שורד השבי עומר ונקרט נשא דברים בעצרת המרכזית בכיכר החטופים אל מול קהל של עשרות אלפים שהגיעו לתמוך במשפחות החטופים, והתייחס לתיעוד הקשה מהשבי של החטוף אביתר דוד: "איך אנחנו מעזים לקרוא למה שראינו אתמול אות חיים? ברגע אחד חזרתי לשם. אם יש חטופים בעזה אני פשוט לא אוכל לצאת משם, אני שבוי בארצי שלי".

דבריו המלאים:

"הוחזרתי לפני יותר מחמישה חודשים משבי החמאס. 505 ימים של סיוט מתמשך תחת האדמה. מתוכם כ-250 ימים עם אביתר דוד וגיא גלבוע דלאל שעדיין נמצאים שם. היום אני כאן לדבר את הרגש שלי – אמת כואבת ואמיתית, שמגיעה עמוק מבפנים ומתפוצצת החוצה.

"אתמול קצת לפני כניסת שבת ראיתי את ההתראה שכולכם ראיתם- חמאס פרסם "אות חיים" מאביתר דוד. באמת? באמת?? באיזה בושה לדבר הזה אנחנו מעזים בכלל לקרוא אות חיים. אני כועס. למה שראינו אתמול לא קוראים חיים.

"לאחר ההתראה נכנסתי מיד הביתה, ישבתי עם בת זוגתי על המיטה ולחצתי את הפליי, וראיתי את הסרטון. הזהירו אותי, הכינו אותי, סיפרו לי מה רואים בו ושיהיה קשה לי לצפות בזה. ואני תהיתי לעצמי: "קשה? חייתי במנהרה כזו 505 ימים, ראיתי אותי את אביתר את גיא ואת טל כמעט נעלמים- זה לא יזעזע אותי כמו את כולם- אני מכיר ויודע על בשרי את הדבר הזה.

"ואז מיד זה קרה, הדבר הראשון שחיפשתי בסרטון זה את העיניים שלו – זה נראה כמו סרטון ללא מילים. אבל אביתר לא היה צריך לדבר מילה בשביל שהעיניים שלו יספרו לי את זה.

"את זה שהוא כואב, את זה שהוא רעב, את זה שהוא מרגיש שאין בו את הכוחות כמעט, את החולשה בחוץ ובפנים, את הגעגוע הבלתי פוסק ובלתי נגמר, ואת הדבר שהפחד ממנו משתק כל מילימטר בגופך שאתה נמצא שם – להיות נטוש. העיניים שלו אמרו לי את זה, לי! "עומר אחי, תעזור לי אני נטוש". הוא נטוש, פשוט נטוש, בלי חמלה, בלי חום בלי אהבה בלי מילה טובה בלי תמיכה, נטוש.

"תחילה עלתה בי דאגה – הם נכנסים אליו בכלל? הם מאכילים אותו כל יום? מישהו דואג לו או מטפל בו? למה הוא נראה נטוש כל כך? אחרי זה הגיע זעם – נמאס לי מהם, נמאס לי לראות את התמונות האלה, לחשוב את המחשבות האלה בראש שלי. אני יודע שיש להם אוכל שם מעבר לדלת, אני הייתי מריח אותו כל יום בזמן שאני שני כפות אורז ביום, יש להם אור יש להם שם הכל לתת לי ולמה למה למה הם לא נותנים לי אותו. שיפסיקו לשקר לאביתר שיאכילו אותו כמה רוע ורשע.

"ואז צפיתי בו פעם נוספת – וזה הרגע, זה הרגע שבו הבנתי את הגעגוע העמוק והחזק, זה שאני מסרב לקרוא לו געגוע. זה לא געגוע זה צורך. וברגע אחד זה קרה. אתמול ההורים שלי, אחיי הקטנים, הבת זוג שלי הכירו מישהו שלא רציתי שיכירו לעולם – "עומר ונקרט גרסת השבי". האטימות המוחלטת, הצורך העז להיות הכי חזק כאילו כלום לא כואב או קיים, מבט ריק וקר בעיניים, זעם בלתי פוסק, הר געש פנימי שחסום עם מטאור בלתי ניתן להזזה. היצר ההישרדותי שוב עלה וחזר.

"כי שם הייתי, ברגע אחד חזרתי "לשם", לאביתר וגיא – המזרן שלי, הכפית שלי, המכנס שלי, הצלחת ממנה אכלתי את המעט שאכלתי – זה ישמע לכם הזוי, אבל אמרנו שמדברים רגש נכון? ראיתי בית – חרא של בית. כי ניהלנו שם חיים, אנושיים בצורה הכי לא אנושית שיש, עדיין היינו בני אדם, היינו משפחה. ועכשיו? עכשיו בעיניים של אביתר ראיתי את זה, הוא כבר שוכח שהדבר הזה זה לא בית, הוא שוכח שיש דבר כזה שנקרא בית. אז חזרתי אל אביתר וגיא, כדי להיות איתם בבית.

"ואז התפרקתי בבכי, פתאום ברגע אחד של צמרמורת הבנתי שאני שם, כל כולי שם – והבנתי שלא זו לא קלישאה – אם יש חטופים בעזה אני פשוט לא אוכל לצאת משם. כמו אתמול זה יקרה, אני אחזור לשם. אני שבוי בארצי שלי!.

"והיום, כמה שעות לפני שאני מגיע לכאן. חמאס שלח עוד מסר ציני ואכזרי. ניסה להזכיר לי שמה? שאכלתי? כל מי שקרוב אלי וגם לא כל כך קרוב מכיר את היום הזה. הרגע הזה שהוציאו אותנו למנהרה קצת יותר גדולה, כדי שבפעם הראשונה נוכל לשבת אחד ליד השני ולא אחד אחרי השני. הביאו לנו צלחת גדולה של אוכל וכמובן מצלמה. שיהיה להם תיעוד לפרסם אחר כך. וחשבו שמה? שנשכח את החודשים הארוכים של ההרעבה וההזנחה? שנשכח את ההתעללות הקשה, את הפגיעה בנפש ובגוף כאחד? זה מה שניסיתם להזכיר? שיום אחד, ארבעה ימים לפני שחזרתי, אכלתי אוכל כמו בן אדם. זה מה שניסיתם להראות לנו? באמת?

"אז די. די. די. תראו את אביתר, העיניים שלו מספרות את הסיפור של כולנו- זעקה מרירה וענקית של הצילו! פשוט הצילו! זה כל מה שאנחנו מרגישים שם בפנים. אני מבקש – תצילו אותו, תצילו אותו. הושיטו יד לנפש היפה והמדהימה של אביתר, של גיא ושל כל החטופים שלנו. אל תתנו להם להמשיך להרגיש נטושים. בבקשה תתנו לי עוד 50 דפיקות לב כדי שהלב שלי יוכל לחזור לפעום שוב, בבקשה. את כולם- עכשיו!".