזו הבטחה הוא מתכוון להפר – לא לשבת עם המשותפת ולא תחת נתניהו – אבל מה שברור הוא ששתי ההבטחות אינן רציניות. במקום להטיח בנתניהו ובימין האשמות: "אתם קוראים לי תומך טרור? אתם שחיבקתם את משפחת אזריה חיבוק חזק? אתם שהלכתם לייעץ למשפחות טרוריסטים יהודיים? שיושבים ביניכם כאלו שתכננו פיגועים בעצמם?". הלך גנץ ונשאב גם הוא להוריקן נתניהו, שכילה כבר כל כך הרבה קריירות פוליטיות בעבר.

גנץ התמסר לנתניהו ושידר חולשה ופחד. למעשה גנץ מגמגם מול נתניהו כבר תקופה. במקום להטיח בנתניהו ובימין האשמות, הלך ונשאב גם הוא להוריקן נתניהו, שכילה כבר כל כך הרבה קריירות פוליטיות בעבר

קלפי משחק

האמת היא שגם אם נתניהו מאמין בצעדי הסגר החריפים, עדיין חצי מהעם לא מאמין לו, ולא יאמין לשום דבר שיוצא מפיו. נתניהו עשה עבודה טובה מדי במלאכתו לפיצול העם, ועכשיו הוא כבר לא יכול לעשות שום דבר מבלי להיחשד בנוגע למניעיו. אף מנהיג לא יכול להוביל מהלכים מורכבים שדורשים הסכמה רחבה יותר במצב כזה. הקורונה לא אמורה להיות סוגיה של ימין ושמאל בכלל, שהרי הנגיף מאיים על כל האנושות באותה מידה. אולם יותר מדי אנשים לא מאמינים לנתניהו, ומניחים שהוא לכל הפחות ממנף את המצב לטובתו, אם לא בורא משבר מן היסוד, רק כדי לקבל לידיים שלו עוד קלפים טובים, למשחק הפוקר שהוא משחק נגד שאר מוסדות המדינה.

מעשיו של נתניהו לא גרמו להמונים להתקומם נגדו, למרות שסגר את מערכת המשפט וניסה בתרגילים בזויים, באמצעות שותפו יולי אדלשטיין, לסגור את הפרלמנט. למעשה המדינה מתנהלת כרגע בניווטו המוחלט של אדם אחד. אף אחד לא יכול היה לדמיין מצב כזה קורה לאורך ההיסטוריה של כל מדינה דמוקרטית.

אולם נתניהו מצליח מאחר שמספיק אנשים משוכנעים בצדקת מעשיו. ולא, זה לא משבר הקורונה. ההמונים לא יוצאים לרחובות יותר, כי הם פשוט מפוצלים ביניהם. נתניהו פשוט הצליח להחליש כל ביקורת כלפיו, על ידי כך שצבע אותה בגוונים פוליטיים. דוגמה קטנה: נתניהו זכור כמי שניהל היטב את מערכת צוק איתן למשל, למרות דו"ח המבקר הקשה כלפיו. הציבור של נתניהו כבר מזמן הפנים: "מה זה משנה מה אמר איזה מישהו?" מי שמבקר את המדיניות מוקע כשמאלן, או ליברל או אינטרסנט. מי שמתנגד לנתניהו, כאילו מתנגד למדינה.

נתניהו זכור כמי שניהל היטב את צוק איתן למשל, למרות דו"ח המבקר הקשה כלפיו. מי שמבקר את המדיניות שלו מוקע כשמאלן, או ליברל או אינטרסנט. מי שמתנגד לנתניהו, כאילו מתנגד למדינה

הפערים בין המחנות בלתי ניתנים לגישור: מחנה אחד רואה מערכת משפט שרודפת את נתניהו, ומחנה נגדי רואה נתניהו שרודף את מערכת המשפט. אבל נתניהו מבין יותר טוב מאתנו, שדמוקרטיה לא נדלקת ונכבית כמו מנורת שולחן. דמוקרטיה דועכת בהדרגתיות. גם אם משבר הקורונה יעבור בעוד חודשיים, הכנסת תתכנס ומשפט נתניהו יצא לדרך, המשקעים של מעשיו יישארו בתודעה.

אנחנו ניזכר שלא קרה כלום בתקופת הדחייה של נתניהו, וכמה טוב היה לתת לו את הארכה הזאת שיתפקד כמו שצריך. פתאום נשמע קולות בסגנון "אולי מוטב שנימנע מן המשפט הזה לאורך הכהונה, וניתן לו חסינות". אולי זה נשמע מופרך כעת, אבל אט אט, מישהו מכין את התודעה שלנו לאפשרות הזאת.

אורית גלילי צוקר היא "חיה פוליטית, מזדהה עם מיעוטים". לא הולכת בתלם, ד"ר למדע המדינה, לשעבר ראש צוות תקשורת פוליטית ליו"ר הליכוד, בנימין נתניהו.