קשה להשתחרר מהרושם שהכותב לא ישב באולם בזמן הדיונים, ואולי גם לא קרא את כתב האישום. הכתבה עוסקת כולה בשאלות של סמכות ונוהל: מי מייצג את המדינה, איפה מתקיים גישור ומתי מותר לסגור את הדלתות. על חומר הראיות עצמו אין בה מילה.
ומצב הדברים ברור. מי שעקב אחרי ההליך מקרוב יודע שהכרעת הדין כאן פשוטה. השופטים יכולים לכתוב אותה כבר היום ובזמן קצר, ועיקרה ברור: התביעה לא הוכיחה את הנטען בכתב האישום ולא עמדה בנטל הראיה.
שני היסודות של עבירת השוחד לא הוכחו:
מתן השוחד, כלומר ה"היענות החריגה": אף אחד מעדי התביעה לא הוכיח אותו. כמעט כל העדים העידו שהנושא בכלל לא נבדק.
התמורה: גם היא לא הוכחה מעולם. עדי התביעה עצמם העידו שלא ניתן דבר, ושהכול נעשה לפי הנורמות המקצועיות המקובלות.
כל זה עוד לפני הטענה העקרונית שסיקור תקשורתי אינו שוחד, וכפי שהעידו עדים רבים הרי שמדובר בנורמה מקובלת ומוכרת.
בניגוד לסברתו של הכותב הרי שהשופטים לא זימנו את היעומ"שית על מנת לנהל משא ומתן בין הצדדים ולא לכפות עליהם גישור. השופטים רק רוצים לשקף ולהציג לבעלת הסמכות, היועמ"שית, את מצבה המשפטי של התביעה, כדי שתוכל לקבל החלטה מושכלת, ותחליט היועמשי"ת מה שתחליט. הא ותו לא.
השופטים מנסים להציל את הפרקליטות מידי עצמה. הכרעת דין מנומקת תציג את מערכות אכיפת החוק – הפרקליטות והמשטרה, במערומיהן. במהלך המשפט נשמעו עדויות רבות על מחדלי חקירה ועל פעולות לא חוקיות של גורמי האכיפה, ופסק דין שיתעד את כל זה יפגע בהן פגיעה אנושה, וזאת מלבד העובדה כי התביעה לא הוכחה. הזימון נועד לתת לפרקליטות הזדמנות לרדת מהעץ בעצמה, לפני שבית המשפט ייאלץ לכתוב את הדברים בפסק הדין.