דבר אחד בטוח: כאשר בז"ן מחליטה לצאת בקמפיין – קשה להחמיץ אותו.

הסרטון עם החסידות ששואפות אוויר צח מעל ה"לבניות" המוכרות של בתי הזיקוק בחיפה צץ השבוע בכל מקום. שלטי החוצות הענקיים עם החסידות בולטים בצדי הדרכים גם במרכז גוש דן, מרחק 100 קילומטר מסלעי המחלוקת.

עוד לפני הדיון המדעי-עובדתי, הבחירה להשתמש בחסידות ששואפות את אוויר המפרץ לרווחה ומתענגות על צלילותו היא ירייה ברגל מבחינת בז"ן.

כל מי שגר באזור הקריות, ואפילו עוברי אורח מזדמנים, יודע שלעתים קרובות מתיישבת על המרחב עננה של ריח כימי כבד ולא נעים בעליל. גם אם לא בהכרח מדובר בחומרים רעילים, מפגע ריח הוא מפגע סביבתי לכל דבר.

ובמילים אחרות, במקום החסידות לא הייתי ממהר להסיר את הבנדנה מהמקור.

כצפוי, עם עליית הקמפיין התעוררה מחלוקת סביב העובדות המוצגות בו. שלוש טענות עיקריות בז"ן מניחה על השולחן:

1. השקענו כמיליארד שקל בשיפור הביצועים הסביבתיים שלנו (הפחתת פליטות).
2. צמצמנו בכ-90% את היקף פליטות המזהמים.
3. הביצועים שלנו טובים בהרבה מאלה של בתי זיקוק מקבילים באירופה, שהישראלים נוהגים להציג אותה כגן עדן ירוק.

הטיעונים הללו עוררו זעם בקרב פעילי ומומחי סביבה, אבל צריך לומר שלא מדובר בחריגה מכללי המשחק המקובלים בעולם הפרסום: מציגים את האמת, אבל רק את החלק הנוח של האמת, וכמובן באופן מעט מניפולטיבי.

כך, למשל, ניתן לטעון שבז"ן לא השקיעה מיליארד שקל כי התחשק לה, אלא כדי לעמוד בדרישות רגולטוריות, ומכיוון שנקודת הפתיחה שלה מבחינה סביבתית – לפני עשור ומעלה – הייתה ירודה מאוד, כמו של רוב התעשייה הכבדה בישראל.

גם לגבי הצמצום החד בפליטות, אפשר לטעון שזה רק מוכיח שבמשך עשורים, התעשייה – ובז"ן בתוכה – הרשתה לעצמה לזהם בלי חשבון, ושרק בשנים האחרונות היא עלתה על מסלול הגיוני יותר.

החסידות המאושרות מהסרטון של בז"ן גם לא מזכירות את החריגות של פליטות בנזן (חומר מסרטן) שהתרחשו שוב ושוב בשנים האחרונות, מה שגרר הוצאת צווים מנהליים וזימון לשימועים מצד המשרד להגנת הסביבה.

מפרץ חיפה, 2017 (צילום: Yaniv Nadav/Flash90)

אבל הדיון הפרטני בביצועים של בתי הזיקוק קצת מחמיץ את השאלה העיקרית: למה בכלל בז"ן ראתה לנכון לצאת עכשיו בקמפיין?

והתשובה היא, כי הם מ-פ-ח-ד-י-ם.

לאו דווקא מדוח מבקר המדינה על המצב במפרץ חיפה, שצפוי להתפרסם בקרוב, אלא יותר מהעובדה שעצם קיומה ונוכחותה של התעשייה במפרץ חיפה פחות מובן מאליו מאי פעם מאז 1938, השנה שבה הוקמו בתי הזיקוק על ידי הבריטים.

אנחנו נמצאים בתקופה שבה נרטיבים ותיקים וקשיחים, לפיהם התעשייה במפרץ חיפה היא עובדה בלתי ניתנת לשינוי, הולכים ונסדקים: ראשת עירייה חדשה, עינת קליש-רותם, שהחזון שלה לא בהכרח כולל תעשייה; ממשלה שמתחילה להתלבט, ועל שולחנה הונח לא מכבר דוח של חברת "מקינזי", לפיו אפשר לפנות את התעשייה ממפרץ חיפה בתוך פחות מעשר שנים; והחזון הלאומי שנוסח על ידי שר האנרגיה, יובל שטייניץ, לפיו בתוך עשור ישראל תעבור לתחבורה שנוסעת על גז במקום על הבנזין, שמייצרים בתי הזיקוק.

הפגנה נגד הזיהום בחיפה, 2017 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

כמובן שישנו גם התקדים של מיכל האמוניה. במשך שנים רבות התביעות לרוקן אותו נשמעו כמו מדע בדיוני; כשנה לפני המהלך ההיסטורי, בכנס על תעשייה וסביבה שנערך בתל אביב, ישב מנכ"ל חיפה כימיקלים על הבמה והגיב בזחיחות לדרישות להשבית את המיכל. סמנכ"לית המשרד להגנת הסביבה, שולי נזר, הטיחה בו שהוא לא קורא את מפת המציאות, ושאם לא יקדים תרופה למכה הוא ימצא את עצמו בלי מיכל ובלי מפעל.

באותו רגע התחזית הזו נשמעה מופרכת, אבל בתוך כמה חודשים היא הפכה למציאות. בבז"ן ראו, הפיקו לקחים, ומנסים להימנע מגורל דומה.

לקמפיין החסידות, אגב, יש זרוע משלימה – תוכן שיווקי מושקע ב"ידיעות אחרונות", סדרת כתבות תחת הסלוגן 'מחזקים את הצפון'. המסר: בז"ן זה לא רק דלק. בז"ן היא עמוד תווך באזור, ועמוד תווך, כידוע, לא מזיזים בקלות.

הדיון על הקרבה בין תעשייה לריכוזי אוכלוסייה בישראל לוקה לא פעם בשטחיות ובדמגוגיה – משני הצדדים אגב. לתעשייה יש לא מעט טענות רלוונטיות: היא הייתה שם קודם (כשבז"ן הוקמה, חיפה הייתה קטנה ורחוקה, עם השנים השכונות התקרבו עד מעבר לכביש); היא שיפרה מאוד את הביצועים בשנים האחרונות; היא מפרנסת אלפי עובדים באופן ישיר וכנראה רבבות באופן עקיף.

הלבניות של בז"ן, אוקטובר 2006 (צילום: Yossi Zamir / Flash90)

בסופו של דבר, השאלה אם בז"ן הפחיתה את הפליטות ב-90% או ב-80%, והאם היא חורגת מהתקן 5 או 7 פעמים בשנה, היא שאלה חשובה – אבל לא הכי חשובה: מה שחשוב באמת זה שמדינת ישראל צריכה לקבל החלטה אסטרטגית איזה סוג של עיר חיפה צריכה להיות, והאם ואיך התעשייה הכבדה יכולה להשתלב בתכנית העתידית הזו.

גם אם הביצועים הסביבתיים של בתי הזיקוק ושאר המפעלים יהיו אופטימליים, עדיין בנזין זה בנזין ובנזן זה בנזן, ואף אחד לא משתוקק לנשום ולהריח אותם, אלא אם כן הוא חסידה מצוירת (או שקנאי, כפי שכבר העירו לנו גולשים חדי עין) בסרטון של בז"ן.