פרידה אשכנזי, אמו של הרמטכ"ל לשעבר וחבר הכנסת גבי אשכנזי, אמרה לו פעם שאם הוא רוצה להרוג אותה – שייכנס לפוליטיקה. אשכנזי חיכה כמעט עשור, אבל נכנס לפוליטיקה. פרידה עדיין בחיים, אבל עכשיו הוא הורג את כחול-לבן ואת בני גנץ.
שר הביטחון המיועד בממשלתו של בנימין נתניהו הוא הכוח המניע מאחורי החלטת גנץ לוותר על המנדט שהעניק לו נשיא המדינה – ולשבור את ההבטחה לבוחר כי לא יישב תחת ראש ממשלה הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. הוא בישל את הדייסה שגנץ אוכל עכשיו.
אשכנזי אמנם נכנס לפוליטיקה רק לפני שנה, אך מעשית – הוא הפך לפוליטיקאי בליגה של הגדולים החל ממרץ 2020.
הגירוש מגן עדן
הרבה דם רע, תירוצים מזיעים ממאמץ ודמעות רטובות עברו פה מאז יום חמישי האחרון, בשעה שלוש אחר הצהריים, כשחבר הכנסת בני גנץ החליט להגיש את מועמדותו לתפקיד יושב ראש הכנסת, ובאבחה זרק לפח שלוש מערכות בחירות, מיליארדי שקלים, מאות אלפי ציוצים ואת שארית האמון שאולי עוד נותר במילה של פוליטיקאים.
זה התחיל שבוע קודם לכן, כמובן. כחול-לבן, הרשימה המשותפת, העבודה-מרצ וישראל ביתנו – ביחד 61 חברי כנסת – ביקשו לממש את הרוב שלהם בכנסת ולכנס את המליאה כדי לבחור יושב ראש חדש, תחת יולי אדלשטיין מהליכוד. אדלשטיין סרב וניצל את סמכותו כיו"ר המכהן כדי לנעול את מליאת הכנסת. מספר עתירות הוגשו לבג"ץ – ביניהן עתירה של כחול-לבן, כמו גם של מרצ.
הרכב מורחב של חמישה שופטים, בראשות נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, ביקש מאדלשטיין להשיב האם בכוונתו לכנס את המליאה עד יום רביעי, ה-25 במרץ. אדלשטיין השיב באריכות: לא.
אז השופטים החזירו לו צו מורה, המחייב אותו לכנס את המליאה עד אותו יום רביעי. אדלשטיין חיכה למועד הנקוב, והתפטר. הוא סרב לאכוף את צו בית המשפט, למרות שהובהר לו על ידי כל יועץ משפטי אפשרי כי התפטרותו איננה מיידית וכי חובה עליו לעשות כך. לראשונה בישראל, נציג הרשות המחוקקת החליט למרוד נגד הרשות השופטת.
בפניה לבג"ץ לפי פקודת ביזוי בית המשפט, יצאו המשתתפים מגדרם למצוא פתרון יצירתי שיעקוף את המשבר החוקתי חסר התקדים שנוצר. הלך הרוח בקרב השופטים היה לפתור את הבעיה הפרוצדורלית – כיצד לכנס את המליאה בהקדם ולבחור יו"ר חדש – מבלי להידרש לעבירה הפלילית של אדלשטיין עצמו. "אנחנו בכל זאת מוסד ממוסדות המדינה, חלק מהתפקיד שלנו הוא להגיע לאיחוי, לא למלחמה", אמר במהלך הדיון השופט עוזי פוגלמן.
וכך בית המשפט בחר למחול על כבודו, גם במחיר מחילה על שלטון החוק, והניח בדברי ימי ההיסטוריה של הדמוקרטיה הישראלית תקדים שכולנו עוד נתחרט עליו ביום מן הימים.
הלך הרוח בקרב השופטים היה לפתור את הבעיה הפרוצדורלית – כיצד לכנס את המליאה בהקדם ולבחור יו"ר חדש – מבלי להידרש לעבירה הפלילית של אדלשטיין עצמו
קשה לצפות מחמישה שופטים האוחזים בעט שיהיו גם שכירי החרב של הדמוקרטיה. השמירה על הערך הקדוש של הפרדת הרשויות והשמירה על שלטון החוק צריכה להיות בידי נבחרי הציבור, כפרוקסי של הציבור עצמו. ולכן, כאשר דווקא ביום שאחרי כל הדרמה הזו בעליון, דווקא על רקע העבירה הפלילית של אדלשטיין, בחר בני גנץ לנטוש את המאבק על ערכי הדמוקרטיה – המעשה נתפס כחמור שבעתיים.
אף אחד לא חושד בגנץ שעשה זאת למען מנעמי שלטון. למעשה, רבים מאמינים שעשה זאת כי נמאס לו להילחם על השלטון.
גנץ האמין לאיומי הליכוד, כי אם ימונה ח"כ מאיר כהן, איש יש עתיד, ליו"ר הכנסת, לא יתקיים יותר משא ומתן על ממשלת אחדות-חירום. ובאותו רגע נחשפו מצביעיו לאמת פשוטה: גנץ רוצה ממשלת אחדות-חירום. כשאדלשטיין אמר לבית המשפט העליון כי אינו מוכן לכנס את הכנסת לבחור יו"ר חדש משום שהדבר "יחבל" במאמצי הקמת ממשלת אחדות – אדלשטיין לא שיקר, הוא פשוט ידע שאכן ישנם מאמצים כאלה. אלו לא היו מליצות, לא שטיקים של קמפיין בחירות רביעיות. זו הייתה האמת הפשוטה.
ההכרה הזו בוודאי נחתה גם על לפיד ויעלון, בפגישת ה"קוקפיט" האחרונה שתתקיים אי פעם (ותודה לאל שנפרדנו מהמילה המעצבנת הזו. במסורת ימי הסגר והבידוד, אפשר לחזור ל"מטבחון" הישן והביתי). הם שמעו את גנץ מסביר להם שהוא מתכוון להגיש את עצמו כמועמד ליו"ר – תפקיד שיישא באופן זמני, כמובן, רק כדי לפתור את הפלונטר הפוליטי שנוצר – והבינו מייד: גנץ נכנע. כחול-לבן, כרשימה של 33 חברי כנסת עם מנהיגות של ארבעה – נכנסה בבת אחת לדפי ההיסטוריה.
אבל לא גנץ פירק את המיזם שהוא עצמו הרים 13 חודשים קודם לכן. לא גנץ היה זה שקטף את הפרי האסור מעץ הדעת. כמו בכל סיפור גירוש מגן עדן, חייב להיות שם קטליזטור. חייב להיות שם קודם כל נחש.
בסיפור שלנו, קוראים לו גבי אשכנזי.
אריה בחורף
השנה החולפת בפוליטיקה הישראלית הייתה ככל הנראה המטונפת ביותר – חסרת תקדים בהיקף ההתקפות האישיות שבוצעו במהלכה. נגד יצחק רבין התחוללה הסתה חריפה, על בסיס אידאולוגי, שהובילה להירצחו. ברוח התקופה, כשהרשתות החברתיות מחליפות את הרחובות וטוויטר הוא כיכר העיר החדשה, לבני גנץ פשוט עשו רצח אופי פעם אחר פעם אחר פעם. גנץ של מרץ 2020 הוא, במידה רבה, איש מת מהלך. העובדה שעדיין לא פרש מהפוליטיקה – והסיכויים שזה עוד יקרה אינם קטנים – תיאמר לזכותו. מעטים היו עומדים ברסס כדורי השטנה שנורו לעברו שוב ושוב.
גנץ של מרץ 2020 הוא, במידה רבה, איש מת מהלך. העובדה שעדיין לא פרש מהפוליטיקה – והסיכויים שזה עוד יקרה אינם קטנים – תיאמר לזכותו. מעטים היו עומדים ברסס כדורי השטנה שנורו לעברו שוב ושוב
גנץ, לפי כל העדויות של אלו שמכירים אותו, הוא איש טוב לב. נחמד. שוחר שלום. הוא לא ערמומי, חובב שירה בציבור, איש רעים, באמת ממלכתי ופטריוט – ומעל הכל, איש צוות. בניגוד לנתניהו, השולט בכל פרט ומנהל בריכוזיות, לא פעם לבדו, כל קמפיין ומשרד ומממשלה שתחתיו, כוחו של גנץ תמיד היה במעגל שסבב אותו. כוחו של גנץ, ובהכרח סוד ההצלחה של כחול-לבן בקלפי, טמון בגורמים החזקים שהקיפו אותו – בראשם יאיר לפיד, המנוסה בפוליטיקאים של כחול-לבן, האיש שהביא אתו מנגנון משומן ומוצלח של מפלגה עם ניסיון מוכח וקבלות על כך.
במשך שנה, לפיד כונה בזירה הפוליטית "ראש ממשלת כחול-לבן". לכולם היה ברור – גם ליריבי המפלגה – שלפיד הוא המנוע החזק שם. כל כך היה ברור, שחלק לא קטן מקמפיין הימין – ובכלל זה הליכוד והמפלגות החרדיות – התמקד בניסיון להפריד בין גנץ ללפיד. בגוש הימין חשבו שלפיד הוא החסם העיקרי לכל אפשרות של הקמת ממשלה בראשות נתניהו – גם משום שהוא מושך מצביעים ומונע מהגוש להגיע ל-61, וגם משום שלא ניתן יהיה להקים ממשלה עם כחול-לבן, כל עוד לפיד שם. לא לפיד ולא החרדים יסכימו לזה.
בחורף האחרון, אחרי פיזור הכנסת וההכרזה על בחירות שלישיות, החליטו בימין לשנות טקטיקה. במקום לרדוף אחרי לפיד, החליטו לחזר אחרי אשכנזי. את תפקיד הרומיאו לקח האיש החזק ביותר בגוש הימין – יו"ר ש"ס אריה דרעי, האיש שבלעדיו אפילו נתניהו לא יצליח לשרוד בשלטון. ולמרבה ההפתעה, דרעי גילה באשכנזי ג'ולייט מוכנה ומזומנה לזוגיות חדשה.
אין לדעת באמת כמה פעמים נפגשו בחודשים שקדמו לבחירות מרץ 2020. אביגדור ליברמן טען וטוען שהשניים ניהלו מספר רב של פגישות אישיות. אשכנזי שיחרר הכחשה רופסת, דרעי עוד פחות מכך. אף אחד לא שם לב למערכת היחסים הנרקמת שם – כי כולם היו משוכנעים שגם ההצהרות הללו הן חלק מקמפיין ניסיון ההפרדה וההפחדה כלפי כחול-לבן. אף אחד לא הבין שגם בתוך בליל השקרים, לפעמים נאמרת גם אמת.
גם בכחול-לבן עשו טעות ניווט קלה: היה מי שחשב שם שהיחסים הנרקמים בין דרעי לאשכנזי דווקא ישרתו את המפלגה בפירוק גוש הימין-חרדים.
"אם שוב נגיע לתיקו אחרי הבחירות, אני וגבי אשכנזי נפעל יחד לממשלת אחדות", דרעי אמר לרינה מצליח ב"פגוש את העיתונות" ב-8 בפברואר, שלושה שבועות וחצי לפני הבחירות. איך האמירה הזו עברה מתחת לרדאר, לא ברור. אבל היא עברה מתחת לרדאר – ממש כשם שאשכנזי עצמו עף מתחת לרדאר מאז שנכנס לפוליטיקה בפברואר שנה שעברה.
נחש בתוך הקש
גבי אשכנזי הוא, ללא ספק, אחד המפקדים הנערצים שצה"ל ידע בעידן של פוסט מלחמות הקיום הגדולות של המדינה. ב-1987, כשמונה למפקד חטיבת גולני, ראיתי במו עיני גולנצ'יקים בבית הספר לחי"ר מעיפים את הכומתה באוויר בעיניים נוצצות. הוא הראשון מסוגם. הוא הסמל. אלו שהכירו אותו ואלו שרק שמעו עליו – היו מוכנים, ולמעשה מוכנים גם היום, ללכת אחריו לאן שיאמר.
אלו לא רק החיילים שמעריצים את אשכנזי. חלק מכוחו הבלתי מבוטל היה הקשר עם המשפחות. כל קצין שאיבד חיילים שומר על קשר עם משפחות הרוגיו. אשכנזי הוא באמת קצת יותר מזה. באופן אישי אני מכירה מספר משפחות ששכלו אב או בן, שרואות בו עד היום המלאך ששומר עליהן. האיש הטוב בסיפור הרע כל כך של חייהן. קשה להגזים בכוח שיש לקשר הזה, של אשכנזי, עם המשפחות השכולות.
אבל יש לאשכנזי הקצין גם צד ביוגרפי אחר, מהותי ולא שולי כלל: הוא אחד הקצינים הערמומיים, הפוליטיים והחתרנים ביותר שהיו לצה"ל. יש לזה כמובן גם יתרון – לא מעט משימות שתכנן הצליחו בזכות האינסטינקטים הממזריים שלו. אבל אי אפשר בשום דרך לחשוב על אשכנזי כאיש צנוע שבא לתרום את חלקו מבלי לצפות לקבל תרומה.
לאורך הקריירה הביטחונית שלו, אשכנזי לא קיבל מהממונים עליו את מה שדרש, ואיכשהו תמיד השיג בדיוק את מה שרצה. הוא ביקש להיות מנכ"ל משרד הביטחון וסורב. אחר כך עמיר פרץ מינה אותו למנכ"ל משרד הביטחון. הוא רצה להיות רמטכ"ל והעדיפו אחר על פניו. אחר כך אהוד אולמרט מינה אותו לרמטכ"ל. לפי נתניהו, אשכנזי רצה להיכנס – הרבה לפני שהוקמה כחול-לבן – למפלגת הליכוד עם שריון, וסורב. אפשר להניח עכשיו, שהוא עוד ייכנס לשם בדרך המלך.
אז איך קרה שאחד האנשים הכי שאפתנים שהיו בצה"ל, אחד הרמטכ"לים הכי פוליטיים שהיו לצבא אולי מאז משה דיין, בסופו של דבר נכנס לפוליטיקה על תקן "אני סתם עברתי פה במקרה" והסתפק במקום 4 במפלגה חדשה? ואיך יכול להיות שבמשך שנה, כולם האמינו שזה מספיק לו?
אז איך קרה שאחד הרמטכ"לים הכי פוליטיים שהיו לצבא בסופו של דבר נכנס לפוליטיקה על תקן "אני סתם עברתי פה במקרה" והסתפק במקום 4 במפלגה חדשה? ואיך יכול להיות שבמשך שנה, כולם האמינו שזה מספיק לו?
אשכנזי אמר לא פעם שהדמות הנערצת עליו היא אריאל שרון – את טבילת האש המלחמתית הראשונה של אשכנזי, הוא קיבל במלחמת יום כיפור, כצוער בבה"ד 1, בגזרה הדרומית תחת פיקודו של שרון. כששרון הקים את "קדימה", הוא הציע לאשכנזי להצטרף לאליו. אשכנזי סרב – פוליטיקה עדיין לא הייתה בראש מעייניו. אבל אין ספק ששרון הוא דמות שאשכנזי ראה לנגד עיניו כשבסופו של דבר נכנס לפוליטיקה.
מעבר להיותם מצביאים ואנשי צבא בראש ובראשונה, יש לשניים דבר נוסף במשותף: כתם על הרקורד ששניהם הקדישו שנים – ואשכנזי ימשיך להקדיש עוד כמה שנים – כדי למחוק מהזיכרון. במקרה של שרון, זוהי מלחמת לבנון הראשונה, הקביעה כי שיקר לראש הממשלה מנחם בגין, וסילוקו בבושת פנים ממשרד הביטחון בעקבות ארועי סברה ושתילה.
שרון עבד שני עשורים שלמים כדי להיכנס בסופו של דבר למשרד ראש הממשלה כדמות ממלכתית, כמי שעבר מסלול שלם מהיותו הסדין האדום של אנשי השמאל לתקווה הלבנה שלהם. כמי שדיבר על "ירדן היא פלסטין" וסיים בפינוי המתנחלים מגוש קטיף בכוח, במסגרת ההתנתקות. כשחושבים על שרון היום, פחות חושבים על מלחמת לבנון; הוא נשאר שנוי במחלוקת – רק שהמחלוקת השתנתה. ועל זה יאמר שרון: דיינו.
3/ אריאל שרון היה מגדולי המפקדים של צה"ל ומחברי הממשלה הבולטים, טובת ישראל וביטחונה היו תמיד לנגד עיניו.
תרומתו ניכרת עד היום.
יהי זכרו ברוך.קרדיט לתמונה: פלאש 90
— גבי אשכנזי – Gabi Ashkenazi (@GabiashkenaziMK) January 11, 2020
הסברה ושתילה של אשכנזי הוא מסמך הרפז. אותה פרשה שאיש לא מבין עד הסוף, שאף אחד כבר לא רוצה להבין עד הסוף, אבל כולם זוכרים אותה כפרשה הפוליטית הכי מלוכלכת שהייתה בצבא אי פעם.
ב-2016, בתום החקירה הפלילית – שהשתרכה במשך שנים רבות, שכללה תמלול של עשרות אלפי שיחות שניהל אשכנזי – התיק נגד אשכנזי נסגר. הוא נוקה מחשד פלילי, אבל החשד הציבורי מעולם לא הוסר כליל. בהחלטה לסגור את התיק נגדו, ציין אז היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין כי אשכנזי עסק באיסוף מידע מכפיש על שר הביטחון, אהוד ברק. הנכלוליות דבקה באשכנזי וטרם הוסרה.
בהחלטה לסגור את התיק נגדו, ציין אז היועץ המשפטי לממשלה וינשטיין כי אשכנזי עסק באיסוף מידע מכפיש על שר הביטחון, אהוד ברק. הנכלוליות דבקה באשכנזי וטרם הוסרה
אשכנזי המתין שלוש שנים מאז סגירת התיק נגדו בשקט ציבורי. מצד אחד, לכולם היה ברור כי מדובר בנכס אלקטורלי – רמטכ"ל לשעבר שפיקד על כמה מהמבצעים החשובים של השנים האחרונות ובהצלחה יתרה, נציג ישראל השנייה, מזרחי. נערץ אך לא מורם מעם. הפוסטר בוי שכולם חיכו לו.
אבל אשכנזי, מספרים אנשים שמכירים אותו, חשש לקפוץ למים העמוקים. הוא נזקק לכמה שנים שקטות לדכא את הדיבור סביב פרשת הרפז. הוא נכווה בפרשה הזו – וייתכן שגם עדיין חשש ממנה. למעשה, אשכנזי לא נכנס לפוליטיקה אלא רק אחרי שבועז הרפז, גיבור הפרשה נשוא שמו, חתם על עסקת טיעון לפני שנה וחצי וחדל להוות איום כמי שעלול להפוך לעד מדינה ואולי להביך את חברו הרמטכ"ל לשעבר על דוכן העדים.
וכך, במתכוון או שלא, אשכנזי מצא את הדרך הנוחה להיות עם ולהרגיש בלי – להיכנס לפוליטיקה בזהירות, ועוד לצאת על הדרך הגיבור שכולם מוחאים לו כפיים.
גנץ חבר אל משה יעלון לפני הכל. ואז התחילו המגעים לחבור אל אורלי לוי-אבקסיס וגשר, ולחילופין אל יאיר לפיד ויש עתיד. לאשכנזי היה משקל לא קטן בבחירה הסופית. הוא ראה את הסקרים, הוא הבין את המפה, והבטיח להצטרף למיזם אם חוסן לישראל של גנץ, תל"ם של יעלון ויש עתיד של לפיד יתמזגו לרשימה אחת. הוא אפילו יהיה במקום הרביעי הצנוע.
החיבור עבד כמו בינגו, ואשכנזי היה הכדור הנוסף. הבאנקר. הוא הסתובב בשטח ללא הפסקה, מחוג בית למתנ"ס. הוא דיבר ברוגע. לאורך שלוש מערכות בחירות, נמנע כמעט תמיד מעימותים חזיתיים – לא תקף את החרדים, לא כינה את נתניהו ארדואן. אפילו כשכחול-לבן אימצה כסיסמת בחירות את "או כחול-לבן או ארדואן", אשכנזי העדיף פרפרזה רגועה יותר – "או כחול-לבן בקלפיות או בחירות רביעיות".
ההאשמה הכי חמורה שהטיח בנתניהו אישית הייתה שהוא שקרן. נו שוין. מבחינת נתניהו, זו לא האשמה – זו אקסיומה. אצל דנה ויס בשבוע שעבר, כשהטיחה בראש הממשלה שהוא לא אמין, נתניהו הביט בה בחיוך האומר, "נו, ו?"
אשכנזי מצדו הצליח גם לברוח באופן יחסי מהתקפות אישיות קשות של הימין, וגם זה סימן שהיה ראוי לשים לו לב. כן, בבחירות האחרונות היה ניסיון להפריח את בלון פרשת הרפז ולדרוש חשיפה של תמלילי השיחות עמו – בדיעבד, אפשר להתייחס אל הניסיון הזה כמו חתיכת אוזן שנשלחה בדואר. תזכורת קטנה לאשכנזי שההתקפה יכולה להיות הרבה יותר גרועה. אבל האמת היא שהציבור ממש לא התעניין בפרשת הרפז והרפש לא דבק באשכנזי – לא כמו הסיפורים על אי-שפיות, טלפון פרוץ וחיי מין סוערים שדבקו בגנץ.
ההאשמה הכי חמורה שהטיח בנתניהו אישית הייתה שהוא שקרן. נו שוין. מבחינת נתניהו, זו לא האשמה – זו אקסיומה. אצל דנה ויס בשבוע שעבר, כשהטיחה בו שהוא לא אמין, נתניהו הביט בה בחיוך האומר, "נו, ו?"
אשכנזי היה נכס לכחול-לבן – בשמאל אוהבים להשוויץ במזרחיים שלהם במהלך בחירות, בניגוד לליכוד שמעדיף להחביא אותם – אבל הוא לא נתפס על ידי איש בשמאל כאיום, ובצד הימני של המפה משום מה לא רדפו אחריו כמו שרדפו אחרי גנץ ולפיד – ואפילו אחרי יעלון נטול המשקל בקלפיות.
וכך קרה שלאורך מסלול של שנה שלמה, אשכנזי בנה את עצמו כאחד הפוליטיקאים החזקים בשטח ובמקביל, כמועמד המתאים ביותר להצטרף לממשלת נתניהו. הוא שמר על קשר הדוק עם דרעי. הוא לא התפלש בבוץ הבחירות כמו חבריו (לשעבר) לקוקפיט. הוא קיבל אהבה מהתקשורת, היה אורח כבוד מספר פעמים אצל אופירה וברקו, לא התעמת חזיתית עם איש ובסופו של דבר הצליח לשים את פרשת הרפז מאחוריו. אשכנזי הגיע לאמצע מרץ 2020, כשהכתם שממנו חשש התברר כדהוי וחסר השפעה.
חמורו של משיח
איך נראו הפגישות בין אשכנזי ודרעי? מה אמרו אחד לשני? אין לדעת. אינטימיות נוצרה שם, אומרים כאלה שיודעים יותר. דרעי אוהב את אשכנזי ומאמין שהוא מנהיג העתיד. הוא רואה בו, מספרים, יורש לנתניהו ביום מן הימים. אין לזלזל בכך. דרעי, כאמור, הוא האיש החזק ביותר היום בגוש הימין-חרדים. הוא מחזיק את נתניהו על כס המלוכה במערכת סינרגטית שבה שני הצדדים מרוויחים, ושני הצדדים יודעים זאת. זו ברית שלא תישבר אף פעם.
אבל גם דרעי יודע שסוף שלטון נתניהו באופק. אם לא עוד כמה חודשים, אז עוד כמה שנים. כבר רואים אותו. אפשר להריח את זה באוויר. דרעי מסתכל על המצאי בליכוד ובימין ומבין שעם לכתו של נתניהו, הוואקום שייווצר ומלחמות הירושה בין הגמדים שנותרו בממלכה, עוד עלול להעביר את השליטה למישהו כמו יאיר לפיד, שעבר את הטירונות הפוליטית שלו וכבר מזמן הפך לפוליטיקאי שאין לזלזל ביכולתו להוביל מחנה ובסופו של דבר לנצח.
ראש הממשלה לפיד זה הסיוט של דרעי. זה הארמגדון שאפילו הקורונה לא משתווה לו. אז דרעי התחיל להשקיע באפיקי חסכון מניבים ליום שאחרי. אשכנזי הוא כרגע הפיקדון הכי מבטיח לטווח הארוך. ולמען האמת, לא היה לדרעי קשה לשכנע הפעם את אשכנזי לרקום ממשלת אחדות. את המחסום הזה הוא כבר החל לשחרר אחרי כישלון כחול-לבן להקים ממשלה בסבב שאחרי ספטמבר. כבר אז, אשכנזי הראה סימנים שהוא לא פוסל ישיבה תחת נתניהו, כשר ביטחון לקדנציה מלאה. אבל אז עוד הייתה הרגשה שיש סיכוי, ולכן שווה לקחת את הסיכון של בחירות שלישיות.
כשהגיעו התוצאות של הבחירות שלישיות – אשכנזי ראה מול עיניו הפסד שרק עלול להחריף אם יתקיימו בחירות רביעיות. ובשלב הזה, הוא כבר היה נחוש לגמרי – וצריך להדגיש את הנקודה הזו: אשכנזי הכריע לטובת ממשלה בראשות נתניהו עוד לפני שפרצה כאן מגפת הקורונה, לפני שהפכה לנושא המרכזי שמעיב על מצב הרוח של תושבי המדינה.
בזמן שבכחול-לבן לפיד ויעלון משכו לכיוון ממשלת מיעוט בתמיכה חיצונית של הרשימה המשותפת, אחרי שאפילו את גנץ שכנעו ללכת לכיוון הזה, וכשכולם חשבו שרק יועז הנדל וצבי האוזר הם המכשול – מקורבי דרעי כבר ידעו לספר שאשכנזי בחיים לא ייכנס לממשלה בתמיכת "תומכי טרור". בהפגנה שהתקיימה מחוץ לביתו של אשכנזי לפני עשרה ימים, אמרה אשתו רונית לנוכחים: "מי הולך עם תומכי טרור? מי אמר שהולכים? שגבי אשכנזי ילך עם הרשימה המשותפת? נראה לכם?" אמרה וצדקה.
בהפגנה שהתקיימה מחוץ לביתו של אשכנזי לפני עשרה ימים, אמרה אשתו רונית לנוכחים: "מי הולך עם תומכי טרור? מי אמר שהולכים? שגבי אשכנזי ילך עם הרשימה המשותפת? נראה לכם?" אמרה וצדקה
ואיך נראו הפגישות בין אשכנזי לגנץ? מה אמרו אחד לשני? אין לדעת. אינטימיות אין שם, למרות התדמית. גנץ ואשכנזי שונים בתכלית, על אף הרקע הצבאי המשותף. כן, שניהם אנשי פקודה. כן, יש להם הבנה ביטחונית דומה. אבל הם שונים באופיים מרחק יום ולילה. ובנקודת הזמן הזו, בצל הקורונה, גנץ הגיע אל צומת הדרכים הזו עייף וחלש, נטול אופציות – ואשכנזי נחוש ומחוזק. לפיד ויעלון הציבו בפני גנץ מסלול שדורש המשך לחימה. אשכנזי הציע לו סוף סוף לנוח. ובסופו של דבר, גנץ היה ונשאר הפקוד של מפקדו הנערץ.
אשכנזי כינה פעם את גנץ "החמור הזה". עכשיו הוא רוכב על החמור הזה כמשיח המושיע את המדינה מבחירות רביעיות. גנץ, מצדו, חזר והזהיר את הסובבים אותו במהלך השנה האחרונה מפני אשכנזי – מהחתרנות, מאי-אמירת האמת, מהיכולת שלו תמיד להפיל את כל הבוץ על אחרים. נראה שרק את עצמו שכח להזהיר.
גבי אשכנזי לא נכנס לפוליטיקה כדי להיות מזרחי המחמד של אף אחד. הוא נכנס כמו שהוא נכנס – כי רצה להשתמש בחבורת הקוקפיט כשכפ"ץ מההתקפות ההרפזיות שחשש כי יבואו. עכשיו שעברה שנה, הוא מרגיש בשל להוריד את השכפ"ץ ולעשות בדיוק את מה שמלכתחילה רצה: להצטרף לליכוד ולהתחיל את המסלול ההמראה לעבר לשכת ראש הממשלה.
עם דרעי לצדו, כשגנץ נכנע לו, ואחרי שכבש את מחנה המרכז במשך שנה, אל תתפלאו אם "הליכודניק של כחול-לבן" – האיש שמשימתו הייתה למשוך אנשי ימין רך למפלגת האנטי-ביבי – אכן יהיה האיש שיום אחד יירש את נתניהו בהנהגת הליכוד והמדינה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
@מיכל: אני לא חושבת שההצפה מחדש של פרשת הרפז נוגעת בגבי אשכנזי. מי שמנסה להעלות את זה מחדש עושה את זה כדי לקעקע את האמינות של מנדלבליט, התובע הראשי במשפטו של בנימין נתניהו. זה רק "מגלח" את אשכנזי מהצד, לא באמת נוגע בו.
היי בירנית, אני קוראת את זה ב- 26-6-20 🙂 נצח במונחי ישראל..
כתבה מעולה, תודה, אבל עכשיו אני שואלת: האם תעדכני בעקבות חזרה מסוימת של פרשת הרפז-מנדלבליט-אשכנזי – לכותרות?
האם את חושבת שאשכנזי בכל זאת פגיע, עדיין? כלומר ברגע שיתחזק הפרשה תירדוף אותו.
כתבה מעולה.. רוחב יריעה.. ונשימה.. מעמיק… מדויק.. אהבתי… תמשיכי.. (כמו שראיתי גם אחרים אומרים..) אשמח מאד לראות עוד מהמחשבות המדוברות שלך… מעניין כאמור מוסיף ידע מעמיק.. שפה נעימה.. קלילה מעבירה בקלות גם דברים קשים יכולת לאבחון ותיאור מאד יפה של אנשים בקיצור במקום להשתפך.. זאת בקשה לעוד ועוד מהמעדנים המילוליים הממלאים שלך (מכל הבחינות..) תודה.
ניתוח מעניין – אבל כנראה שרב הנסתר על הגלוי. מוזמנים לשמוע את הדברים הברורים בניתוח של דני וידיסלבסקי
ניתוח מאוד מעניין
אין ימין ואין שמאל.
כל ימני יאמר לך מצד אחד שהוא נגד אוסלו. מצד שני בחיים לא היה מוכן לבטל את מנגנוני הביטחון הפלסטינים ולשלוח את הילד שלו לעשות בט"ש בג'באלייה, חן יונס, רימאל, שוויכה, בלאטה וכו'
שני משפטים:
1. לדעת רבים גנץ "זה לא זה" ולכן ניתן להעריך כי תוחלת חייו כראש ממשלה קצרה.
2. אדריכלי הממשלה הנוכחית הם ככל הנראה אשכנזי ודרעי -לטעמי הפתיל של אשכנזי שוחרר שבוע מוקדם מידי וייתכן כי הוא ואנחנו נבכה על כך משך שנים.
אלא שבירנית גורן שוכחת שתוכלת החיים של יריבים פוטנציאליים וכל מי שמזקיף ראשו בליכוד קצרה. נתניהו הוא האחרון להכשיר יורשים פוטנציאליים ורואה בהם איום. הוא רחוק מלחשוב שהוא בסוף הדרך. מבחינתו הוא אי שם באמצע ואם יראה באשכנזי איום, ראשו יקוצץ במהרה, אלא אם כן עיניו של נתניהו נשואות לעסקת טיעון או לנשיאות.
כתוב מבריק ! [מחמאות לבירנית גורן]
בירנית גורן: "מקורבי דרעי כבר ידעו לספר שאשכנזי בחיים לא ייכנס לממשלה בתמיכת "תומכי טרור" ". -צחוק הגודל ש"הפטריוטים" [דלשמטס] כדרעי, נתניהו וליברמן בונים את "מדינת כל אזרחיה" הלו היא ארץ אברהם במקרה הטוב או פלסטינה במקרה הרע. זה התחיל באיוולת של הגדלת אחוז החסימה [לחסום את בל"ד] ועתה בבגידת "חוסן לישראל" במצביעיה כדי לא לשתף את "המשותפת" בממשל הישראלי.
נהדר. תודה!
תמיד אמרתי שכחול לבן היא ליכוד ב.
וליכוד זה לא ימין בכלל. שניהם מפלגות מיין סטרים, אחת של ישראל הראשונה ואחת של ישראל השניה… בעצם שתיהן מתחרות על אותו קהל יעד בסופו שלו היום, פוטנציאל של 70 מנדטים. קהל מסורתי, חילוני, דמוקרטי, קפיטלסטי, ליברלי. זה אותם אנשים, אנשים שממש מתחתנים זה עם זה, חיים זה עם זה, והשיסוי שנוצר בעצם נועד לצורך שיווק ובידול בלבד.. אבל שוב..זה אותו פלח שוק.
ביבי לא יכול להביא באמת מסה של קולות ממתנחלים, מחרדים אשכנזים או חרדים מזרחיים, וכמובן לא מערבים. אותו דבר גנץ.
מעטות המשפחות בישראל שיש נישואים בין מצביעי גנץ ליהדות התורה, לשס, עוצמה יהודית או אפילו ימינה. אבל אראה לכם מאות אלפי משפחות שחלק הצביעו ליכוד והחלק השני הצביע גנץ.!
אולי בעתיד, (לא בטוח שזה אשכנזי גבי) יקום פה מזרחי, שלמד בסטנפורד, אוהב גפילטפיש וקוסקוס, נראה כמו אירופאי אבל אומר כפרה. כזה שיצליח לאחד את הפוטנציאל של ה 70 מנדטים שיש לכחול והליכוד יחד ולא יכנע לסחטנות של מפלגות קצה.
אחרי שמפזרים את כל התעמולה השמאלנית, מבינים שבסופו של דבר, "חוסן לישראל" קמה כמעין מפלגת ימין שמנסה להתחפש למפלגת מרכז. החבירה לנתניהו, כמו החבירה ללפיד רק נועדו לשדרג את מעמדה. העניין יותר מורכב מהמגעים בין דרעי לאשכנזי, אבל בסופו של דבר הושגה המטרה המקורית של כחל"ב. ולא לשכוח, המרוויח הגדול ביותר הוא נתניהו שהשיג ממשלה רחבה בראשותו.