כמי שגדלה בצפון בוסטון, במלדן, מסצ'וסטס, חייה החברתיים של פולה ויינר סבבו סביב חוף רוויר הסמוך. בימים ההם, החוף זכה לכינוי "קוני איילנד של המזרח", והשדרה שלאורכו הייתה מלאה במתקני שעשועים, באולמות ריקודים ובתאטראות. ויינר נהגה לבלות שם עם חברותיה ימים ארוכים – "מ-7 עד 7". ממסיבות סיום ועד לסופ"שים עצלים – החוף היה שם עבור כל הזדמנות חגיגית.

כעת, כפנסיונרית בת 72, חייה של ויינר שוב מתנהלים על חוף רוויר. לפני 5 שנים היא עברה להתגורר בבית ג'ק סאטר של רשת "היברו סיניור לייף", דיור מוגן לעצמאיים, ששישה מדייריו נפטרו בימים האחרונים לאחר שלקו בקורונה. בשיחת טלפון שניהלתי איתה, ויינר מספרת שהכירה באופן אישי חמישה מהנפטרים.

"כשמישהו מת, כולם מרגישים את זה", אומרת ויינר, ששוהה לבדה בבידוד ביתי בדירתה. "אנחנו משפחה, לא חשבתי שדבר כזה יכול לקרות כאן".

"כשמישהו מת, כולם מרגישים את זה", אומרת פולה ויינר, ששוהה לבדה בבידוד ביתי בדירתה במתחם הדיור המוגן. "אנחנו משפחה, לא חשבתי שדבר כזה יכול לקרות כאן"

בית הדיור המוגן שלה, "בית ג'ק סאטר" נפתח ב-1978. מאז, אלפי קשישים יהודים ולא יהודים ניהלו שם חיים עצמאיים בסביבה קהילתית עשירה בפעילויות.

בנוגע לטיפול שהיא מקבלת, ויינר אומרת שהצוות "לא ייאמן" במאמציו לעזור לדיירים. נוסף על הארוחות ושאר צרכים שמובאים אל דלתות הדיירים, המקום מספק להם שירותי דת ומפגשי מדיטציה מודרכים "בשיחות ועידה", לדבריה.

גם לפני שהעיר רוויר הכניסה את דיירי הבית לבידוד ב-26 במרץ, המתקן נקט צעדים כדי להגן על הדיירים מפני הנגיף, היא אומרת. "זה התחיל להיות ממש מפחיד לצאת מהבניין" אומרת ויינר, שמספרת כי ביקרה לאחרונה בחנות מכולת.

לדברי לו וולף, הנשיא והמנכ"ל של רשת "היברו סיניור לייף", ב-6 במרץ הוטלו מגבלות על ביקורים בבית ג'ק סאטר. צעדים נוספים ננקטו בתוך הבניין להגברת ההיגיינה והמודעות לנגיף, אומר וולף בשיחה עם זמן ישראל.

"זו הייתה חוויה מהפכת קרביים עבור כל המעורבים", אומר וולף, שהארגון שלו הוא הארגון החמישי הגדול ביותר שלא למטרות רווח במסצ'וסטס. הבית, שמסונף לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד, הוא אתר מוביל ללימוד ולמחקר.

וולף מספר שבמהלך ביקוריו שם השבוע, הוא נדהם לנוכח המסירות של הצוות כלפי הדיירים ואיכות הטיפול שהוא מספק להם. "אנשי הצוות בבתים לקשישים לא זוכים להערכה מספקת", הוא אומר. "מספר אנשי הצוות שלא מגיעים לעבודה נמוך בהרבה מהממוצע, והם מסכנים את חייהם כדי לטפל בדיירים. יש לנו צבא מתנדבים, שמוציאים את הכלבים של הדיירים לטיול, ומבצעים עבורם סידורים".

nn (צילום: רשות הציבור)

בשבוע שעבר, רצועת החוף הסמוכה לבית ג'ק סאטר הייתה מלאה באנשים ששוטטו לאורכה או באו לקחת מנות טייק-אווי מהמסעדות. לדברי וולף, עיתונאים הגיעו למקום כדי לסקר את התפרצות הקורונה במתקן, אבל ההפרה הבוטה של כללי הריחוק החברתי בשדרת חוף רוויר הפכה לסיפור בפני עצמה.

למרות שמתקני השעשועים ואולמות הריקודים נעלמו ממנה כבר לפני עשורים, השדרה עדיין מושכת מי שחשקה נפשו בגלידה ב"בננה בוט" או בצדפות מטוגנות ב"קלי'ס רוסטביף" הוותיקה, ויש גישה נוחה אליה באמצעות תחבורה ציבורית.

לפני כמה ימים, ראש עיריית רוויר נסע ברחבי העיר, ובאמצעות מגפון הורה לתושבים להישאר בבתים. לאחר שהוטל סגר רשמי, המסעדות הפופולריות ליד בית ג'ק סאטר הפסיקו להציע מנות טייק-אווי.

ראש עיריית רוויר נסע ברחבי העיר, ובאמצעות מגפון הורה לתושבים להישאר בבתים. לאחר שהוטל סגר רשמי, המסעדות הפופולריות ליד בית האבות הפסיקו להציע מנות טייק-אווי

עבור ויינר, השכונה טומנת בחובה זיכרונות ישנים. היא מעולם לא נסעה ברכבת ההרים, אבל היא זוכרת שעלתה על הגלגל הענק ועל "הסוסים המעופפים".

במקום האטרקציות בסגנון קוני איילנד, בתי דירות גדולים השתלטו על חלקו הדרומי של החוף החל משנות ה-80. צפונה יותר, בכיוון העיר לין, תנופת בניית דירות מושכת את היוממים של בוסטון להתגורר בסמוך לחוף הציבורי הראשון באמריקה, שהאופק שלו מנוקד במטוסים העושים דרכם לנמל התעופה לוגן.

עד התפרצותה של הקורונה בחודש שעבר, ויינר נהגה להתנדב שלוש פעמים בשבוע במטבח ובמחסן. אף על פי שהיא מכנה את עצמה "בטטת כורסה", היא גם עורכת סיורים בבית ג'ק סאטר לדיירים מיועדים ובני משפחותיהם.

"אני מרגישה בת מזל שאני כאן", אומרת ויינר. "יש לי חברים במקומות אחרים, שהצוות בהם אמר, 'להתראות אחר כך, אתם ברשות עצמכם'. כאן הצוות רוצה לעזור, והוא עושה את זה עם חיוך".