גורם בגוש הימין המייחל לפרישת בנימין נתניהו, העלה השבוע תיאוריה מעניינת: שלטונו הארוך מדי, לתפיסתו, גורם נזק קודם כל לגוש הימין. לדברי הגורם – הנמנה על הימין העמוק התומך בהחלשת בג"ץ ובסיפוח שטחים בגדה המערבית – ההרגל של מצביעי הגוש להסתמך על נתניהו, הסוכן החזק ביותר לקידום מטרותיהם, הביא לנייוון החושים הפוליטיים שלהם ולתחושת אחריות מופחתת לעתיד המדינה.
"האבות המייסדים של ארצות הברית הבינו דבר או שניים על חירות, וידעו למסד תרבות מדינית המגבילה את מספר הקדנציות של הנשיא האמריקאי", אמר הגורם. "ישראל, שנוסדה על יסודות ריכוזיים אנטי-חירותיים, מטבע הדברים לא אימצה את החוק החשוב הזה. לכאורה לא ברור למה צריך להגביל כהונה, הרי אם ראש הממשלה נבחר על ידי הציבור אזי זהו רצונו של הציבור; ואם דמוקרטיה היא רצון העם אז למה להגביל את רצון העם.
"אבל בדמוקרטיה יש המון פגמים, ואחד מהם הוא שהמנגנונים שלה לא מספיק יעילים כדי למנוע עריצות. כבר ראינו בספר שמואל שלעם יש תכונה לרצות מלך, מונרכיה. יש בכך המון יתרונות. זה קל, זה נוח, זה מאפשר חופש והתנערות מאחריות, וכשאין הגבלת כהונה קל מאוד להסיר אחריות ולהמליך דה פקטו מלך. אבל מוצלח ככל שיהיה, המנהיג הבלתי מעורער גורם לניוון היכולת לקחת אחריות ולייצר מנהיגות.
"גם אם לטווח הקצר אנחנו נהנים מהיתרונות שמביא המנהיג הנערץ, לטווח הארוך זה שוחק אותנו כעם שרוצה לחיות במדינה דמוקרטית. לכן אני חושב שישראל חייבת להגביל את כהונת ראש הממשלה".
"גם אם לטווח הקצר אנחנו נהנים מהיתרונות שמביא המנהיג הנערץ, לטווח הארוך זה שוחק אותנו כעם שרוצה לחיות במדינה דמוקרטית. לכן אני חושב שישראל חייבת להגביל את כהונת ראש הממשלה"
לפני חודש, ביום השבעת הכנסת ה-23, הגישה כחול-לבן בגלגולה הקודם את הצעת החוק המובטחת להגבלת כהונות ראש ממשלה. בתיקון המוצע לחוק יסוד הממשלה נכתב, כי "לא יכהן חבר כנסת כראש הממשלה במשך יותר משתי תקופות כהונה רצופות או שמונה שנים רצופות, המאוחר מבין השניים".
למרות דברי איש הימין ותמיכה ציבורית רחבה, מדובר בהצעה שאינה מקובלת במשטרים פרלמנטריים, ומעוררת התנגדות גם במוסדות ליברליים כמו המכון הישראלי לדמוקרטיה – שם העמדה הרשמית של המכון היא נגד חקיקה שכזו.
במאמר שפירסמו ב-2016 ד"ר עופר קניג ופרופ' גדעון רהט מהמכון, הם נימקו את התנגדותם כדלהלן: "הגבלת כהונה משמעה מחיקת האופק הפוליטי של ראש הממשלה", כתבו. במשטרים פרלמנטריים, הוסיפו, "הרשות המחוקקת יכולה להדיח אותו בכל עת (וכך אפילו המפלגה – ראו מקרה מרגרט תאצ'ר) ועל כן הסכנה שהם יצברו כוח ריכוזי מופרז ומסוכן פחותה.
"נכון, סמכויותיהם ועצמתם של ראשי ממשלה במספר דמוקרטיות פרלמנטריות התחזקו לאחרונה, בתהליך שמכונה בספרות המחקר 'התנשיאותיות' (presidentialization), אך שסתומי הביטחון המשטריים המאפשרים את החלפתם עדיין משמשים ערובה מספקת מהסכנות של ריכוזיות יתר והשחתה. כך, למשל, לפני כשמונה שנים היו אלה לחצים קואליציוניים שהובילו את ראש הממשלה אהוד אולמרט להכריז על התפטרותו, על רקע חשדות למעורבותו בפרשיות שחיתות".
תהליך ה"התנשיאותיות" מתאים לתיאור המציאות הישראלית. בחוג בית קודם לבחירות האחרונות, חשפה איילת שקד בגילוי לב חריג, כי גם בימין מבינים שגרירת ישראל לכמה מערכות בחירות רצופות נובעת קודם כל מתיקיו הפליליים של ראש הממשלה נתניהו. במקרה הזה לא עזרו עד כה שסתומי הביטחון המשטריים שתיארו קניג ורהט, והוכח שגם במשטר הפרלמנטרי יכול ראש ממשלה לצבור עוצמה בשיעור המזכיר משטרים מסוגים אחרים.
צבירת הכוח הסתייעה בהיעדר ההגבלה על משך הכהונה. 14 שנות שלטונו המצטברות של נתניהו איפשרו לו ללמוד ולשכלל את יכולותיו, ולשרוד כנגד כל הסיכויים, כאשר הוא נאשם בעבירות חמורות.
צבירת הכוח הסתייעה בהיעדר ההגבלה על משך הכהונה. 14 שנות שלטונו המצטברות של נתניהו איפשרו לו ללמוד ולשכלל את יכולותיו, ולשרוד כנגד כל הסיכויים, כאשר הוא נאשם בעבירות חמורות
שליטתו ארוכת השנים במינויי מפתח, ומערך התקשורת הענף שהקים, הפכו אותו למעין שליט יחיד. ראש ממשלה, בהגדרה, אוחז במגאפון העוצמתי ביותר במדינה, ויכולתו להכתיב את סדר היום הציבורי כמעט מוחלטת. כל אמירה וציוץ שלו מקבלים תהודה בכל כלי התקשורת, ומשם אל תודעת האזרחים.
נתניהו לא מסתפק בכך. ככל שהתבססס בשלטון גדל מספר הערוצים המעבירים את מסריו. אם עשור אחורה היה לו רק את "ישראל היום", הרי שעתה התווספו ערוץ 20, אתר 0404, כלי התקשורת הדתיים והחרדיים התומכים בו באופן כמעט גורף, ושלל עיתונאים ועסקני תקשורת. יש מי שיצרפו אל הרשימה הזאת גם את ערוצי הטלוויזיה והרדיו המובילים, שהופחדו וסורסו בשנים האחרונות עד כדי איון יכולתם למתוח ביקורת אפקטיבית.
ברשת האינטרנט גדל בשנים האחרונות צבא נתניהו למאות צייצנים וכותבים בולטים, בהם אינטלקטואלים כמו גדי טאוב, גלית דיסטל אטבריאן ולימור סמימיאן-דרש, ואנשי עמותות ימין כשמחה רוטמן מהתנועה למשילות ודמוקרטיה.
ככל שנתניהו הסתבך בחקירות ובהמשך באישומים הפליליים, כך גדל והתעבה מערך התעמולה שממנו הוא נהנה; וככל שגדל מספרם של אנשי ימין המביעים בשיחות פרטיות שאט נפש ומיאוס ממנו, התנפח פולחן האישיות שלו בערוצים הפומביים לממדים מטרידים.
"מקובל להגביל אדם שהוא שליט, כמו נשיא ארה"ב, אבל לא אדם שהוא חבר ממשלה", אומר השר וחבר הכנסת לשעבר דן מרידור. "ראש ממשלה הוא אחד מהשרים, אין לו עדיפות מספרית, ובהצבעות בממשלה יש לו רק קול אחד. בדרך כלל ההנחה היא שהוא פחות דומיננטי ופחות יכול להיות טוטליטרי מאשר ברשות מבצעת של איש אחד.
"הבעיה היא שנוצר מצב בתרבות המודרנית וגם אצלנו, במיוחד אצלנו, שאדם מתחיל להתנהג כאילו הוא המחליט. הוא המחליט אם יהיה סגר או לא יהיה סגר, למרות שאין לו שום סמכות להחליט; הסמכות היא של הממשלה, הוא לא הרשות המבצעת. אבל יש תופעה אנושית, חברתית-תרבותית, שאנשים רוצים מאוד מנהיג, רוצים דמות אחת, ויש אנשים שנופלים לתוך המשבצת הזאת ומשחקים אותה: 'אמרתי, הוריתי, הנחיתי, עשיתי, בחרתי כך'. הכל 'אני אני אני'. בעיניי זה לא יפה, אבל זה כנראה עונה לצורך אנושי של אנשים שיש מישהו שמחליט בשבילם.
"אין ספק שמנהיג שיוצר לעצמו – בגלל תכונותיו, בגלל המניפולציות שלו – מעמד כזה, עשוי לאט לאט להשתכר מכוחו. אלה תופעות שקיימות בכל העולם. בתנועת החירות, למשל, מנחם בגין שהיה יו"ר לא סבל את המילה מנהיג, הוא התנגד לה בגלל מה שאמרתי עכשיו, אבל בפועל הוא הוביל אנשים הרבה שנים. האם זה חידד או לא חידד את העירנות של האנשים? אני לא יודע. זאת שאלה לא קלה, לאור מנהיגים שעשו דברים נוראיים בשם התמיכה של העם בהם, אם זה סטאלין והיטלר מצד אחד, או צ'רצ'יל ורוזוולט מצד שני, שהעמים סמכו עליהם.
"אין ספק שהשאלה של מנהיגות, או יותר נכון היחס של האזרח או המונהג למנהיג היא שאלה מעניינת – עד כמה אדם מוותר על השיפוט שלו וסומך על המנהיג. בהסתמכות על אדם אחר יש מידה של ביטול דעתך מפני דעתו, שהיא לפעמים מתחייבת, כי לפעמים האיש ההוא יותר חכם, יותר בעל יכולת ממך, ואתה מאמין שטוב שהוא יעשה את הדבר ולא אתה. זאת שאלה של מידה, עד כמה ההסתמכות הולכת רחוק".
מרידור אינו בטוח שהתשובה למשבר המנהיגות הישראלי היא הגבלת כהונות ראש ממשלה, בעיקר לאור זאת שמדובר בצעד לא מקובל במשטרים פרלמנטריים. "זה לא דבר חד בעיני ולא הדבר העיקרי", הוא אומר. "בכל זאת, דוד בן גוריון כיהן תקופה ארוכה אבל הוא עשה משהו ענק. מנחם בגין היה חצי מהזמן ועשה משהו ענק (הסכם השלום עם מצרים, נ"י). ביבי כבר 14 שנה ולא ראיתי משהו ענק.
"אני לא בא לבקר אותו, אבל אין דבר שאתה יכול לומר שהוא היסטורי כמו שלום או הקמת מדינה. לכן נראה לאנשים שהיכולת הפוליטית שלו היא מאוד גדולה, בלי שיש איזה משהו גדול שיישאר אחריו. יחד עם זאת הבריטים, בלי חוק כזה, אמרו ב-1945 לצ'רצ'יל 'לך הביתה', ובחרו את הלייבור במקומו. אז אני לא בטוח שזה עניין של חוק אלא של תרבות".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו"היגולת הפוליטית" שלו היא היעדר כל מעצורים וכל גבולות, נכונות להשליך זוהמה לכל עבר ולשקר בלי הרף בלי לסבול מהתוצאות, כי העדר כבר מאולף ויש הרבה מלככי פנכה שיתמכו בו כי הם תלויים בו.
מלבד זאת – אפס יכולת מנהיגות.