גבי אשכנזי (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)
כך בישלו אשכנזי ודרעי את כניסתו של גנץ לממשלת נתניהו

הנחש, האריה והחמור

פרשנות

הרבה לפני שמגפת הקורונה הפכה לתירוץ הרשמי להקמת ממשלת חירום, ובזמן שבכחול-לבן עוד קיוו להקים ממשלת מיעוט או לכל הפחות להגיע למו״מ מול הליכוד עם הכנסת בידיהם, אשכנזי כבר בישל עם דרעי את הצטרפות גנץ ואנשיו לממשלה בראשות נתניהו ● הרמטכ״ל לשעבר ראה את תוצאות הבחירות ב-2 במרץ, וקיבל החלטה ● רק ביום חמישי, הבינו שותפיו לשעבר לאן פניו מועדות ● משרד הביטחון זו רק תחנה ראשונה ● הו הא מי זה בא ראש הממשלה הבא

פרידה אשכנזי, אמו של הרמטכ״ל לשעבר וחבר הכנסת גבי אשכנזי, אמרה לו פעם שאם הוא רוצה להרוג אותה – שייכנס לפוליטיקה. אשכנזי חיכה כמעט עשור, אבל נכנס לפוליטיקה. פרידה עדיין בחיים, אבל עכשיו הוא הורג את כחול-לבן ואת בני גנץ.

שר הביטחון המיועד בממשלתו של בנימין נתניהו הוא הכוח המניע מאחורי החלטת גנץ לוותר על המנדט שהעניק לו נשיא המדינה – ולשבור את ההבטחה לבוחר כי לא יישב תחת ראש ממשלה הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. הוא בישל את הדייסה שגנץ אוכל עכשיו.

אשכנזי אמנם נכנס לפוליטיקה רק לפני שנה, אך מעשית – הוא הפך לפוליטיקאי בליגה של הגדולים החל ממרץ 2020.

הגירוש מגן עדן

הרבה דם רע, תירוצים מזיעים ממאמץ ודמעות רטובות עברו פה מאז יום חמישי האחרון, בשעה שלוש אחר הצהריים, כשחבר הכנסת בני גנץ החליט להגיש את מועמדותו לתפקיד יושב ראש הכנסת, ובאבחה זרק לפח שלוש מערכות בחירות, מיליארדי שקלים, מאות אלפי ציוצים ואת שארית האמון שאולי עוד נותר במילה של פוליטיקאים.

זה התחיל שבוע קודם לכן, כמובן. כחול-לבן, הרשימה המשותפת, העבודה-מרצ וישראל ביתנו – ביחד 61 חברי כנסת – ביקשו לממש את הרוב שלהם בכנסת ולכנס את המליאה כדי לבחור יושב ראש חדש, תחת יולי אדלשטיין מהליכוד. אדלשטיין סרב וניצל את סמכותו כיו״ר המכהן כדי לנעול את מליאת הכנסת. מספר עתירות הוגשו לבג״ץ – ביניהן עתירה של כחול-לבן, כמו גם של מרצ.

יולי אדלשטיין ובני גנץ בפורום השואה הבינלאומי, ב-22 בינואר 2020 (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)
יולי אדלשטיין ובני גנץ בפורום השואה הבינלאומי, ב-22 בינואר 2020 (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)

הרכב מורחב של חמישה שופטים, בראשות נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, ביקש מאדלשטיין להשיב האם בכוונתו לכנס את המליאה עד יום רביעי, ה-25 במרץ. אדלשטיין השיב באריכות: לא.

אז השופטים החזירו לו צו מורה, המחייב אותו לכנס את המליאה עד אותו יום רביעי. אדלשטיין חיכה למועד הנקוב, והתפטר. הוא סרב לאכוף את צו בית המשפט, למרות שהובהר לו על ידי כל יועץ משפטי אפשרי כי התפטרותו איננה מיידית וכי חובה עליו לעשות כך. לראשונה בישראל, נציג הרשות המחוקקת החליט למרוד נגד הרשות השופטת.

בפניה לבג"ץ לפי פקודת ביזוי בית המשפט, יצאו המשתתפים מגדרם למצוא פתרון יצירתי שיעקוף את המשבר החוקתי חסר התקדים שנוצר. הלך הרוח בקרב השופטים היה לפתור את הבעיה הפרוצדורלית – כיצד לכנס את המליאה בהקדם ולבחור יו"ר חדש – מבלי להידרש לעבירה הפלילית של אדלשטיין עצמו. "אנחנו בכל זאת מוסד ממוסדות המדינה, חלק מהתפקיד שלנו הוא להגיע לאיחוי, לא למלחמה", אמר במהלך הדיון השופט עוזי פוגלמן.

וכך בית המשפט בחר למחול על כבודו, גם במחיר מחילה על שלטון החוק, והניח בדברי ימי ההיסטוריה של הדמוקרטיה הישראלית תקדים שכולנו עוד נתחרט עליו ביום מן הימים.

הלך הרוח בקרב השופטים היה לפתור את הבעיה הפרוצדורלית – כיצד לכנס את המליאה בהקדם ולבחור יו"ר חדש – מבלי להידרש לעבירה הפלילית של אדלשטיין עצמו

קשה לצפות מחמישה שופטים האוחזים בעט שיהיו גם שכירי החרב של הדמוקרטיה. השמירה על הערך הקדוש של הפרדת הרשויות והשמירה על שלטון החוק צריכה להיות בידי נבחרי הציבור, כפרוקסי של הציבור עצמו. ולכן, כאשר דווקא ביום שאחרי כל הדרמה הזו בעליון, דווקא על רקע העבירה הפלילית של אדלשטיין, בחר בני גנץ לנטוש את המאבק על ערכי הדמוקרטיה – המעשה נתפס כחמור שבעתיים.

אף אחד לא חושד בגנץ שעשה זאת למען מנעמי שלטון. למעשה, רבים מאמינים שעשה זאת כי נמאס לו להילחם על השלטון.

גנץ האמין לאיומי הליכוד, כי אם ימונה ח"כ מאיר כהן, איש יש עתיד, ליו"ר הכנסת, לא יתקיים יותר משא ומתן על ממשלת אחדות-חירום. ובאותו רגע נחשפו מצביעיו לאמת פשוטה: גנץ רוצה ממשלת אחדות-חירום. כשאדלשטיין אמר לבית המשפט העליון כי אינו מוכן לכנס את הכנסת לבחור יו"ר חדש משום שהדבר ״יחבל״ במאמצי הקמת ממשלת אחדות – אדלשטיין לא שיקר, הוא פשוט ידע שאכן ישנם מאמצים כאלה. אלו לא היו מליצות, לא שטיקים של קמפיין בחירות רביעיות. זו הייתה האמת הפשוטה.

מנהיגי כחול לבן בבוקר שאחרי הבחירות. ישרדו יחד באופוזציה? (צילום: פלאש 90)
מנהיגי כחול לבן בימים יפים יותר, בבוקר שאחרי הבחירות באפריל 2019 (צילום: פלאש 90)

ההכרה הזו בוודאי נחתה גם על לפיד ויעלון, בפגישת ה״קוקפיט״ האחרונה שתתקיים אי פעם (ותודה לאל שנפרדנו מהמילה המעצבנת הזו. במסורת ימי הסגר והבידוד, אפשר לחזור ל״מטבחון״ הישן והביתי). הם שמעו את גנץ מסביר להם שהוא מתכוון להגיש את עצמו כמועמד ליו"ר – תפקיד שיישא באופן זמני, כמובן, רק כדי לפתור את הפלונטר הפוליטי שנוצר – והבינו מייד: גנץ נכנע. כחול-לבן, כרשימה של 33 חברי כנסת עם מנהיגות של ארבעה – נכנסה בבת אחת לדפי ההיסטוריה.

אבל לא גנץ פירק את המיזם שהוא עצמו הרים 13 חודשים קודם לכן. לא גנץ היה זה שקטף את הפרי האסור מעץ הדעת. כמו בכל סיפור גירוש מגן עדן, חייב להיות שם קטליזטור. חייב להיות שם קודם כל נחש.

בסיפור שלנו, קוראים לו גבי אשכנזי.

אריה בחורף

השנה החולפת בפוליטיקה הישראלית הייתה ככל הנראה המטונפת ביותר – חסרת תקדים בהיקף ההתקפות האישיות שבוצעו במהלכה. נגד יצחק רבין התחוללה הסתה חריפה, על בסיס אידאולוגי, שהובילה להירצחו. ברוח התקופה, כשהרשתות החברתיות מחליפות את הרחובות וטוויטר הוא כיכר העיר החדשה, לבני גנץ פשוט עשו רצח אופי פעם אחר פעם אחר פעם. גנץ של מרץ 2020 הוא, במידה רבה, איש מת מהלך. העובדה שעדיין לא פרש מהפוליטיקה – והסיכויים שזה עוד יקרה אינם קטנים – תיאמר לזכותו. מעטים היו עומדים ברסס כדורי השטנה שנורו לעברו שוב ושוב.

גנץ של מרץ 2020 הוא, במידה רבה, איש מת מהלך. העובדה שעדיין לא פרש מהפוליטיקה – והסיכויים שזה עוד יקרה אינם קטנים – תיאמר לזכותו. מעטים היו עומדים ברסס כדורי השטנה שנורו לעברו שוב ושוב

גנץ, לפי כל העדויות של אלו שמכירים אותו, הוא איש טוב לב. נחמד. שוחר שלום. הוא לא ערמומי, חובב שירה בציבור, איש רעים, באמת ממלכתי ופטריוט – ומעל הכל, איש צוות. בניגוד לנתניהו, השולט בכל פרט ומנהל בריכוזיות, לא פעם לבדו, כל קמפיין ומשרד ומממשלה שתחתיו, כוחו של גנץ תמיד היה במעגל שסבב אותו. כוחו של גנץ, ובהכרח סוד ההצלחה של כחול-לבן בקלפי, טמון בגורמים החזקים שהקיפו אותו – בראשם יאיר לפיד, המנוסה בפוליטיקאים של כחול-לבן, האיש שהביא אתו מנגנון משומן ומוצלח של מפלגה עם ניסיון מוכח וקבלות על כך.

במשך שנה, לפיד כונה בזירה הפוליטית "ראש ממשלת כחול-לבן". לכולם היה ברור – גם ליריבי המפלגה – שלפיד הוא המנוע החזק שם. כל כך היה ברור, שחלק לא קטן מקמפיין הימין – ובכלל זה הליכוד והמפלגות החרדיות – התמקד בניסיון להפריד בין גנץ ללפיד. בגוש הימין חשבו שלפיד הוא החסם העיקרי לכל אפשרות של הקמת ממשלה בראשות נתניהו – גם משום שהוא מושך מצביעים ומונע מהגוש להגיע ל-61, וגם משום שלא ניתן יהיה להקים ממשלה עם כחול-לבן, כל עוד לפיד שם. לא לפיד ולא החרדים יסכימו לזה.

בחורף האחרון, אחרי פיזור הכנסת וההכרזה על בחירות שלישיות, החליטו בימין לשנות טקטיקה. במקום לרדוף אחרי לפיד, החליטו לחזר אחרי אשכנזי. את תפקיד הרומיאו לקח האיש החזק ביותר בגוש הימין – יו"ר ש"ס אריה דרעי, האיש שבלעדיו אפילו נתניהו לא יצליח לשרוד בשלטון. ולמרבה ההפתעה, דרעי גילה באשכנזי ג׳ולייט מוכנה ומזומנה לזוגיות חדשה.

אריה דרעי ובנימין נתניהו (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)
אריה דרעי ובנימין נתניהו (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

אין לדעת באמת כמה פעמים נפגשו בחודשים שקדמו לבחירות מרץ 2020. אביגדור ליברמן טען וטוען שהשניים ניהלו מספר רב של פגישות אישיות. אשכנזי שיחרר הכחשה רופסת, דרעי עוד פחות מכך. אף אחד לא שם לב למערכת היחסים הנרקמת שם – כי כולם היו משוכנעים שגם ההצהרות הללו הן חלק מקמפיין ניסיון ההפרדה וההפחדה כלפי כחול-לבן. אף אחד לא הבין שגם בתוך בליל השקרים, לפעמים נאמרת גם אמת.

גם בכחול-לבן עשו טעות ניווט קלה: היה מי שחשב שם שהיחסים הנרקמים בין דרעי לאשכנזי דווקא ישרתו את המפלגה בפירוק גוש הימין-חרדים.

"אם שוב נגיע לתיקו אחרי הבחירות, אני וגבי אשכנזי נפעל יחד לממשלת אחדות", דרעי אמר לרינה מצליח ב״פגוש את העיתונות״ ב-8 בפברואר, שלושה שבועות וחצי לפני הבחירות. איך האמירה הזו עברה מתחת לרדאר, לא ברור. אבל היא עברה מתחת לרדאר – ממש כשם שאשכנזי עצמו עף מתחת לרדאר מאז שנכנס לפוליטיקה בפברואר שנה שעברה.

נחש בתוך הקש

גבי אשכנזי הוא, ללא ספק, אחד המפקדים הנערצים שצה״ל ידע בעידן של פוסט מלחמות הקיום הגדולות של המדינה. ב-1987, כשמונה למפקד חטיבת גולני, ראיתי במו עיני גולנצ׳יקים בבית הספר לחי״ר מעיפים את הכומתה באוויר בעיניים נוצצות. הוא הראשון מסוגם. הוא הסמל. אלו שהכירו אותו ואלו שרק שמעו עליו – היו מוכנים, ולמעשה מוכנים גם היום, ללכת אחריו לאן שיאמר.

אלו לא רק החיילים שמעריצים את אשכנזי. חלק מכוחו הבלתי מבוטל היה הקשר עם המשפחות. כל קצין שאיבד חיילים שומר על קשר עם משפחות הרוגיו. אשכנזי הוא באמת קצת יותר מזה. באופן אישי אני מכירה מספר משפחות ששכלו אב או בן, שרואות בו עד היום המלאך ששומר עליהן. האיש הטוב בסיפור הרע כל כך של חייהן. קשה להגזים בכוח שיש לקשר הזה, של אשכנזי, עם המשפחות השכולות.

אבל יש לאשכנזי הקצין גם צד ביוגרפי אחר, מהותי ולא שולי כלל: הוא אחד הקצינים הערמומיים, הפוליטיים והחתרנים ביותר שהיו לצה״ל. יש לזה כמובן גם יתרון – לא מעט משימות שתכנן הצליחו בזכות האינסטינקטים הממזריים שלו. אבל אי אפשר בשום דרך לחשוב על אשכנזי כאיש צנוע שבא לתרום את חלקו מבלי לצפות לקבל תרומה.

גבי אשכנזי לצדה של מרים פרץ ביום הזיכרון לחללי צה״ל, ב-14 באפריל 2010 (צילום: אביר סולטן/פלאש90)
גבי אשכנזי לצדה של מרים פרץ ביום הזיכרון לחללי צה״ל, ב-14 באפריל 2010 (צילום: אביר סולטן/פלאש90)

לאורך הקריירה הביטחונית שלו, אשכנזי לא קיבל מהממונים עליו את מה שדרש, ואיכשהו תמיד השיג בדיוק את מה שרצה. הוא ביקש להיות מנכ״ל משרד הביטחון וסורב. אחר כך עמיר פרץ מינה אותו למנכ״ל משרד הביטחון. הוא רצה להיות רמטכ״ל והעדיפו אחר על פניו. אחר כך אהוד אולמרט מינה אותו לרמטכ״ל. לפי נתניהו, אשכנזי רצה להיכנס – הרבה לפני שהוקמה כחול-לבן – למפלגת הליכוד עם שריון, וסורב. אפשר להניח עכשיו, שהוא עוד ייכנס לשם בדרך המלך.

אז איך קרה שאחד האנשים הכי שאפתנים שהיו בצה״ל, אחד הרמטכ״לים הכי פוליטיים שהיו לצבא אולי מאז משה דיין, בסופו של דבר נכנס לפוליטיקה על תקן ״אני סתם עברתי פה במקרה״ והסתפק במקום 4 במפלגה חדשה? ואיך יכול להיות שבמשך שנה, כולם האמינו שזה מספיק לו?

אז איך קרה שאחד הרמטכ״לים הכי פוליטיים שהיו לצבא בסופו של דבר נכנס לפוליטיקה על תקן ״אני סתם עברתי פה במקרה״ והסתפק במקום 4 במפלגה חדשה? ואיך יכול להיות שבמשך שנה, כולם האמינו שזה מספיק לו?

אשכנזי אמר לא פעם שהדמות הנערצת עליו היא אריאל שרון – את טבילת האש המלחמתית הראשונה של אשכנזי, הוא קיבל במלחמת יום כיפור, כצוער בבה״ד 1, בגזרה הדרומית תחת פיקודו של שרון. כששרון הקים את ״קדימה״, הוא הציע לאשכנזי להצטרף לאליו. אשכנזי סרב – פוליטיקה עדיין לא הייתה בראש מעייניו. אבל אין ספק ששרון הוא דמות שאשכנזי ראה לנגד עיניו כשבסופו של דבר נכנס לפוליטיקה.

מעבר להיותם מצביאים ואנשי צבא בראש ובראשונה, יש לשניים דבר נוסף במשותף: כתם על הרקורד ששניהם הקדישו שנים – ואשכנזי ימשיך להקדיש עוד כמה שנים – כדי למחוק מהזיכרון. במקרה של שרון, זוהי מלחמת לבנון הראשונה, הקביעה כי שיקר לראש הממשלה מנחם בגין, וסילוקו בבושת פנים ממשרד הביטחון בעקבות ארועי סברה ושתילה.

שרון עבד שני עשורים שלמים כדי להיכנס בסופו של דבר למשרד ראש הממשלה כדמות ממלכתית, כמי שעבר מסלול שלם מהיותו הסדין האדום של אנשי השמאל לתקווה הלבנה שלהם. כמי שדיבר על ״ירדן היא פלסטין״ וסיים בפינוי המתנחלים מגוש קטיף בכוח, במסגרת ההתנתקות. כשחושבים על שרון היום, פחות חושבים על מלחמת לבנון; הוא נשאר שנוי במחלוקת – רק שהמחלוקת השתנתה. ועל זה יאמר שרון: דיינו.

הסברה ושתילה של אשכנזי הוא מסמך הרפז. אותה פרשה שאיש לא מבין עד הסוף, שאף אחד כבר לא רוצה להבין עד הסוף, אבל כולם זוכרים אותה כפרשה הפוליטית הכי מלוכלכת שהייתה בצבא אי פעם.

ב-2016, בתום החקירה הפלילית – שהשתרכה במשך שנים רבות, שכללה תמלול של עשרות אלפי שיחות שניהל אשכנזי – התיק נגד אשכנזי נסגר. הוא נוקה מחשד פלילי, אבל החשד הציבורי מעולם לא הוסר כליל. בהחלטה לסגור את התיק נגדו, ציין אז היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין כי אשכנזי עסק באיסוף מידע מכפיש על שר הביטחון, אהוד ברק. הנכלוליות דבקה באשכנזי וטרם הוסרה.

בהחלטה לסגור את התיק נגדו, ציין אז היועץ המשפטי לממשלה וינשטיין כי אשכנזי עסק באיסוף מידע מכפיש על שר הביטחון, אהוד ברק. הנכלוליות דבקה באשכנזי וטרם הוסרה

אשכנזי המתין שלוש שנים מאז סגירת התיק נגדו בשקט ציבורי. מצד אחד, לכולם היה ברור כי מדובר בנכס אלקטורלי – רמטכ״ל לשעבר שפיקד על כמה מהמבצעים החשובים של השנים האחרונות ובהצלחה יתרה, נציג ישראל השנייה, מזרחי. נערץ אך לא מורם מעם. הפוסטר בוי שכולם חיכו לו.

אבל אשכנזי, מספרים אנשים שמכירים אותו, חשש לקפוץ למים העמוקים. הוא נזקק לכמה שנים שקטות לדכא את הדיבור סביב פרשת הרפז. הוא נכווה בפרשה הזו – וייתכן שגם עדיין חשש ממנה. למעשה, אשכנזי לא נכנס לפוליטיקה אלא רק אחרי שבועז הרפז, גיבור הפרשה נשוא שמו, חתם על עסקת טיעון לפני שנה וחצי וחדל להוות איום כמי שעלול להפוך לעד מדינה ואולי להביך את חברו הרמטכ״ל לשעבר על דוכן העדים.

וכך, במתכוון או שלא, אשכנזי מצא את הדרך הנוחה להיות עם ולהרגיש בלי – להיכנס לפוליטיקה בזהירות, ועוד לצאת על הדרך הגיבור שכולם מוחאים לו כפיים.

גנץ חבר אל משה יעלון לפני הכל. ואז התחילו המגעים לחבור אל אורלי לוי-אבקסיס וגשר, ולחילופין אל יאיר לפיד ויש עתיד. לאשכנזי היה משקל לא קטן בבחירה הסופית. הוא ראה את הסקרים, הוא הבין את המפה, והבטיח להצטרף למיזם אם חוסן לישראל של גנץ, תל״ם של יעלון ויש עתיד של לפיד יתמזגו לרשימה אחת. הוא אפילו יהיה במקום הרביעי הצנוע.

גבי אשכנזי ויאיר לפיד משחקים שש בש, במרץ 2019. אנחנו יודעים מי ניצח (צילום: AP Photo/Tsafrir Abayov)
גבי אשכנזי ויאיר לפיד משחקים שש בש, במרץ 2019. אנחנו יודעים מי ניצח (צילום: AP Photo/Tsafrir Abayov)

החיבור עבד כמו בינגו, ואשכנזי היה הכדור הנוסף. הבאנקר. הוא הסתובב בשטח ללא הפסקה, מחוג בית למתנ״ס. הוא דיבר ברוגע. לאורך שלוש מערכות בחירות, נמנע כמעט תמיד מעימותים חזיתיים – לא תקף את החרדים, לא כינה את נתניהו ארדואן. אפילו כשכחול-לבן אימצה כסיסמת בחירות את ״או כחול-לבן או ארדואן״, אשכנזי העדיף פרפרזה רגועה יותר – ״או כחול-לבן בקלפיות או בחירות רביעיות״.

ההאשמה הכי חמורה שהטיח בנתניהו אישית הייתה שהוא שקרן. נו שוין. מבחינת נתניהו, זו לא האשמה – זו אקסיומה. אצל דנה ויס בשבוע שעבר, כשהטיחה בראש הממשלה שהוא לא אמין, נתניהו הביט בה בחיוך האומר, ״נו, ו?״

אשכנזי מצדו הצליח גם לברוח באופן יחסי מהתקפות אישיות קשות של הימין, וגם זה סימן שהיה ראוי לשים לו לב. כן, בבחירות האחרונות היה ניסיון להפריח את בלון פרשת הרפז ולדרוש חשיפה של תמלילי השיחות עמו – בדיעבד, אפשר להתייחס אל הניסיון הזה כמו חתיכת אוזן שנשלחה בדואר. תזכורת קטנה לאשכנזי שההתקפה יכולה להיות הרבה יותר גרועה. אבל האמת היא שהציבור ממש לא התעניין בפרשת הרפז והרפש לא דבק באשכנזי – לא כמו הסיפורים על אי-שפיות, טלפון פרוץ וחיי מין סוערים שדבקו בגנץ.

ההאשמה הכי חמורה שהטיח בנתניהו אישית הייתה שהוא שקרן. נו שוין. מבחינת נתניהו, זו לא האשמה – זו אקסיומה. אצל דנה ויס בשבוע שעבר, כשהטיחה בו שהוא לא אמין, נתניהו הביט בה בחיוך האומר, ״נו, ו?״

אשכנזי היה נכס לכחול-לבן – בשמאל אוהבים להשוויץ במזרחיים שלהם במהלך בחירות, בניגוד לליכוד שמעדיף להחביא אותם – אבל הוא לא נתפס על ידי איש בשמאל כאיום, ובצד הימני של המפה משום מה לא רדפו אחריו כמו שרדפו אחרי גנץ ולפיד – ואפילו אחרי יעלון נטול המשקל בקלפיות.

וכך קרה שלאורך מסלול של שנה שלמה, אשכנזי בנה את עצמו כאחד הפוליטיקאים החזקים בשטח ובמקביל, כמועמד המתאים ביותר להצטרף לממשלת נתניהו. הוא שמר על קשר הדוק עם דרעי. הוא לא התפלש בבוץ הבחירות כמו חבריו (לשעבר) לקוקפיט. הוא קיבל אהבה מהתקשורת, היה אורח כבוד מספר פעמים אצל אופירה וברקו, לא התעמת חזיתית עם איש ובסופו של דבר הצליח לשים את פרשת הרפז מאחוריו. אשכנזי הגיע לאמצע מרץ 2020, כשהכתם שממנו חשש התברר כדהוי וחסר השפעה.

חמורו של משיח

איך נראו הפגישות בין אשכנזי ודרעי? מה אמרו אחד לשני? אין לדעת. אינטימיות נוצרה שם, אומרים כאלה שיודעים יותר. דרעי אוהב את אשכנזי ומאמין שהוא מנהיג העתיד. הוא רואה בו, מספרים, יורש לנתניהו ביום מן הימים. אין לזלזל בכך. דרעי, כאמור, הוא האיש החזק ביותר היום בגוש הימין-חרדים. הוא מחזיק את נתניהו על כס המלוכה במערכת סינרגטית שבה שני הצדדים מרוויחים, ושני הצדדים יודעים זאת. זו ברית שלא תישבר אף פעם.

אריה דרעי ובני גנץ באזכרה לזכרו של הרב עובדיה יוסף, ב-4 בנובמבר 2019 (צילום: הדס פרוש/פלאש90)
אריה דרעי ובני גנץ באזכרה לזכרו של הרב עובדיה יוסף, ב-4 בנובמבר 2019 (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

אבל גם דרעי יודע שסוף שלטון נתניהו באופק. אם לא עוד כמה חודשים, אז עוד כמה שנים. כבר רואים אותו. אפשר להריח את זה באוויר. דרעי מסתכל על המצאי בליכוד ובימין ומבין שעם לכתו של נתניהו, הוואקום שייווצר ומלחמות הירושה בין הגמדים שנותרו בממלכה, עוד עלול להעביר את השליטה למישהו כמו יאיר לפיד, שעבר את הטירונות הפוליטית שלו וכבר מזמן הפך לפוליטיקאי שאין לזלזל ביכולתו להוביל מחנה ובסופו של דבר לנצח.

ראש הממשלה לפיד זה הסיוט של דרעי. זה הארמגדון שאפילו הקורונה לא משתווה לו. אז דרעי התחיל להשקיע באפיקי חסכון מניבים ליום שאחרי. אשכנזי הוא כרגע הפיקדון הכי מבטיח לטווח הארוך. ולמען האמת, לא היה לדרעי קשה לשכנע הפעם את אשכנזי לרקום ממשלת אחדות. את המחסום הזה הוא כבר החל לשחרר אחרי כישלון כחול-לבן להקים ממשלה בסבב שאחרי ספטמבר. כבר אז, אשכנזי הראה סימנים שהוא לא פוסל ישיבה תחת נתניהו, כשר ביטחון לקדנציה מלאה. אבל אז עוד הייתה הרגשה שיש סיכוי, ולכן שווה לקחת את הסיכון של בחירות שלישיות.

כשהגיעו התוצאות של הבחירות שלישיות – אשכנזי ראה מול עיניו הפסד שרק עלול להחריף אם יתקיימו בחירות רביעיות. ובשלב הזה, הוא כבר היה נחוש לגמרי – וצריך להדגיש את הנקודה הזו: אשכנזי הכריע לטובת ממשלה בראשות נתניהו עוד לפני שפרצה כאן מגפת הקורונה, לפני שהפכה לנושא המרכזי שמעיב על מצב הרוח של תושבי המדינה.

בזמן שבכחול-לבן לפיד ויעלון משכו לכיוון ממשלת מיעוט בתמיכה חיצונית של הרשימה המשותפת, אחרי שאפילו את גנץ שכנעו ללכת לכיוון הזה, וכשכולם חשבו שרק יועז הנדל וצבי האוזר הם המכשול – מקורבי דרעי כבר ידעו לספר שאשכנזי בחיים לא ייכנס לממשלה בתמיכת ״תומכי טרור״. בהפגנה שהתקיימה מחוץ לביתו של אשכנזי לפני עשרה ימים, אמרה אשתו רונית לנוכחים: "מי הולך עם תומכי טרור? מי אמר שהולכים? שגבי אשכנזי ילך עם הרשימה המשותפת? נראה לכם?" אמרה וצדקה.

בהפגנה שהתקיימה מחוץ לביתו של אשכנזי לפני עשרה ימים, אמרה אשתו רונית לנוכחים: "מי הולך עם תומכי טרור? מי אמר שהולכים? שגבי אשכנזי ילך עם הרשימה המשותפת? נראה לכם?" אמרה וצדקה

ואיך נראו הפגישות בין אשכנזי לגנץ? מה אמרו אחד לשני? אין לדעת. אינטימיות אין שם, למרות התדמית. גנץ ואשכנזי שונים בתכלית, על אף הרקע הצבאי המשותף. כן, שניהם אנשי פקודה. כן, יש להם הבנה ביטחונית דומה. אבל הם שונים באופיים מרחק יום ולילה. ובנקודת הזמן הזו, בצל הקורונה, גנץ הגיע אל צומת הדרכים הזו עייף וחלש, נטול אופציות – ואשכנזי נחוש ומחוזק. לפיד ויעלון הציבו בפני גנץ מסלול שדורש המשך לחימה. אשכנזי הציע לו סוף סוף לנוח. ובסופו של דבר, גנץ היה ונשאר הפקוד של מפקדו הנערץ.

גבי אשכנזי ובני גנץ בטקס חילופי רמטכ״ל, ב-14 בפברואר 2011 (צילום: AP Photo/Oded Balilty)
גבי אשכנזי ובני גנץ בטקס חילופי רמטכ״ל, ב-14 בפברואר 2011 (צילום: AP Photo/Oded Balilty)

אשכנזי כינה פעם את גנץ ״החמור הזה״. עכשיו הוא רוכב על החמור הזה כמשיח המושיע את המדינה מבחירות רביעיות. גנץ, מצדו, חזר והזהיר את הסובבים אותו במהלך השנה האחרונה מפני אשכנזי – מהחתרנות, מאי-אמירת האמת, מהיכולת שלו תמיד להפיל את כל הבוץ על אחרים. נראה שרק את עצמו שכח להזהיר.

גבי אשכנזי לא נכנס לפוליטיקה כדי להיות מזרחי המחמד של אף אחד. הוא נכנס כמו שהוא נכנס – כי רצה להשתמש בחבורת הקוקפיט כשכפ״ץ מההתקפות ההרפזיות שחשש כי יבואו. עכשיו שעברה שנה, הוא מרגיש בשל להוריד את השכפ״ץ ולעשות בדיוק את מה שמלכתחילה רצה: להצטרף לליכוד ולהתחיל את המסלול ההמראה לעבר לשכת ראש הממשלה.

עם דרעי לצדו, כשגנץ נכנע לו, ואחרי שכבש את מחנה המרכז במשך שנה, אל תתפלאו אם ״הליכודניק של כחול-לבן״ – האיש שמשימתו הייתה למשוך אנשי ימין רך למפלגת האנטי-ביבי – אכן יהיה האיש שיום אחד יירש את נתניהו בהנהגת הליכוד והמדינה.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
17
כתבה מעולה.. רוחב יריעה.. ונשימה.. מעמיק... מדויק.. אהבתי... תמשיכי.. (כמו שראיתי גם אחרים אומרים..) אשמח מאד לראות עוד מהמחשבות המדוברות שלך... מעניין כאמור מוסיף ידע מעמיק.. שפה נעימה... המשך קריאה

כתבה מעולה.. רוחב יריעה.. ונשימה.. מעמיק… מדויק.. אהבתי… תמשיכי.. (כמו שראיתי גם אחרים אומרים..) אשמח מאד לראות עוד מהמחשבות המדוברות שלך… מעניין כאמור מוסיף ידע מעמיק.. שפה נעימה.. קלילה מעבירה בקלות גם דברים קשים יכולת לאבחון ותיאור מאד יפה של אנשים בקיצור במקום להשתפך.. זאת בקשה לעוד ועוד מהמעדנים המילוליים הממלאים שלך (מכל הבחינות..) תודה.

ניתוח מעניין - אבל כנראה שרב הנסתר על הגלוי. מוזמנים לשמוע את הדברים הברורים בניתוח של דני וידיסלבסקי ניתוח מאוד מעניין https://www.facebook.com/bbmarketing2019/videos/vb.39351188142... המשך קריאה

ניתוח מעניין – אבל כנראה שרב הנסתר על הגלוי. מוזמנים לשמוע את הדברים הברורים בניתוח של דני וידיסלבסקי
ניתוח מאוד מעניין

חשיפה ראשונה -מה גרם לגנץ לעשות את מה שהוא עשה?ומה האפשרויות האחרות שהיו לו?

פורסם על ידי ‏סודות השיווק של ביבי‏ ב- יום ראשון, 29 במרץ 2020

אין ימין ואין שמאל. כל ימני יאמר לך מצד אחד שהוא נגד אוסלו. מצד שני בחיים לא היה מוכן לבטל את מנגנוני הביטחון הפלסטינים ולשלוח את הילד שלו לעשות בט"ש בג'באלייה, חן יונס, רימאל, שוויכה, ... המשך קריאה

אין ימין ואין שמאל.
כל ימני יאמר לך מצד אחד שהוא נגד אוסלו. מצד שני בחיים לא היה מוכן לבטל את מנגנוני הביטחון הפלסטינים ולשלוח את הילד שלו לעשות בט"ש בג'באלייה, חן יונס, רימאל, שוויכה, בלאטה וכו'

שני משפטים: 1. לדעת רבים גנץ "זה לא זה" ולכן ניתן להעריך כי תוחלת חייו כראש ממשלה קצרה. 2. אדריכלי הממשלה הנוכחית הם ככל הנראה אשכנזי ודרעי -לטעמי הפתיל של אשכנזי שוחרר שבוע מוקדם מידי ... המשך קריאה

שני משפטים:
1. לדעת רבים גנץ "זה לא זה" ולכן ניתן להעריך כי תוחלת חייו כראש ממשלה קצרה.
2. אדריכלי הממשלה הנוכחית הם ככל הנראה אשכנזי ודרעי -לטעמי הפתיל של אשכנזי שוחרר שבוע מוקדם מידי וייתכן כי הוא ואנחנו נבכה על כך משך שנים.

אלא שבירנית גורן שוכחת שתוכלת החיים של יריבים פוטנציאליים וכל מי שמזקיף ראשו בליכוד קצרה. נתניהו הוא האחרון להכשיר יורשים פוטנציאליים ורואה בהם איום. הוא רחוק מלחשוב שהוא בסוף הדרך. מבח... המשך קריאה

אלא שבירנית גורן שוכחת שתוכלת החיים של יריבים פוטנציאליים וכל מי שמזקיף ראשו בליכוד קצרה. נתניהו הוא האחרון להכשיר יורשים פוטנציאליים ורואה בהם איום. הוא רחוק מלחשוב שהוא בסוף הדרך. מבחינתו הוא אי שם באמצע ואם יראה באשכנזי איום, ראשו יקוצץ במהרה, אלא אם כן עיניו של נתניהו נשואות לעסקת טיעון או לנשיאות.

כתוב מבריק ! [מחמאות לבירנית גורן] בירנית גורן: "מקורבי דרעי כבר ידעו לספר שאשכנזי בחיים לא ייכנס לממשלה בתמיכת ״תומכי טרור״ ". -צחוק הגודל ש"הפטריוטים" [דלשמטס] כדרעי, נתניהו וליברמן ב... המשך קריאה

כתוב מבריק ! [מחמאות לבירנית גורן]
בירנית גורן: "מקורבי דרעי כבר ידעו לספר שאשכנזי בחיים לא ייכנס לממשלה בתמיכת ״תומכי טרור״ ". -צחוק הגודל ש"הפטריוטים" [דלשמטס] כדרעי, נתניהו וליברמן בונים את "מדינת כל אזרחיה" הלו היא ארץ אברהם במקרה הטוב או פלסטינה במקרה הרע. זה התחיל באיוולת של הגדלת אחוז החסימה [לחסום את בל"ד] ועתה בבגידת "חוסן לישראל" במצביעיה כדי לא לשתף את "המשותפת" בממשל הישראלי.

נהדר. תודה! תמיד אמרתי שכחול לבן היא ליכוד ב. וליכוד זה לא ימין בכלל. שניהם מפלגות מיין סטרים, אחת של ישראל הראשונה ואחת של ישראל השניה... בעצם שתיהן מתחרות על אותו קהל יעד בסופו שלו... המשך קריאה

נהדר. תודה!

תמיד אמרתי שכחול לבן היא ליכוד ב.

וליכוד זה לא ימין בכלל. שניהם מפלגות מיין סטרים, אחת של ישראל הראשונה ואחת של ישראל השניה… בעצם שתיהן מתחרות על אותו קהל יעד בסופו שלו היום, פוטנציאל של 70 מנדטים. קהל מסורתי, חילוני, דמוקרטי, קפיטלסטי, ליברלי. זה אותם אנשים, אנשים שממש מתחתנים זה עם זה, חיים זה עם זה, והשיסוי שנוצר בעצם נועד לצורך שיווק ובידול בלבד.. אבל שוב..זה אותו פלח שוק.

ביבי לא יכול להביא באמת מסה של קולות ממתנחלים, מחרדים אשכנזים או חרדים מזרחיים, וכמובן לא מערבים. אותו דבר גנץ.
מעטות המשפחות בישראל שיש נישואים בין מצביעי גנץ ליהדות התורה, לשס, עוצמה יהודית או אפילו ימינה. אבל אראה לכם מאות אלפי משפחות שחלק הצביעו ליכוד והחלק השני הצביע גנץ.!

אולי בעתיד, (לא בטוח שזה אשכנזי גבי) יקום פה מזרחי, שלמד בסטנפורד, אוהב גפילטפיש וקוסקוס, נראה כמו אירופאי אבל אומר כפרה. כזה שיצליח לאחד את הפוטנציאל של ה 70 מנדטים שיש לכחול והליכוד יחד ולא יכנע לסחטנות של מפלגות קצה.

אחרי שמפזרים את כל התעמולה השמאלנית, מבינים שבסופו של דבר, "חוסן לישראל" קמה כמעין מפלגת ימין שמנסה להתחפש למפלגת מרכז. החבירה לנתניהו, כמו החבירה ללפיד רק נועדו לשדרג את מעמדה. העניין ... המשך קריאה

אחרי שמפזרים את כל התעמולה השמאלנית, מבינים שבסופו של דבר, "חוסן לישראל" קמה כמעין מפלגת ימין שמנסה להתחפש למפלגת מרכז. החבירה לנתניהו, כמו החבירה ללפיד רק נועדו לשדרג את מעמדה. העניין יותר מורכב מהמגעים בין דרעי לאשכנזי, אבל בסופו של דבר הושגה המטרה המקורית של כחל"ב. ולא לשכוח, המרוויח הגדול ביותר הוא נתניהו שהשיג ממשלה רחבה בראשותו.

עוד 2,951 מילים ו-17 תגובות
כל הזמן // יום שני, 1 ביוני 2020
מה שחשוב ומעניין עכשיו

על רקע חילוקי הדעות ביניהם הורה יולי אדלשטיין לבכירי משרד הבריאות שלא להתראיין

שר החינוך גלנט הודיע שבית ספר שיתגלה בו חולה קורונה - ייסגר ● נתניהו וגנץ אמרו שלמשטרה לא יתאפשר לפרוץ לבתים ללא צו ● בנט: נביע את עמדתנו לגבי יוזמת הסיפוח, אחרי שתוצג מפה ● חוקרי משטרה גבו מנתניהו ומבני משפחתו עדות לגבי תלונתו על איומים שהופנו כלפיו

עוד 38 עדכונים

נעבור את זה ביחד? אשליית הקהילה הלאומית

כאשר ההיסטוריון הכלכלי קרל פולני הביט לאחור למשבר הכלכלי הגדול ומלחמת העולם השנייה שבאה בעקבותיו, הלקח שלו היה ברור: לא נחזור שוב לאמונה העיוורת ב"אוטופיה של כלכלת השוק". כלכלת השוק, תוצאה של תהליכים פוליטיים מתוכננים ולא התפתחות ספונטנית הנשענת על טבע אנושי, כפי שהיטיב להסביר, איננה יכולה להתקיים לאורך זמן מבלי להשמיד את החברה עצמה. לכן, אך טבעי שכדי להגן על עצמה, החברה (באמצעות המדינה) תשוב ותיקח אחריות על הכלכלה.

יהיה זה נאיבי לצפות שאנשים בשעות שעולמם חרב עליהם ימתינו בסבלנות עד שהשוק "יאזן את עצמו" (או, לחילופין, עד שהצמיחה "תחלחל למטה"). איומים קיומיים, מלמדת ההיסטוריה, עלולים להצמיח שיח לאומי המבוסס על גזענות וקריאה להשעיה של הדמוקרטיה או צמצומה. אבל, ההיסטוריה גם מלמדת שזו אינה האפשרות היחידה. מתוך ההריסות של המשבר צמחה מדינת הרווחה, שבדיוק כפי ששירטט פולני, בחרה להגן על המדינה והחברה מידי כלכלת השוק דרך מערכת של שירותים חברתיים, זכויות חברתיות, עבודה מאורגנת ורשתות ביטחון קולקטיביות. עם זאת, החל משנות השבעים של המאה העשרים, המבנה הכלכלי-חברתי שאפשר את מדינת הרווחה המודרנית החל להיסדק, וכוחות השוק הלא מרוסנים חזרו להשתלט על חיינו.

מהריסות המשבר הכלכלי הגדול ומלחמת העולם ה-2 צמחה מדינת הרווחה, שבחרה להתגונן מכלכלת השוק דרך מערכת שירותים חברתיים, זכויות חברתיות, עבודה מאורגנת ורשתות ביטחון קולקטיביות

כלכלת השוק הגלובלית של העשורים האחרונים לא הייתה יד המקרה, אלא מהלך פוליטי מתוכנן. אידאולוגיה ניאו-ליברלית סדורה, ניצול של משברים כלכליים ושינויים טכנולוגיים, ובעיקר מהלכים פוליטיים – הינדסו מחדש את כלכלת השוק, והסיגו לאחור את מדינת הרווחה לטובת סדר כלכלי דומה לזה שפולני הזהיר מפניו.

ואכן, כלכלת השוק הלא מרוסנת התבררה שוב כרעיון המעמיד בסכנה את הקיום החברתי ודורש התערבות "חיצונית", ולא בפעם הראשונה. המשבר הכלכלי של 2008 דרש התערבות נמרצת של ממשלות. הפעם, מול מגפה עולמית, עומדות מערכות בריאות ורווחה ברחבי העולם שעברו תהליכי "התייעלות" והפרטה – בסכנת קריסה או קצרות מלהושיע, וממשלות נדרשות גם הפעם לנקוט פעולות שאינן כתובות בספרי הכלכלה הניאו-ליברלית.

רבות ורבים חזרו בשבועות האחרונים לספרו של קאמי, הדבר, ולאמירה כי "מגפות הן דבר נפוץ, אבל כשהן ניחתות על ראשך, אתה מתקשה להאמין להן. מספר מגפות הדֶבֶר שידע העולם אינו נופל ממספר המלחמות. ואף-על-פי-כן מגפות דֶבֶר ומלחמות מוצאות תמיד את בני-האדם מופתעים". הדרישה, ספונטית יותר או פחות, לשרטט מחדש גבולות ברורים וחומות מפרידות, היא תגובה מוכרת למשברים. זהויות לאומיות המבחינות בין שייכים וזרים, לטענת אידיאולוגים ימנים, מציעות סולידריות אותנטית במקום קוסמופוליטיות ריקה מתוכן. ואכן, קשה שלא להתרשם מקורת הרוח שמסבה הסגתה לאחור (גם אם זמנית) של הגלובליזציה לימין הלאומי ברחבי העולם. אבל, אם לוקחים בחשבון שרבים ממנהיגי הימין האלה אחראים, במעשה או בתמיכה, לאותה מדיניות ניאו-ליברלית שרוקנה את המדינה מנכסיה והותירה אותה עם מערכות ציבוריות מוחלשות, יש טעם, מוסרי ופרגמטי,  לחשוד בסולידריות שהם מציעים.

הפעם, מול מגפה עולמית, מערכות בריאות ורווחה ברחבי העולם שעברו "התייעלות" והפרטה – בסכנת קריסה או קצרות מלהושיע. ממשלות נדרשות לפעולות שאינן כתובות בספרי הכלכלה הניאו-ליברלית

שבועות ספורים של מגפה – גם אם מספר הנפגעים ישירות נותר נמוך בהרבה מהתחזיות הקודרות – הספיקו כדי להותיר רבים בעוני ואי בטחון כלכלי. בניית חומות בין מדינות, שיח לאומי מדיר של נאמנות בתוכן והסתמכות על סולידריות קהילתית, רחוקה מלתת מענה מוסרי או מעשי למשבר הנוכחי, וככל הנראה גם לא לאלה שלפנינו. חומות, פריבילגיות אתנו-לאומיות או מנגנוני צדקה קהילתיים אינם תחליף למדינת רווחה, המחויבת לכלל אזרחיה ולמוסדות בין-לאומיים המאפשרים שיתוף פעולה בין מדינות. תשובות לאתגרים העומדים בפנינו נדרשות אפוא לקחת בחשבון שאלות מוסריות של אחריות ואנושיות אבל גם שאלות מעשיות בנוגע לחברת הסיכון בה אנו חיים.

חברת הסיכון

חברת הסיכון, המושג אותו טבע כבר לפני שנים הסוציולוג אולריך בק, מתאפיינת בחוסר ביטחון וחוסר וודאות. חברה בה באופן עקרוני "הכל אפשרי, הכל לא צפוי ולא נשלט" (91). העקירה (disembedding) של עוגני הביטחון בחברה שהיו מוכרים עד כה, לפחות עבור קבוצות מסוימות – עבודה יציבה, בטחון כלכלי וסדר פוליטי – איננה מלווה בשזירה (embedding) של עוגנים חדשים המחליפים את הישנים. הסיכונים הגלובליים על פי בק ממוטטים לא רק גבולות לאומיים אלא גם את מעמדה של המדינה ואת הסמכות של מנגנוניה לטובת אינדיווידואליזציה שמשמעותה אבדן האמון במוסדותיה:

"האינדיווידואליזציה היא ברירת המחדל כתוצאה מכשלון מערכות המומחים לנהל סיכונים או לשלוט בהם באורח רציונלי. היחידים נאלצים לפקפק בהבטחות הרציונליות שמפזרים מוסדות מפתח אלו. כתוצאה מכך, אנשים נאלצים לבטוח בעצמם ונעשים מנוכרים למערכות מומחים מבלי שיש בידיהם תחליף כלשהו". (111)

הסיכונים הללו, שהחברה המודרנית עצמה יוצרת ועוסקת במניעתם ובניהולם, ניתנים אולי לחיזוי במידה מוגבלת אבל לא למניעה או להכלה. הסיכונים הללו חוצים גבולות גיאוגרפים (שינויי אקלים), אינם מוגבלים בזמן (פסולת רדיואקטיבית) ולא ניתן לקבוע באופן מהימן סובב ומסובב (משברים פיננסיים). כאשר סיכון נחווה כנוכח בכל מקום, טוען בק, ומגפת הקווויד 19 היא דוגמה טובה לכך, אפשר להגיב אליו בשלוש דרכים:

  1. הראשונה, הכחשה, כפי שכמה מנהיגים נקטו בשלבים הראשונים של המחלה.
  2. השניה, אדישות, המתבטאת בחלק מתגובתם של אזרחים למציאות הנתפסת כבלתי ניתנת לשינוי.
  3. והשלישית, טרנספורמציה, פעולה אקטיבית המבקשת לחולל שינוי.

על פי בק, עימותי הסיכון אשר מערערים על הסדר הקיים, מאפשרים לחברה להבין את המחירים של המבנה הכלכלי-החברתי הנוכחי, המאופיין על ידי אי-אחריות מאורגנת ומצביע על הצורך בבנייה של מוסדות חדשים. או, בלשונו של בק:

"הלם הסכנה הוא קריאה להתחלה חדשה. במקום בו ישנה התחלה חדשה, הפעולה אפשרית. בני אדם רוקמים קשרים חוצי-גבולות. פעילות משותפת חוצת-גבולות זו של זרים משמעה חירות. כל חירות מוכלת ביכולת זו להתחיל." (עמ' 102).

הקוסמופוליטיות אצל בק איננה אוטופיה, אלא ה"ממשות של זמננו" – כאשר כלכלה, סביבה וחברה מבטלים את משמעותם של גבולות הלאום. החיפוש העקר של הפתרון "מתחת לאלומת אור פנס הרחוב של מדינת הלאום" נועד לכישלון. החזון שמציע בק, חשיבה מחוץ ומעבר למוסדות המוכרים, אינו בהכרח עונה לצרכים ורצונות עכשוויים, בהם מדינה ולאום ממשיכים להיות רלוונטיים. כמו כן, החזון של קהילה פוליטית גלובלית טומן בחובו גרעין דמוקרטי משמעותי. ככל שמוסדות ההכרעה רחוקים יותר מאתנו האזרחים, כך היכולת שלנו להשפיע על ההחלטות קטנה, ואנו נתונים לשלטונה של אליטה קוסמופוליטית מצומצמת, אותה אליטה שמנהלת את הגלובליזציה בצורתה הניאו-ליברלית. אבל החשיבה על חברה העכשווית כ"חברת סיכון" מצביעה על כיווני מחשבה חדשים. הראשון, חיזוק מעמדה של המדינה כרשת ביטחון וסולידריות, כמסגרת של השתתפות פוליטית משותפת; תוך הרחבת המושג של שייכות ושותפות מעבר לקהילות מקומיות ולאומיות. השני, ההכרח בגיבושה של אחריות וסולידריות גם מעבר לגבולות המדינה כדי להתמודד עם משברי חברת הסיכון.

הפוליטיקה של הנוסטלגיה: הקהילה ומדינת הלאום האתנית

"נעבור את זה ביחד" מבטיחים לנו ערוצי התקשורת בחודשים האחרונים ואפילו פרסומות סכריניות של בנקים למשכנתאות מדברות על "אנחנו". לכאורה, אל הריק שהשאירה מדינת הרווחה בעידן הניאו-ליברלי נכנסת היוזמה הפרטית (מנגנוני צדקה) והקהילה. שתיהן מבוססות על בחירה והימנעות מפגיעה ב"חירויות" הניאו-ליברליות. התגייסות אישית ותרומות הן חלק מאותו תהליך בו המדינה מתייתרת בחלק גדול מתפקידיה לטובת השוק. מושגים כמו אחריות תאגידית ותרומה חברתית משנים מהותית את רעיון הרווחה מזכות אזרחית לכזו התלויה ברצונם הטוב של בעלי הון ובבחירתם לחלוק את רווחיהם. לכאורה, השיח של קהילה וקהילתיות מציב אתגר או ביקורת כלפי הניאו-ליברליזם האינדיבידואליסטי. הדגש על סולידריות, על חשיבות הפעולה האנושית הלא ממוסחרת, ועל חשיבות ההשתתפות הפעילה של כל אחת ואחד מאיתנו בחיי הקהילות שלנו, כל אלה מרכיבים מרכזיים של התפיסה הקהילתנית ומנוגדים לקידוש השוק והאנוכיות ממקסמת הרווחים המאפיינים את הניאו-ליברליזם. אבל, בפועל, השיח הקהילתי עשוי לחזק את אותה מדיניות כאשר הוא נופל למלכודת הניאו-ליברלית המסמנת אותו כתחליף למדינה וכמי שיכול לסייע בצמצום כוחה. זה נכון במיוחד לגבי הגישה הקהילתנית שאפיינה את החשיבה של ה"ניו לייבור" של בלייר, את המדיניות החברתית של ביל קלינטון ואומץ בידי שמרנים בארה"ב ואירופה כהצדקה לנסיגת המדינה מאחריותה על רווחת האזרחים.

לכאורה, שיח הקהילתיות מאתגר את הניאו-ליברליזם האנוכי ומדגיש סולידריות ותרומה פרטית. בפועל, השיח הזה עלול לחזקו, כשהמלכודת הניאו-ליברלית מסמנת אותו כתחליף למדינה

דברים אלה אינם באים לשלול את חשיבותן של קהילות ואת הפוטנציאל הפוליטי הטמון בהן לסולידריות ופעולה פוליטית, שאת כוחו ומשמעותו ראינו בחודשים האחרונים במקומות רבים. השיח הקהילתני גם אינו אחיד והומוגני, אל מול הקהילתנות הפוליטית המבקשת להעביר אחריות מהמדינה אל הקהילה ומאמינה באחריות חברתית של תאגידים, ישנן תפיסות אחרות, קואפרטיביות. תפיסות אלה, להן שורשים היסטוריים במסורות דתיות וסוציאליסטיות, מבקשות לשמר את אחריותה של המדינה לרווחת אזרחיה כאשר עקרון ה"שיוריות" (subsidiarity) מעניק לקהילה את הזכות להוציא אל הפועל מדיניות רווחה ולהתאימה לצרכיה. זאת, בשונה מהקהילתנות הפוליטית הפוטרת – לפחות באופן חלקי – את המדינה מאחריות ומעבירה אותה לקהילות מקומיות או לתאגידים. המשבר הנוכחי חושף את המגבלות של הקהילתנות הפוליטית אשר אין ביכולתה לתת מענה לאתגרים הגדולים. יתרה מכך, העובדה שהסולידריות הקהילתית מוגבלת לחבריה מעודדת תחרות בין קהילות על משאבים מוגבלים הפוגעת בכולן. כך, כאשר קהילה אוגרת אמצעי הגנה מול הנגיף הנמנעים מקהילות אחרות, המחלה מתפשטת מהר יותר.

באופן דומה, משברים כלכליים ופוליטיים מעוררים שיח לאומי הנסוב על קריאה לסולידריות ופעולה משותפת המבחינה בין ה"אנחנו" ל"הם". אפילו באירופה המאוחדת לכאורה, המאבק על משאבים חיוניים כמו תרופות ואמצעי מיגון, וקודם לכן על סוגיית הפליטים, משרטט מחדש גבולות בין מדינות ומפריד בין קבוצות לאומיות. השיח הלאומי, לגווניו, מציב כאלטרנטיבה פוליטית לגלובליזציה והניאו-ליברליזם, קהילה המבוססת על סולידריות וקשרים אמיצים, מחייבים ו"טבעיים" בין חבריה. כמו הקהילתנות, גם הלאומיות במופעה הניאו-ליברלי חיה בכפיפה עם כלכלת השוק. המדינה הניאו-ליברלית מגייסת אתוס לאומי כדי לחפות ולכסות על הניכור החברתי שהיא עצמה יוצרת. בה בעת, פוליטיקאים לאומיים יכולים לאמץ סדר יום ניאו-ליברלי כאשר זה מייצג ערכים כמו מצוינות, הצלחה ותגמול, ואתוס של "חילחול" על פיו הצלחת המעטים תיטיב גם עם הרוב. משנתם המדינית-פוליטית של מנהיגים כגון בנימין נתניהו או נפתלי בנט היא דוגמה לשילוב בין לאומיות וניאו-ליברליזם רדיקלי. בכל זה אין הרבה חדש, הלאומיות בעידן המודרני שימשה דבק מלכד בחברה שהתפרקה ממוסדותיה המסורתיים והאינטימיים ואיפשרה את התפתחותה של כלכלת השוק.

כמו הקהילתנות, גם הלאומיות במופעה הניאו-ליברלי חיה בכפיפה עם כלכלת השוק. המדינה הניאו-ליברלית מגייסת אתוס לאומי כדי לחפות ולכסות על הניכור החברתי שהיא עצמה יוצרת

הפוליטיקה של הנוסטלגיה, כותב הפילוסוף הפוליטי וויליאם קונולי, היא געגוע לתקופה מדומיינת של סדר חברתי, קהילה וערכים המזוהים עם קהילתיות ומדינת לאום. אך גם התבוננות נוסטלגית למדינת הלאום איננה תשובה מספקת. מדינת הלאום כאידיאל בו גבולות טריטוריאלים ולאומיים חופפים ומבטיחים הומוגניות דתית, לשונית, תרבותית וזהותית התקיימה בפועל במקומות ספורים. לעיתים קרובות תהליכי היווצרותה והתהוותה היו כרוכים באלימות או הדרה של מי שהוגדרו כלא שייכים או שסירבו להשתייך. הלאומיות, לצד היותה לעיתים מפעל מרשים של סולידריות ושיחרור, היתה אחראית גם לעוולות, היררכיות והדרות המתבטאות בתביעות פוליטיות מתמשכות לשוויון והכרה. לכן, הניסיון לשחזר את מדינת הלאום נדון ככל הנראה לכישלון או שמחירו המוסרי גבוה מדי. הסדר החברתי הישן מעורר געגועים בעיקר אצל מי שנהנו ממנו בעבר, או צפויים ליהנות ממנו בעתיד. שאלות של מגדר, אתניות וגזע(נות) לא רק מטילות צל על העבר אלא גם על האפשרות לכונן מדינות לאום בעידן של גלובליזציה על משמעותיה הכלכליות, התרבותיות והדמוגרפיות. בפועל, תביעות של מעוטים להכרה, מחד, והגירה, מאידך, משנות גם את פניהן של מדינות שנחשבו בעבר הומוגניות או כמי שמסוגלות לייצר האחדה תרבותית.

השאלה המסתמנת, לפחות בטווח הקרוב, איננה אם מדינות ימשיכו להתקיים אלא איזה מנגנונים של שותפות וסולידריות יציעו בתוך ומעבר לגבולותיהן. המשבר הנוכחי לימד שהמאבק במגיפה מצריך שיתוף פעולה ואמון גם מצד קבוצות שאינן חלק מהלאום (אזרחים ערבים) או כאלה שהשתייכותם מותנה ומסויגת (חרדים). אתגרים אלה, בישראל ובעולם, דורשים הסדרים חדשים המבטיחים צדק והוגנות והמאפשרים משילות ולגיטימציה ומתבססים על סולידריות רחבה.

מדינת הרווחה האוניברסלית

הסוציולוג הבריטי בריאן טרנר הגדיר אזרחות כסטטוס חברתי הקשור לחברות בקהילה פוליטית, ושקובע את חלקו של הפרט מסך המשאבים של אותה קהילה פוליטית. טרנר מצביע על "אזרחות חברתית" שממנה נובעות לא רק זכויות אזרחיות ופוליטיות, אלא גם זכויות כלכליות וחברתיות, כפי שמתבטא במשטרי רווחה אוניברסליים. אזרחות חברתית זו מגולמת בסדרה של הסדרים מוסדיים שמחליפים את השוק כמנגנון המקנה נגישות לשרותים וטובין כגון חינוך, בריאות ודיור. בעוד שבמסגרת האזרחות הליברלית תחומים אלה מסופקים על ידי השוק, זאת אומרת הנגישות אליהן תלויה ביכולת של הפרט להצליח באחד השווקים – עבודה, פיננסי, נדל"ן; האזרחות החברתית הופכת את הנגישות לשרותים וטובין אלה לזכות אזרחית אוניברסלית. בעוד שבמסגרת השוק הקריטריון להקצאת שרותים הוא קריטריון הרווח, הוצאת שירותים אלה משליטתו של השוק והעברתם לסמכות המדינה מאפשרת לתכנן אותם כמענה לצרכים של האוכלוסייה.

בעוד שבמסגרת השוק הקריטריון להקצאת שרותים הוא קריטריון הרווח, הוצאת שירותים אלה משליטת השוק והעברתם לסמכות המדינה מאפשרת לתכננם כמענה לצרכי האוכלוסייה

באופן פרדוקסלי, הרטוריקה הלאומית, בעיקר זו הקיצונית, מלווה לעיתים דווקא בשיח אנטי-מדינתי וקריאת תיגר על סמכות מוסדות המדינה. מפגינים חמושים התובעים להסיר את מגבלות הסגר בארצות הברית, משתמשים בשיח ליברטריאני המערער על סמכות המדינה. ניאו-שמרנים מבקשים לצמצם את סמכותה של המדינה לביטחון גבולותיה ולהותיר את השאר בידי השוק. אחרים, מפיצים תיאוריות קונספירציה על המדינה ה"עמוקה" שמוסדותיה מבקשים לנשל אזרחים מזכותיהם הדמוקרטיות. אולם, מה שמבחין בין מוסדות על-לאומיים כמו האיחוד האירופי לבין מדינות ריבוניות בהתנהלותן במשבר איננה רק שאלת הזהות וההזדהות, אלא גם הסמכות שבידיהן וקירבתן לפיקוח הדמוקרטי על ידי אזרחיות ואזרחים. היכולת לצוות על אנשים להישאר בבתיהם ולהגביל תנועה במרחב הציבורי, מחד, וגבייה וחלוקה מחדש של משאבים, מאידך – תוך היענות לצרכים האזרחיים כפי שמתבטאים בדרכים השונות שהדמוקרטיה הייצוגית מאפשרת – למדנו זה מכבר הן המפתח להתמודדות עם משברים.

המחלוקות הקשות בקרב האיחוד האירופאי אל מול המשבר, כאשר מדינות העדיפו אינטרסים פרטיקולריים על פני סולידריות חוצת גבולות משמשת עדות נוספת לחסידי מדינת הלאום על חוסר התוחלת בניסיון לנצח את הלאומיות. אבל, מבלי לגרוע מעומק המשבר בו מצוי האיחוד האירופי, חוסר סולידריות ואנוכיות מתחוללים בין מדינות בארצות הברית ובתוך מדינות. מדפים ריקים בסופרמרקטים או אי ציות לדרישה לבידוד והסתגרות הם עדויות לאמון נמוך בין אזרחים ובינם לבין המדינה. כפי שמוכיחות דוגמאות כמו זו של טראמפ בארה"ב, בולסונרו בברזיל או נתניהו אצלנו (על אף השוני המשמעותי בין זלזולם של שני הראשונים בכל המלצות המדענים, אל מול התנהגותו הזהירה והקשובה להמלצות המדע של האחרון). רטוריקה לאומית המעודדת סולידריות בין דומים על בסיס שלילת אחרים מחלישה את מוסדות המדינה ואת האמון בהם. לעומתה, סולידריות אזרחית המכוונת לכלל האזרחים, שלא על בסיס אתני או תרבותי, מושתתת על השתתפות ואחריות משותפת למוסדות המדינה.

רטוריקה לאומית המעודדת סולידריות בין דומים על בסיס שלילת אחרים מחלישה את מוסדות המדינה ואת האמון בהם. סולידריות בין כלל האזרחים מושתתת על אחריות משותפת למוסדות המדינה

התשובה לחשד, המוצדק לעיתים קרובות, במדינה ומוסדותיה, לפיכך, איננו ביטולם של המוסדות לטובת כלכלת השוק אלא הגדרה מחודשת והרחבה של מערכת הביטחון החברתי: עבודה מאורגנת, חינוך ובריאות ציבוריים ומנגנוני רווחה משוכללים. סמכויות אלה, מחד, צריכות להיות מוכפפות לפיקוח אזרחי ומעורבות אזרחית דמוקרטית של כלל הקבוצות. מאידך, הן צריכות להיות מאוזנות גם במנגנוני סולידריות וסמכות רחבים יותר כדי להתמודד עם אתגרי חברת הסיכון הגלובלית.

אחריות גלובלית

חברת הסיכון הגלובלית מציבה אתגרים שמדינות, גם אם ייסגרו עצמן בגבולות לאומיים, יתקשו לתת להן מענה. קשה לראות איך מדינות יוכלו, מוסרית ומעשית, לשמור על גבולות סגורים מול גלי הגירה של פליטים הנמלטים על נפשם ממדינות קורסות או להתעלם ממשברים הומניטריים במדינות אחרות. יתרה מכך, משברים כלכליים, בריאותיים או סביבתיים אינם מתחשבים בגבולות מדיניים ובמוקדם או במאוחר ייפגעו גם באלה המסתגרים מאחוריהם.

המשבר הנוכחי ממחיש זאת היטב. מעבר הוירוס מהיר יותר מאשר יכולת התגובה של המדינות, ולכן סגירת הגבולות הייתה תמיד מאוחרת בכדי לעצור אותו. המשבר מאיר גם את חשיבות שיתוף הפעולה בין מדינות. היכולת של מדענים ממדינות שונות לשתף פעולה, אפשרה את הזיהוי המהיר של הוירוס, של הרכב המעטפת והחומר הגנטי שלו, ועל ידי כך פיתוח מהיר ביותר של בדיקות לזיהוי הנדבקים, ועבודה מואצת לפיתוח חיסון. הפנדמיה הראתה גם שהחלום של מדינה שמספקת לעצמה את כל צרכיה ואינה זקוקה לשיתוף עם מדינות נוספות, הופך בעת משבר לחלום בלהות. החל ממזון, דרך אמצעי מיגון וכלה במכונות הנשמה, מדינות זקוקות לשיתוף פעולה. אך כאמור, התמודדות עם משברים עולמיים לא רק דורשים להתעלות מעל גבולות לאומיים, אלא גם להשתחרר מתכתיבי השוק. הרי להכפיף כל עשייה אנושית לרווחיות ההשקעות מונע שיתוף פעולה של ידע מדעי (שכן משטר הפטנטים מגביל מאוד את הנגישות לאמצעי טיפול), ודן לכישלון כל ניסיון להתמודד עם משבר האקלים העומד לפתחנו.

התמודדות עם משברים עולמיים לא רק דורשים להתעלות מעל גבולות לאומיים, אלא גם להשתחרר מתכתיבי השוק. הרי להכפיף כל עשייה אנושית לרווחיות ההשקעות מונע שיתוף פעולה של ידע מדעי

כאשר נשאל ד"ר ג'ונתן סאלק, ממציא החיסון נגד הפוליו, חיסון שאפשר להתמודד עם הפנדמיה של שנות החמישים המוקדמות, מדוע לא רשם פטנט על המצאתו השיב בשאלה: האם תוציא פטנט על השמש? בעידן הנוכחי, קשה אולי לדמיין ניסיון לנתק את המחקר המדעי היישומי משאלות של רווחיות ומכוחם של תאגידים. אולם, קשה גם לראות כיצד הפקרתן של אוכלוסיות מוחלשות בתוך מדינות מפותחות או במדינות עניות תאפשר להתמודד באופן מיטבי עם מגפות בעולם גלובלי.

כפי שאיומים כגון מגיפה או משבר האקלים אינם יודעים גבולות, כך ההתמודדות איתם – דרך שיתוף פעולה מדעי, מעבר מידע חופשי או צעדי מדיניות משותפים – חייבת להתעלות על גבולות בין מדינות. הסולידריות בתוך מדינות, המבוססת על אזרחות משמעותית, תידרש למעגלים רחבים יותר של סולידריות חוצת גבולות. בעולם גלובלי, אסון הומניטרי או משבר כלכלי במקום אחד, ישפיע במוקדם או במאוחר על אחרים. באותו אופן, גם סמכות המדינה המתבקשת כדי להעניק משמעות לאזרחות וביטחון מקיף לחבריה, תצטרך להיות מגובה בסמכויות למוסדות על ובין-לאומיים שיידרשו כדי להתמודד עם איומים עתידיים אך ממשיים. הנוסטלגיה למדינת לאום, והשיח הלאומי שהמשבר מעורר, מתעלמת מההיסטוריה הבעייתית של אותם מוסדות, משאלות מוסריות הנוגעות להווה שלהן ובעיקר ליכולתם להתמודד עם המשברים העומדים בפנינו.

פרופ' דני פילק מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. הוא חוקר פוליטיקה ישראלית, מדיניות בריאות ותנועות פופוליסטיות. דני חבר הנהלה בעמותת רופאים לזכויות אדם ובמרכז אדווה, ובין מייסדי תנועת עומדים ביחד

גיא בן-פורת הוא פרופסור למדע המדינה, ראש המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון. הוא כותב על תהליכי שלום, משטרה ומיעוטים, ועל יחסי דת-מדינה. חילוני, אבל מאמין בהפועל באר שבע

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 2,647 מילים

נתניהו ניצח? אנחנו ניצחנו!

בזמן שאחרים עסקו בסיפוח, ברוטציות ובהמצאת משרדי ממשלה, ש"ס ויהדות התורה זכו במשרדים חשובים ובהשפעה חסרת תקדים על קביעת המדיניות הכלכלית של ישראל - בלי רעש וצלצולים ● חביב רטיג גור משרטט את דרכן של המפלגות החרדיות למוקדי הכוח, ואת הפחד שלהן לאבד השפעה ● פרשנות

עוד 1,939 מילים

סיפור מסריח

פרק 8מפעלים לטיפול בפסולת הם הדבר האחרון שמישהו רוצה ליד הבית ● תהליך הטיפול בפסולת, בעיקר בפסולת מסוכנת, מייצר מפגעים בריאותיים ואסתטיים; מזהם את המים, האוויר והקרקע; וכרוך במטרדי רעש וריח ● לא הפלא וגם ממש לא פלא, אם כך, שרוב אזורי הפסולת של מדינת ישראל הם בכלל בגדה המערבית ● אמיר בן-דוד ממשיך במסעו על מפת הסיפוח, והפעם הוא נוסע בעקבות הריח

עוד 2,103 מילים

גם כאשר הם מחמיאים לראש הממשלה וגם כאשר הם "תוקפים" אותו, שקד וחבריה לא מתבלבלים לרגע ● מהלכי ימינה בימיה הראשונים באופוזיציה מציירים אותה כמפלגה השייכת בכל מהותה לממשלת נתניהו החמישית ● השחיתות זורמת לה בציציות והיא סלע קיומה, שהרי בלעדיה לא יתאפשר משטר האפרטהייד שאליו היא חותרת ● פרשנות

עוד 1,457 מילים

למקרה שפיספסת

הפחד לצאת נגד הקונספציה והברנז'ה

צפיתי לפני מספר שבועות בשלושת פרקיה של הסדרה המרתקת "מלחמה בלי שם", של ישראל רוזנר ומתי פרידמן על מלחמת לבנון.

מדובר במסמך תיעודי מטלטל מהשניה הראשונה ועד האחרונה של שלושת פרקיו. הוא מטלטל לא בגלל שהוא מביא את "כל הסיפור" (אף מסמך לא מביא את "כל הסיפור"), אלא מכיון שאת חלקי הסיפור שהוא כן מביא, הוא מביא באופן הגון, חודר ונטול הנחות.

מדובר במסמך תיעודי מטלטל. לא בגלל שהוא מביא את "כל הסיפור" (אף מסמך לא מביא את "כל הסיפור"), אלא מכיון שאת חלקי הסיפור שהוא כן מביא, הוא מביא באופן הגון, חודר ונטול הנחות

מה הוא כן מביא? את הסיפור הישראלי. כיצד "מלחמת אין ברירה" נוספת הפכה למלכודת של כוח, אטימות, קונספציה ופחדנות. כן, פחד היא כנראה המילה החשובה ביותר בסיפור הזה: הפחד לצאת נגד הקונספציה ונגד הברנז'ה, שאיים על רוב בכירי הצבא ועל הפוליטיקאים, הוא מה שהנציח את 18 שנות "שומרים על ישובי הצפון" מלבנון.

ופחד הוא גם מה שגמר את זה בסופו של דבר. פחד מוות במובן הפשוט והמיידי, שהומחש בסיפור הטרגי של החייל עופר שרון (מפברואר 1999), אשר חשש להסתער על לוחמי חזבאללה שארבו להם, שעה שחבריו נהרגו ונפצעו, כפי שמתואר בפרק השלישי. אבל הפחד והספקות שניכרו בשרון לגבי צדקת פעילות הצבא בדרום לבנון, ששיתקו אותו, הם אלו שבסופו של דבר הצילו כנראה לא רק אותו, אלא גם הרבה חיילים אחרים. זה היה אחד הארועים שהובילו את ראשי הצבא להבנה שהסיפור נגמר. הצבא אכול מבפנים. ולצבא שאכול מבפנים אין תקומה.

החסרון הגדול של הסדרה, כצפוי ביצירה דוקומנטרית ישראלית, הוא היעדרו הכמעט מוחלט של הקול הלבנוני האזרחי בסיפור הזה. למעט ראיון קצר עם לבנונית שיעית שמתארת בפרק הראשון כיצד בן דודה נהרג על ידי חיילים ישראליים, ככל הנראה בטעות או מתוך רשלנות פושעת – הצופה לא יכול להתחיל להבין את מימדי הסבל והמחירים האיומים שהאוכלוסייה בלבנון בכלל ובדרום בפרט, שילמה וחוותה במהלך 18 השנים הללו.

אין שום נתון כולל או אפילו התייחסות כלשהי למאות אלפי הפליטים, עשרות אלפי הפצועים וההרוגים (כמה בדיוק? כנראה שאף אחד לא יודע) וההרס הכלכלי והחברתי שהנוכחות הצבאית הישראלית, כלומר הכיבוש הישראלי, השיתו על לבנון ואוכלוסייתה האזרחית, שלרובה לא היה דבר וחצי דבר עם ישראל עד לשנת 1982.

פחד היא כנראה המילה החשובה כאן: הפחד לצאת נגד הקונספציה והברנז'ה, שאיים על רוב בכירי הצבא והפוליטיקאים, הנציח את 18 שנות "שומרים על ישובי הצפון" מלבנון

אין כל התייחסות לזוועות שהתחוללו כמה קלומטרים מצפון למטולה בין כותלי כלא אל חיאם (בו נכלאו במהלך השנים על פי הערכות כ-5,000 אנשים), שנוהל על ידי צד"ל בחסות צה"ל והשב"כ, בלא שכל ארגון בינ"ל יכול היה לבקר במקום.

אין כל התייחסות לחייהם של כ150,000 אזרחים לבנונים שחיו תחת כיבוש ישראלי בפועל במשך השנים שבמהלכן ישראל שלטה ב"רצועת הלבנון", שכללה כ-10% משטח לבנון! מסתבר שהשמיים הם הגבול כאשר עובדים "בלי בג"ץ ובלי בצלם".

וחבל שכך, ולא רק מכיון שראוי שישראלים ידעו ויבינו כיצד מעשינו השפיעו ומשפיעים על חייהם של שכנינו. אלא גם מכיון שהתייחסות לכל ההיבטים הללו היתה מעניקה עומק אחר לגמרי לתופעה שנקראת חזבאללה, ולא מותירה אותה רק כ"זרוע הפונדמנטליסטית והרצחנית של איראן", כפי שישראלים הורגלו לחשוב עליה.

העדרה הכמעט מוחלט של הפרספקטיבה הלבנונית אינו מקרי. הוא מבטא היטב את גבולות השיח המקובל כאן, שהיוצרים (שאת שניהם אגב, אני מכיר אישית מעריך ומחבב) הכפיפו את עצמם אליה בין אם במודע ובין אם לא. ברור אפוא שיוצרים אחרים אשר בשורה התחתונה אינם מחוייבים לסיפור הישראלי-ציוני, היו מוציאים תחת ידם סדרה אחרת לגמרי, שהיתה מאירה כמה פינות מוחשכות ומושתקות בשיח הישראלי, על התקופה הזו.

אין כל התייחסות לחיי כ-150,000 אזרחים לבנונים שחיו תחת כיבוש ישראלי ב"רצועת הלבנון". מסתבר שהשמיים הם הגבול כשעובדים "בלי בג"ץ ובלי בצלם"

למותר כמעט לציין שכאשר צופים בסדרה הזו, אי אפשר שלא לחשוב על קונספציות נוספות בהן אנו חיים ועל אוכלוסייה אזרחית נוספת שבה ישראל רודה ואותה היא מנשלת מזה עשרות שנים. רק שזה סיפור שאנו עדיין מאוד רחוקים מלהיות מסוגלים לדבר עליו בלשון עבר. תיאור כן והגון שלו יחייב אותנו יום אחד לבחינה הרבה יותר ביקורתית, חודרת וכואבת על כולנו כאן.

חלק ניכר מזמנו של דרור אטקס במהלך שני העשורים האחרונים הוא בילה בגדה המערבית, בנסיון להבין ולתעד את מדיניות ההתנחלות וגזל האדמות שישראל מנהלת שם. בעבר עבד עבור מספר ארגוני שמאל ישראלים וכיום פועל מתוך פלטפורמה קטנה בשם 'כרם נבות' שעוסקת בעניינים אלו. הוא מתכוון לתעד כאן מדי פעם אנשים או תופעות בהם הוא נפגש במהלך עבודתו. https://www.keremnavot.org/hebrew

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 622 מילים
עודכן עכשיו

תגובות אחרונות

זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

תחקיר מה חיפשה חברת ריגול ישראלית באוקראינה ואיך זה קשור לרוסיה

חברת הריגול הישראלית סיי-גרופ פעלה לטובת האינטרסים של רוסיה, כאשר עקבה לכאורה אחרי פעילים למען הדמוקרטיה באוקראינה ● מה שמעורר את השאלה המטרידה: למען מי עבדה חברה של קציני מודיעין לשעבר בצה"ל? ● וגם: מה חלקו של הארווי ויינשטיין בפרשה, ואיך עמנואל רוזן קשור לכל זה?

עוד 4,769 מילים

לשלוח את הילד לבית הספר זה כמו לזרוק קובייה בקזינו

נכון לאמש, 144 תלמידים, מורים והורים מהגימנסיה בירושלים אובחנו כנשאי קורונה ● לכל אחד מהנדבקים יש אחים ואחיות או חברים מבתי ספר אחרים, מתנועות הנוער, מהשכונה ● ובתוך בית הספר, אי אפשר לחשוב ברצינות על ריחוק חברתי ● שלום ירושלמי שולח הבוקר את הילד לבית הספר בתחושת חוסר אונים ועם חשש גדול ● טור אישי

את הילד שלי אשלח היום בבוקר לתיכון במערב ירושלים באותה תחושה שמהמר זורק את הקובייה בקזינו בסטריפ של לאס וגאס. גם פה וגם שם המספרים מדברים.

נכון לאתמול בצהריים אובחנו 109 תלמידים בגימנסיה העברית ברחביה כנשאי קורונה. בשעות אחר הצהריים המספר עלה ב-22. קצב מדהים. יחד עם המורים וההורים הגענו בשעות ערב ל-144. בית הספר – שבו למדו פעם נשיא המדינה וראש הממשלה – נסגר, וכולם נכנסו לבידוד.

הגימנסיה שוכנת ברחוב קק"ל ברחביה, שזה מרכז העיר. מכאן המעגלים יכולים להתפשט לכל הכיוונים, כמו בבריכת מים שמשליכים לתוכה אבן. בינתיים מגלים עוד נשא ועוד נשאית, כי לרבים בגימנסיה יש אחים שלומדים בבתי ספר אחרים בעיר. ולא רק.

הגימנסיה העברית בשכונת רחביה בירושלים (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
הגימנסיה העברית בשכונת רחביה בירושלים (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

תיכון הרטמן נסגר, כי מורה מהגימנסיה שחלה בקורונה מלמד גם שם. המסורתי כמעט נסגר, כי תלמידה שנדבקה שם היא בתו של איש צוות בגימנסיה, וכן הלאה. בבית הספר ליד-האוניברסיטה הגיעו אתמול ללימודים 27 תלמידים מתוך 1,100.

בתי הספר ריקים או כמעט ריקים. כך החליטו ההורים, ובצדק. פולה בן גוריון, סאלד, אילן רמון, גאולים, רמת מוריה, בויאר ואפילו מקיף גילה. עד לשם הגיע המעגל המתרחב. אם תחשבו על זה, הכול היה די צפוי.

אני מביט במכתב ששלח מנהל הגימנסיה דני לייבוביץ' להורי התלמידים, כאשר הסתיים הסגר הגדול ב-17 במאי.

לייבוביץ' מביע במכתבו געגועים והתרגשות גדולה עם חידוש הלימודים, שולח הוראות ומטיל מגבלות, אבל מודה בפה מלא שהוא לא יכול לאכוף בבית הספר את שלושת התנאים הבסיסיים למניעת הדבקה שמחייב משרד הבריאות: חבישת מסיכות, מרחק של שני מטר בין התלמידים והיגיינה. כל הורה יחליט עכשיו מה לעשות.

מנהל הגימנסיה מביע במכתבו געגועים והתרגשות גדולה עם חידוש הלימודים, שולח הוראות ומטיל מגבלות, אבל מודה בפה מלא שהוא לא יכול לאכוף בבית הספר את שלושת התנאים הבסיסיים למניעת הדבקה

הלימודים התחדשו בכל זאת. אפשר להבין את ההורים וגם את התלמידים. השהייה בבית היא בלתי נסבלת עבור בני נוער שכל חייהם היא תזזית אחת גדולה; הלימודים מרחוק לא יכולים להחליף את החוויה בכיתה ובהפסקות; ההורים לא יכולים להחזיק מעמד בחל"ת ובכלל.

אני מכיר את העניין מקרוב. הילד שלי – שמקטר תדיר על הלימודים ומייחל ליום שבו יסגרו את בית הספר לעולמי עד ויזרקו את המפתחות לים – רק חיכה ליום שבו יפתחו את הכיתות.

כולם לקחו הימור לפני שבועיים. בירושלים ההימור היה כבד במיוחד. זוהי עיר מבודדת, קהילתית וצפופה. הנערים מכל מקום נפגשים בכל מקום – בתנועות הנוער, ברחוב, במרכז המסחרי, בכדורגל ובכדורסל.

בתוך בית הספר או בכל מקום אחר אי אפשר לחשוב ברצינות על ריחוק חברתי. אפילו לא על ברכת מרפקים. המסכות לא נסבלות בדרך כלל. אין באמת הבדל בין הפסקה בבית ספר למבלים באומן 17.

בתוך בית הספר אי אפשר לחשוב ברצינות על ריחוק חברתי. אפילו לא על ברכת מרפקים. המסכות לא נסבלות בדרך כלל. אין באמת הבדל בין הפסקה בבית ספר למבלים באומן 17

זה המצב. היום יש לילד מבחן מתכונת באנגלית. בהמשך, יום לימודים רגיל. מה עושים? הוא לא יישאר בבית, גם אם נרתך את דלתות הכניסה לבניין. המחשבה שהוא יחזור, חלילה, עם נגיף לתוך בידוד נוראי וחרדה גדולה מוציאה אותי מדעתי. פרופ' זאב רוטשטיין, מנכ"ל הדסה, אומר שהצעירים כלל לא יינזקו. הלוואי.

אני שם את הז'יטון ומתפלל לטוב. בירושלים, המרחק לבורא עולם הכי קצר. שיחה מקומית, כמו שאמר פעם מנחם בגין.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 493 מילים ו-1 תגובות

ההשתוללות המכוערת של יאיר נתניהו ברשתות החברתיות גוררת אנשי ציבור ותקשורת לפינג-פונג אלים ומיותר עם בנו של ראש הממשלה ● אם כולנו נתחיל להתייחס אליו כמו אל פעוט בהתקף זעם ופשוט נתעלם ממנו עד שיירגע וילך לישון - אולי הוא יגרום הרבה פחות נזק ● דעה

עוד 961 מילים ו-1 תגובות

ככל שמתקרב המועד שבו ישראל תבקש להחיל ריבונות באופן חד-צדדי על שטחים בגדה המערבית, בעולם מתחילים לזנוח את פרדיגמת שתי מדינות לשני עמים ● במקום זאת, מנהיגים ופעילים בעולם מתחילים לתמוך בפתרון מדינה אחת עם זכויות שוות לכל אזרחיה ● והגדרת ישראל כמדינה יהודית ממש לא מעניינת אותם ● פרשנות

עוד 1,442 מילים

מס במתנה בעלי ערוץ 13 ממתין להכרעת הממשלה על מחיר המלט

מפעל נשר עומד בפני החלטה קריטית: ועדה של משרד הכלכלה צפויה להכריע השבוע אם להטיל מס של עד 30% על יבוא מלט, ולייקר במאות מיליוני שקלים את תשתיות הבנייה ● מונופול העבר מדווח על הפסדים, אך בעליו, האוליגרך לן בלווטניק, הוא גם הבעלים של ערוץ 13, שגם הוא מדמם הפסדים ● וכך שוב פוליטיקה, כלכלה ותקשורת מתערבבים זה בזה תחת שלטון נתניהו ● הגורם הפוליטי הראשון שהנושא ינחת על שולחנו הוא עמיר פרץ

עוד 1,155 מילים

תזכיר חוק: המשטרה תיכנס לבתים ללא צו, הממשלה תגביל ביקורי בית

נתניהו: חדשות 12 עסוקים בתעמולה נגד הימין ● המשטרה חושדת שעובדות מעון רה"מ מסרו תצהירים שקריים לטובת שרה נתניהו ● אדלשטיין: נרחיב את הבדיקות לאנשים ללא תסמינים ● כ"ץ עוקץ את פרץ: אין שר אוצר חלופי ● הממשלה תקצץ במשרדים קיימים כדי לפנות כספים למשרדים חדשים ● גנץ: "אנחנו ממש מצטערים על המקרה שבו נורה איאד אל-חלאק; הנושא יתוחקר"

עוד 40 עדכונים

אל מול המציאות הפוליטית, שופטי בג"ץ נותרו חסרי אונים

ל-78 העמודים שכתבו 11 שופטי בג"ץ בעניין הטלת הרכבת הממשלה על נאשם בפלילים, אין משמעות מיידית - אך פסק הדין מספק הצצה להלך הרוח של בית המשפט בנושאים הבוערים ● מה עמדת השופטים לגבי הלכת פנחסי-דרעי ● מי מהם היה פוסק אחרת אם הנשיא היה מטיל את המנדט על נתניהו בסיבוב הראשון ● ולמה, בסופו של דבר, פסק הדין הזה כמוהו כהנפת דגל לבן ● פרשנות

עוד 2,001 מילים

בכיר לשעבר במנהל האזרחי השתלט על אדמות פלסטיניות באופן לא חוקי

חשיפה יחידת הפיקוח במנהל האזרחי ביו"ש אחראית לאכוף שימוש שלא כחוק באדמות פרטיות בגדה המערבית ● אלא שדוד קישיק-כהן, מי שעמד בראש היחידה במשך 23 שנים, בעצמו השתלט על אדמות פלסטיניות ונטע עליהן מטע עצי זית לפני 30 שנה, בזמן שכיהן בתפקיד ● הוא ממשיך להחזיק במטע בניגוד לחוק גם היום ● גורמים במנהל האזרחי: אין למנהל סמכות לפנות את המטע ללא תלונה רשמית

עוד 506 מילים ו-2 תגובות

נתניהו: נהדק את המשמעת שהתרופפה, נפעל נגד מי שלא פועל לפי הכללים

שר האוצר כץ: כל מעסיק שיחזיר עובד מחל"ת יקבל מענק של 7,000 ש"ח ● פרץ העביר ביקורת: מתעלם מההנחיות. אעלה מחר בישיבת הממשלה הצעה למתווה שיעמוד בסיכומים ● ברקת: לגנץ אין את הכישורים והניסיון להיות ראש ממשלה ● השר אמיר אוחנה על הרג הצעיר בעל הצרכים המיוחדים: לא נחרוץ את דין השוטרים עד תום הבדיקה

עוד 21 עדכונים

מיוחד הסיפור שמאחורי "מסתערבים, אגדה ישראלית"

"הלכתי לפגוש את יצחק לא כי שמעתי עליו או על היחידה הקטנה שהוא השתייך אליה בימי הקמת המדינה, ולא כי תכננתי לכתוב את הספר הזה, אלא רק כי שנים של עבודה עיתונאית לימדו אותי שבילוי בחברת מרגלים זקנים תמיד משתלם" ● מתי פרידמן בהקדמה לספרו החדש, "מסתערבים, אגדה ישראלית", מספר כיצד הגיע לחקור את סיפורה של המחלקה הערבית בפלמ"ח - אשר על בסיסה נולד המוסד למבצעים מיוחדים

עוד 1,406 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה