הנשיא יצחק הרצוג ספד למני גודארד שגופתו הושבה מחמאס ובין השאר הזכיר את שלושת החטופים החללים שטרם הושבו, התנצל בפני הקיבוץ על שהופקר בטבח ה-7 באוקטובר וקרא לחקור את האירועים. 

"התביעה לחקור לעומק, לחתור לאמת, בכל הכוח, ולברר את העובדות באופן הכי כואב, נוקב ובלתי-מתפשר, היא זעקה מוסרית וערכית, בסיסית ופשוטה כל כך", אמר הנשיא. 

מני היקר והאהוב, התכנסנו כאן היום – בקיבוץ בארי שכה אהבת חייך למעלה משנתיים אחרי הטבח המחריד של שמחת תורה – שבעה באוקטובר; כדי ללוות אותך למנוחת עולמים. סוף סוף למנוחת עולמים.

אנחנו עומדים כאן היום, ונפרדים ממך מני, אך למעשה דברי הפרידה האלה מוקדשים כמובן לשניים – לך ולאיילת אהבה אמיתית של חייך. שהרי הייתם זוג בלתי נפרד באהבתו – בחייו ובמותו; והנה אתם שוב יחד, ואנחנו – הכואבים והאבלים כאן לצידכם.

זכיתי להכיר אותך, מני, לא מעט דרך איילת – הקורנת מאהבת העם והאדם – בפעילותנו הציבורית והפוליטית המשותפת. אני זוכר את התמונה המחויכת, המקסימה, הנחושה של שניכם – ששלחה לי איילת מאחת ההפגנות בקיץ 2023; וזוכר איך ביולי 2023, כשלושה חודשים לפני אותו בוקר נורא, איילת שלחה לי הודעה מלאת דאגה למדינה, שאותה חתמה במילים: "אנחנו", הכוונה אליך ואליה, "אנחנו רק אנשים מהשורה שרוצים לחיות באחווה".

מילים שלימים קיבלו משמעות מצמררת, מדממת וכאובה כל כך. אני זוכר איך חשבתי עליכם באותו בוקר מר ונמהר של הטבח הנורא; ואיך – בשעה שביקרתי בבתים החרבים, העשנים, של בארי ושל הנגב המערבי – בימים לאחר הטבח – חשבתי על השעות האחרונות שלכם, על הסיוט המחריד שעברתם –דווקא אתם – הטובים כל כך, היקרים כל כך, אוהבי שלום ורודפי שלום.

אני זוכר איך לנגד עיניי עלו אז והנה שוב עולות מילותיו המטלטלות של הסופר הדגול יוסף חיים ברנר, שנה לפני שנרצח, כשכתב כך: "שכנינו הפראים, כמו תמיד, אינם יודעים את אשר הם עושים, את מי הם רוצחים: את מיטב האנושות".

ואני אומר – תסתכלו סביב, הסתכלו על מצבותיהם של כל יורדי דומה – החברות והחברים הטמונים כאן בבית העלמין של בארי: הם רצחו בשבעה באוקטובר את מיטב האנושות! אכן, אתם – מני ואיילת – הייתם המיטב שבמיטב של האנושות, ושל האנושיות.

וכמו שיודע כל מי שהכיר אתכם – בקשת האחווה הצנועה שלך איילת לא היתה רק משאלה, היא היתה דרך החיים: בקשר האוהב ביניכם; בהורות המופלאה שלכם; במשפחה היפהפייה והמרשימה שהקמתם וטיפחתם; בערבי השירה של 'פרלמנט העמק' בבארי, שייסדתם – ערבי שירה שמילאו מפה לפה את 'בית העם' של בארי, ומיכל ואני זכינו להשתתף בהם; בבוסתן 'ערבה' שאתה מני –הקמת; ובכל פנייה שלכם אל הזולת, בנדיבות, בחיוך, במאור פנים, בחדווה.

מור, גל, בר וגוני היקרים, מיכל ואני ראינו את הערכים האלה בכם – פעם אחר פעם. לא נשכח את פגישתנו אתכם במלון בים המלח, בימי התוהו ובוהו הנוראיים מיד לאחר שהגעתם לשם עם כל הקיבוץ.

איך ראינו אתכן, מור ובר, עם הילדים, מקרינות עוצמה ואהבה, אמונה ונחישות. ואיך השתאינו, ממש, מהעובדה שגם בתוך ההלם והגיהנום הייתם שם כולכם – עם קור רוח, נחמה ואפילו חצי חיוך.

אנחנו, ועם ישראל כולו, מודים לכם היום על הימים שהחזקתם את התקווה, כדברייך – בר; ועל הימים שאיפשרתם לנו לסייע לכם להחזיק את התקווה. אנחנו מחבקים אתכם היום – בניחום אבלים אמיתי ואהוב, ומתפללים בכאב שסגירת המעגל הזאת, החשובה כל כך, אחרי למעלה משנתיים של סיוט נוראי, תביא איתה גם פתח, ולו פתח קטן, למזור ולנחמה.

קהילת בארי היקרה ואהובה, מזה למעלה משנתיים שמיכל ואני מלווים אתכם בצמתים הרבים שעברתם מאז היום הנורא ההוא – מבתי המלון, דרך קיבוץ חצרים, וגם כאן, במפעל, בתערוכת הזיכרון, בבית הכנסת, בגלריה, ביוזמות הנצחה, בלוויות, באזכרות ועוד ועוד.

אנחנו רואים אתכם קמים, כמו פרח מתוך האפר. שבים אל השדות והמטעים, שבים על המפעל, שבים אל חיי הקהילה,אל בניין הרוח, אל בניין המדינה! קמים בתעצומות נפש מופלאות, מעוררות השראה, של הפרטים ושל הקהילה הזאת, שאין כמוה.

זה מרגש, וממלא את הלב תקווה, ובה בעת מציף את האמת הברורה: המסע הזה – של השיבה לחיים, של השיבה הביתה – טרם הסתיים. במעמד הזה אני מדגיש את המובן מאליו: מוכרחים להחזיר את כל שלושת החטופים-החללים שנותרו בידי המרצחים, הכי מהר שאפשר.

בתוכם כמובן אנחנו מזכירים כאן היום באופן מיוחד את אהובכם איש בארי – דרור אור; ומתחייבים לא לנוח ולא לשקוט עד שישוב לנוף מולדתו, יחד עם השוטר רן גואילי וסונטיסק רינטאלק.

אני עומד כאן היום כנשיא מדינת ישראל ויודע שלבקש מכם סליחה זה לא מספיק. ובכל זאת – לפני הכל ומעל הכל, אני חש חובה מעומק הלב לבקש מכם, משפחה יקרה, וקיבוץ אהוב – סליחה.

כנשיא מדינת ישראל, בשם מדינת ישראל – סליחה על שלא היינו כאן כדי להגן עליכם באותם רגעי חושך וצלמוות איומים ונוראים שייזכרו לדיראון עולם. סליחה על שלקח לנו למעלה משנתיים כדי להחזיר את מני האהוב לנוף מולדתו, על אף מבצעים נועזים למען השבתו לכאן –שלצערנו לא צלחו. סליחה על שטרם החזרנו את דרור.

אך מעבר לסליחה, עלינו לזכור ולהזכיר: התביעה לחקור לעומק, לחתור לאמת, בכל הכוח, ולברר את העובדות באופן הכי כואב, נוקב ובלתי-מתפשר, היא זעקה מוסרית וערכית, בסיסית ופשוטה כל כך. היא מבטאת רגע בו חברה מבקשת לא רק לדעת ולהבין את שארע, אלא גם לתקן ולשקם, על מנת שנוכל לצאת מתוך השבר הנורא, בתקווה – למחר ישראלי משותף. מחר של אחווה – ברוחם של איילת ומני, וברוח ערכי המופת שהם נחלת בארי משכבר הימים.

מני אהוב ויקר, היום, כשאתה שב לאדמת חייך, ולאהבת חייך אחרי למעלה משנתיים מייסרות כל כך, אני מבקש לומר לך ולאיילת – דעו לכם – אהוביכם ממשיכים את דרככם, ואנחנו כולנו מחויבים לה ומחויבים להיות איתם לכל אורך הדרך.

אני נפרד מכם, בכאב, בדומיה ובדמע, ומבטיח – ששמכם יישאר חקוק על לב כולנו. יהי זכרך ברוך מני היקר, יהי זכרך ברוך איילת היקרה, ותהי נשמתכם צרורה בצרור החיים לדור דור."