רבים מכירים את עיסוקו של קיבוץ להב בתעשיית גידול, רביית ושחיטת חזירים -לניסויים, לתעשיית הבשר, (לו עצמו מפעל עיבוד בשר לבן) ולכל חפץ. הואיל והחזיר הוא בעל חיים "מקובל" ו"אהוד" מאוד בארצנו – יש למרכולתם ביקוש והצלחה מרובה.

המקום מהווה מזה שנים מוקד מחאה לארגוני בעלי חיים בשל התנאים, היחס, וסבלם של החזירים בניסויים, והפרקטיקות והתנאים שגורמים סבל. לטענת הקיבוץ מדובר בפרקטיקות ותנאים "רגילים", הקיימים ומקובלים בכל העולם. כאילו זה תירוץ שמצדיק.

פעילת בעלי חיים וסביבה כחלק מהשקפת עולם כוללת, ובעלת שטחי עניין רבים ומגוונים. גרים אתי 2 כלבים מאומצים שלימדו אותי הרבה.

האם החברה הישראלית מסוגלת להתמודד עם דילמות קורעות לב ונשמה כמו דילמות המו"מ על גורל החטופים?

זו שאלה קשה, שכן לאיש בישראל אין ניסיון, ידע או יכולת להכריע בין נשים לילדים, בין נשים לגברים, בין אזרחים לחיילים מול משפחות החטופים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

צעירים ומוכשרים לרוב ברחו כמו מאש מפוליטיקה. הם היו ציניים ואנוכיים כטרנד ובחרו להתמקצע, לעשות כסף ולבנות קריירה. הפוליטיקה נשארה לבינוניים ומטה, לקיצוניים ולמקושרים, שמצאו חן בעיני ידוען כלשהו, אשר הקים סוג של מיזם שנקרא מפלגה.

כמות הרפש, ההשמצות והאשפה המוטחת הרחיקו טובים מן הזירה. עכשיו אנחנו משלמים את המחירים של הפקרת הזירה: בשירות ציבורי בלתי מתפקד כמעט בשעת מלחמה, שירות שמופעל באמצעות מאכערים וגוזרי קופונים, בחינוך המופרט שקורס ובבתי הספר שפסקו לחנך, באוכלוסיות שאינן עובדות אבל מצהירות שאנחנו מתקיימים בזכותן, בשחיתות שנעשית מהמקפצה והפכנו אדישים כלפיה, ובאלימות הגואה.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.