ככל שקרב מועד הסיפוח עליו הכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו, התרבו הספקות. האם הוא מתכוון לכך או שזו דרכו החדשה להסיט את תשומת הלב גם ממשפטו המתחדש, גם מן המחאה הניצתת ברחובות וגם מהמשך סיאובו האישי שהפך לסיאוב שלטוני?

וככל שנקפו הימים, סיפרתי לחברים ותיקים מדוע הסיפוח, בעת הזאת, פשוט לא ייתכן. זו בועה של יחסי ציבור. כמוה כהצבת השלט "רמת טראמפ" במקום בו לא יקום יישוב, ודאי לא בשנים הקרובות עד לתום כהונתו של דונלד טראמפ. או אז ניתן יהיה להסיר את השלט באישון לילה, כמובן לא בנוכחות עיתונאים, ולקוות שבשלל הבלונים שהפריח מר נתניהו גם זה יישכח לגמרי.

הסיפוח, בעת הזאת, זו בועה של יחסי ציבור. כמוה כהצבת השלט "רמת טראמפ" במקום בו לא יקום יישוב, ודאי לא עד לתום כהונתו של דונלד טראמפ. או אז ניתן יהיה להסיר את השלט באישון לילה, לא בנוכחות עיתונאים

איש אינו יודע בדיוק כמה בני אדם היו מיועדים להיספח למדינת ישראל הריבונית ב"תוכנית המאה". שלושים אלף? חמישים? לאיש לא אכפת. הם היו ונותרו המושא העקיף בסיפור, לא מעניינים איש, ודאי לא את אבירי ההתיישבות והימין המקצין והולך, שנתניהו ניזון ממנו וגם חושש ממנו, ועבורו ביקש לבצע אקט, ולו סמלי, של סיפוח כלשהו. הביצוע, אויה, כושל לגמרי.

כי הרי גם לספח צריך לדעת: פעם ידענו.

ב–1967, כשמדינת ישראל הצעירה נלחמה על שחרור השטחים או כיבושם, הלשון כבר אינה חשובה, רק העובדות – היינו מוכנים יותר. אמנם בבתי הספר מלמדים את הדור הצעיר כי מלחמת ששת הימים נכפתה על ישראל והיתה למעשה מערכה שמנעה את השמדתנו, אבל להתעלם מעובדות אי אפשר, גם לא מארגזים.

בשלהי קיץ 1982 התייצבו בבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ עורכי דין מכובדים ממשרד ש. הורוביץ ושות', וביקשו להוכיח כי מה שמתרחש בלבנון הוא אכן  "מלחמה" על פי הדין הבינלאומי. מנחם בגין, מורי ורבי, האמין עדיין כי רק מבצע קצר מועד לפנינו, והממשלה אימצה את הנרטיב. אבל עורכי הדין ביקשו להגדיר את הקרבות כ"מלחמה" ולפיכך לנהוג בהתאם לדיני המלחמה במשפט הבינלאומי המנהגי.

מה רצו? להשיב ללקוח שלהם, לבנוני אמיד בעסקי הברזל, את הכמויות העצומות של מתכת לבנין שנגזלו ממנו על ידי כוחות צה"ל מרגע שמחסניו הוחזקו ב"תפיסה מלחמתית" והועברו אחר כבוד לבסיס תחזוקה סמוך לצריפין בעשרות משאיות.

בשלהי קיץ 1982 התייצבו בבג"צ עורכי דין מכובדים ממשרד ש. הורוביץ ושות', וביקשו להוכיח כי המתרחש בלבנון הוא "מלחמה" עפ"י הדין הבינל'. מנחם בגין, מורי ורבי, האמין עדיין כי רק מבצע קצר מועד לפנינו

יחד עם עורכי הדין הגיע מומחה עולמי לדיני מלחמה, פרופ' פון גלאהן, ובכוחות מחוזקים עלו לשכנע את ההרכב שבראשו עמד נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר המנוח.

שמגר נודע בפי עורכי הדין שטענו בפניו כאדם עם יכולות נדירות להחזיק מעמד לאורך דיונים ארוכים ללא הפסקה. הצעירים כינו אותו, במחילה, "ביצי נחושת". כך היה גם באותו יום. אבל בשעה הרביעית, בה נידונה עדות המומחה של פרופ' פון גלאהן, המזג השיפוטי נעלם לגמרי ובמקומו השתרגו ורידים במצחו של שמגר ונשמעו צרחות רמות בחלל האולם, שהיה אז בבנין הישן במגרש הרוסים:

"שום מומחה, שום פרופסור מגרמניה לא יספר לי איך מנהלים את העניינים! אני הייתי הפרקליט הצבאי הראשי, לא הוא! וכבר באמצע 1966 היו מוכנים אצלנו, בסטנסילים, כל המנשרים והצווים! ארגזים-ארגזים, לכל כפר בשטחים בנפרד, בעברית ובערבית ובסדר מופתי!"

זעק כבוד השופט ועורכי הדין נאלמו דום הביטו זה בזה בשתיקה. הרי לא כך לימדו אותנו בשיעורי ההיסטוריה.

נזכרתי בסיפור הנושן מפני שלסיפוח שלא היה לא קדמה גם כל עבודת תשתית אזרחית. עשרות אלפי אנשים עתידים להחזיק, לא מרצונם, בתעודות זהות כחולות ומדינת ישראל לא ערוכה לתת להם את השירותים שהתעודה מקנה: לא נפתחו סניפי ביטוח לאומי, לא נסקרו מערכות החינוך, קופות החולים לא פתחו סניפים ולשכות התעסוקה – גם לו היו כאלה – ממילא אינן יכולות להציע לתושבים החדשים דבר.

נזכרתי בסיפור הנושן מפני שלסיפוח לא קדמה גם כל עבודת תשתית אזרחית. עשרות אלפי אנשים עתידים להחזיק, לא מרצונם, בתעודות זהות כחולות, ומדינת ישראל לא ערוכה לתת להם את השירותים שהתעודה מקנה

במצב כזה, יום אחרי הכרזת הספוח היו מתייצבים מאות פלסטינים, תושבי ישראל החדשה, בשערי בית המשפט העליון בהיכל הצדק החדש ותובעים את השירותים הללו – ומייד. בג"צ היה מחייב את המדינה לספקם לאלתר כדי למנוע פגיעה חמורה בעקרון השוויון ובדמוקרטיה הישראלית, שגם היא חלה על השטחים החדשים – ובני האדם היושבים בהם.

אתמול, למשל, צייצה הכתבת המדינית של הארץ, נעה לנדאו:

"נציג המל״ל אמר בדיון שהם הכינו דו״ח על השלכות הסיפוח – והוא יוצג לשרי הקבינט 'בימים הקרובים'".

כלומר ביום הסיפוח המיועד, שחלף כלעומת שבא כמובן, הבטיח נציג המועצה לביטחון לאומי להציג לשרי הקבינט רק כמה ימים אחר כך דו"ח על השלכותיו של הסיפוח. מוטב מאוחר. מי אמר ששרי קבינט צריכים להיות מודעים להשלכות מהלך בעל משמעויות גלובליות דרמטיות כל כך *לפני* שהוא עתיד להתרחש?

נציג המל״ל אמר בדיון שהם הכינו דו״ח על השלכות הסיפוח – והוא יוצג לשרי הקבינט ״בימים הקרובים״ https://t.co/iJLjfGpEAg

— Noa Landau נעה לנדאו (@noa_landau) July 1, 2020

רק מדינת ישראל וארצות הברית צפויות להכיר בסיפוח כאקט מדינה חוקי: רוב העולם מתייחס אליו כמעשה נלוז של קולוניאליזם. למדנו לצפצף על העולם ולהתקרבן מפניו גם יחד, אבל בתוך ישראל פנימה למדנו לקיים מערכות משפט, חוק וזכויות מתפקדות. אלה לא יוכלו לשבת בחיבוק ידיים כשהסיפוח יגיע, והן לא הוכנו כלל לתחילתו.

במל"ל ובלשכת ראש הממשלה, במשרד הביטחון ובכל לשכה בה מדברים גבוהה גבוהה על תוכנית טראמפ, יודעים את הדברים היטב ושותקים. לבל יידע גם אותו ציבור שחפץ בעוד אדמות ובעוד נתמכי רווחה לרוב, לתפארת חזונה של מדינה גדולה ולא ממש דמוקרטית. כל מה שנותר לעשות הוא לגחך, ולהיזכר שפעם, כששופטים באמת היו "משלנו", אנשי המשפחה הלוחמת כמו מאיר שמגר – מפא"י ההיסטורית ידעה לספח.

הליכוד בגלגולו הנוכחי, נטול הדר וחזון ואמת, והקואליציה שאיתו – כאילו עליהם נכתבו חרוזיו הנושנים  א. שלונסקי:

"בין אמר לבין עשה/מפרידים ת"ק פרסה".

יעל בן מנשה, בת ללוחמים אלמונים מן המשפחה הלוחמת ההיא, בת 61, מאמינה במורשת הימין האידאולוגי ועל כן כבר לא מצביעה ליכוד, רעיה ואם, מטפחת גינת ורדים וזיכרון היסטורי ארוך (צילום: seb_ra)

באחד משיאיו של הסרט 'שרק' מכריז לורד שורט נמוך הקומה כי הוא מחפש אביר שיציל עבורו את הנסיכה מהדרקון, "זוהי משימה מסוכנת אשר תגבה את חייהם של רבים מכם" מצהיר הלורד הקטן ממרום מבצרו, "אך זהו מחיר שאני מוכן להקריב" הוא ממהר להוסיף.

באחד משיאי הסרט 'שרק' מכריז לורד שורט כי הוא מחפש אביר שיציל עבורו את הנסיכה מהדרקון. "זוהי משימה מסוכנת שתגבה את חיי רבים מכם", מצהיר הלורד הקטן ממרום מבצרו, "אך זהו מחיר שאני מוכן להקריב"

נדמה כי בנימין נתניהו החליט לאמץ את השיטה של לורד שורט ומוכן להקריב את חייהם של אזרחי ישראל במטרה להציל את הנסיכה שלו – הישרדותו הפוליטית בכיסא ראש הממשלה.

הדרקון מתעורר

"מאורעות בלפור" של סוף השבוע האחרון, בניצוחו של הסנג'ר אמיר אוחנה (שעדיין לא הפנים היכן מסתיים מסלול הנאמנות לפטרון שלו), הציתו את אש המחאה החברתית שהייתה מנומנמת למדי עד לאותו רגע. רבבות אזרחים יצאו ביום שבת לצמתים, לרחובות ולפתח בית ראש הממשלה בבלפור– בית ששייך למדינת ישראל ואזרחיה – בדרישה לשחרור העצורים הפוליטיים וקריאה להתפטרותו של הנאשם מקיסריה.

נתניהו שרצה לכבות את גחלי המחאה באמצעות כיבוי צופים, עורר את הדרקון מתרדמתו העמוקה וכעת האש מאיימת להצית את חבית חומר הנפץ עליה יושבים רבבות ישראלים שאיבדו את פרנסתם ותקוותם, באשמתו.

גם ברשתות החברתיות החלו הטוקבקיסטים לשנות את הטון. מתגובות משתפכות ודביקות בגין גדולתו ועוצמתו, הפכו התגובות להיות עוקצניות וביקורתיות על חוסר דאגתו למצוקת האזרחים, כישלונו בניהול המשבר וההתרכזות בטובת עצמו בלבד.

נתניהו מצדו, לא שועה לביקורת כלפיו ולאורך כל השבוע דואג להפיץ פוסטים מופרעים ומסוכנים כנגד מנדלבליט, מי שהיה מקורבו עד לפני רגע (לידיעת הקורא אמיר אוחנה). לשם דוגמה, ב-24 שעות שבין יום שלישי לרביעי, פרסם ראש הממשלה שאמור לחלץ את המדינה מהמשבר הקשה אליו נקלעה, לא פחות מ-8 פוסטים אלימים כנגד מנדלבליט ואף לא פוסט אחד בנושא מדיני, משבר הקורונה או המשבר הכלכלי.

ב-24 השעות שבין יום שלישי לרביעי, פרסם רה"מ, שאמור לחלץ את המדינה מהמשבר הקשה אליו נקלעה, לא פחות מ-8 פוסטים אלימים כנגד מנדלבליט ואף לא אחד בנושא מדיני, משבר הקורונה או המשבר הכלכלי

נראה כי מבחינת הנאשם, הגיע הרגע לשרוף את המועדון על יושביו.

אחד ושני אפסים

בדיוק כמו לורד שורט, רואה נתניהו לנגד עיניו אדם אחד בלבד – הוא עצמו. על מנת להבטיח את השארותו בשלטון הוא מוכן להקריב כל אחד אחר ובכל מחיר שנדרש, ויש לו תוכנית איך לעשות זאת. לשם כך הוא עומד להפעיל שני אפסים תורנים – אוחנה וגנץ.

כצעד ראשון, זקוק נתניהו לערער את הלגיטימציה של המחאה האזרחית ולהפוך את התבוסה הקשה שחטף בסוף השבוע שעבר לנוקאוט מהדהד. לצורך כך, הוא זקוק שהפגנות סוף השבוע הקרוב יהיו אלימות, וככל שיהיו יותר אלימות ויגררו פגיעות בגוף ונפש, כך ייטב מבחינתו. נדמה כי בשבוע האחרון הוא עושה כל שביכולתו לשלהב את עדת מעריציו ההולכת ודועכת ולהוציא אותם לרחוב בחמת זעם, כנגד המחאה הגואה.

הנה תרחיש ממש לא מופרך:
אלפי מפגינים יוצאים להפגין ברחבי הארץ, שר המשטרה אוחנה מורה לשוטרים לשמור מרחק ולא להתערב, בשם "חופש ההפגנה". אלא שמטרתו האמיתית, שלא יכולה להיות רחוקה יותר מכך, היא לאפשר לחייליו של נתניהו להתעמת עם המפגינים תוך שימוש באלימות מכוונת ויצירת כאוס.

כמו לורד שורט, רואה נתניהו לנגד עיניו אדם אחד בלבד – הוא עצמו. להבטחת השארותו בשלטון הוא מוכן להקריב כל אחד אחר ובכל מחיר, ויש לו תוכנית: להפעיל שני אפסים תורנים – אוחנה וגנץ

שעה לאחר מכן, יתייצבו אוחנה ויתר הפודלים אל מול שופרות התקשורת ויתחילו להפיץ את דף המסרים שיתכן שנכתב ברגעים אלו ממש. לא קשה לנחש מה תהיה רוח הדברים של מסרים אלו וכיצד יעוותו את "זכות ההפגנה" לכדי הסתה פרועה והאשמות שווא כנגד מתנגדיו של הנאשם בפלילים וחברי ממשלתו.

יום שני הגדול

יסיק הקורא הסביר כי מטרתו של נתניהו היא לקעקע את הלגיטימציה של המחאה הציבורית ולהטות את כף הזכות של המפגינים לחובתם כמי שהפרו את הסדר הציבורי ואף לתת הצדקה להמשך מעצרים פוליטיים במסווה יותר לגיטימי.

ללא ספק, זאת בהחלט מטרה ראויה ואין ספק כי נתניהו ועדת מעריציו יפיקו מכך הנאה רבה. אך זאת לא מטרתו האמיתית!

נתניהו חש שהקרקע רועדת מתחת לרגליו. רצף הכשלונות שלו בבחירות ובטיפול במשבר הקורונה, המצוקה הכלכלית הגוברת ופרשת הצוללות שמאיימת לגרור אותו למצולות, מערערים, אולי לראשונה מזה שנים, את אחיזתו של הנ"ל בשלטון.

נתניהו זקוק לחוקי הדיקטטורה כמו אויר לנשימה.

ביום שני הקרוב, עומדת הכנסת – חותמת הגומי הרפה שלו – להעניק לו סמכויות טוטליטריות קיצוניות הכוללות בין היתר את האפשרות להכריז על מצב חרום בכל רגע נתון על דעת עצמו בלבד, להעניק סמכויות אכיפה נרחבות לשוטרים (ופקחים עירוניים) למנוע מפגש בין עצירים לעורכי דין (!) ולהבטיח את שלטונו למשך תקופה בלתי מוגבלת.

הכנסת עומדת להעניק לו סמכויות טוטליטריות קיצוניות, ובהן אפשרות להכרזת מצב חרום על דעת עצמו, להעניק סמכויות אכיפה נרחבות לשוטרים למנוע מפגש בין עצירים לעורכי דין ועוד

למימוש התוכנית הזאת, צריך נתניהו את האפס השני בתוכנית ה-100 שלו – בני גנץ.

הדבר היחיד שיכול למנוע ממנו להגשים את מטרתו היא אם יגדל לפתע בני גנץ עמוד שידרה. אומנם זהו תרחיש לא סביר, אך נתניהו כידוע לא אוהב לקחת סיכונים מיותרים. אם תתעצם המחאה האזרחית, עלול מישהו בכחול לבן עוד לפתח דעה עצמאית משלו, דבר שכמובן לא יתקבל על הדעת לפי תפיסת עולמו של הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים.

צא"ל – ציבור אזרחי לישראל

אם תצא תוכניתו של נתניהו לפועל, יתרחשו שני דברים שיבטיחו את הצלחתו להעביר את חוקי הדיקטטורה בקלות יתרה.

ראשית, תשומת הלב הציבורית, בעידודה של התקשורת המגוייסת, תופנה לשיח ער ועצבני מאד סביב מאורעות סוף השבוע, במקום לדבר האמיתי והחשוב באמת – ההצבעה בכנסת ביום שני.

שנית, ככל שיהיו אלימים יותר, כך הוא יוכל להצדיק את הצורך בהעברתם של חוקי החרום באופן מיידי (אם אתם מחפשים קשר הגיוני בין השניים, עדיין לא הבנתם איך חושבים נבחרי הציבור של כולנו).

ראשית, תשומת הלב הציבורית תופנה לשיח ער ועצבני סביב מאורעות סופ"ש, במקום להצבעה בכנסת ביום שני. שנית, ככל שהאירועים יהיו אלימים יותר, כך יוכל להצדיק את העברת חוקי החרום מיידית

במצב הזה קשה מאד לדמיין את גנץ וחברי כחול-לבן מגלים איזשהו אופי, או אחריות ציבורית כלשהי, על מנת למנוע מאדם הנאשם בפלילים חמורים להשיג שליטה טוטליטרית על המדינה. המרחק מהצלחתו הוא כפסע.

אם יפול הציבור לתרגיל האכזר שהוא מתכנן ויעסוק בספין התורן שמתכנן לו הנאשם, אנו עלולים למצוא את עצמנו ביום שלישי תחת שלטון דיקטטורי, וכל דיון על הפגנה או מחאה אזרחית ימחה מעל לפני האדמה למשך שנים ארוכות מאד.

באין מנהיגות בירושלים, מוטלת האחריות לעתידה של המדינה על הציבור עצמו. על הציבור כולו, מי שגורל המדינה ועתידה חשובים לו, להתגייס כאיש אחד לצו 8 החשוב ביותר בתולדותיו ולצאת ביום שני הקרוב למחאה המונית ברחבי המדינה במסגרת הקרב הגדול על אופיה של מדינת ישראל כמדינה חופשית ודמוקרטית, ללא קשר לאירועי הסופ"ש יהיו אשר יהיו.

אין לנו ברירה, אלא לנצח.

לירז רימון הוא אדם מן הישוב. פועל חברתי, ידידותי לסביבה ומיודד עם החברה. מנהל שיווק במרכז השל לקיימות, יועץ פוליטי של ח"כ (לשעבר) יעל כהן פארן. כותב, עורך ומייצר תוכן לפרנסתו. שואף ליותר ונהנה ממה שיש.